*המצעד מתייחס אך ורק לסרטים שהופצו מסחרית בישראל ב-2025. הוא מוקדש לאבי מלר, שהיה הרבה דברים - בין השאר גם חבר אמת שלי, ושל עולם הקולנוע כולו.
10. "כאב אמיתי"
2025 היתה שנה איומה במיוחד בכל הקשור לזילות השואה. בין השאר, הקולנוע הישראלי והבינלאומי סיפק לנו לא מעט סרטים מאכזבים בנושא - מ"נירנברג" עם ראסל קרואו ועד "סודה" עם רותם סלע. בין כל אלה, בלט לטובה "כאב אמיתי" של ג'סי אייזנברג, על בני דודים יהודים-אמריקאים הנוסעים לפולין בעקבות המורשת של משפחתם. הפנינה הזו גם הוכיחה לי את חשיבותו של המסך הגדול. כשראיתי אותה בסטרימינג, במסגרת הקרנות אונליין של פסטיבל סאנדנס, היא לא הותירה חותם - אבל בעולם הקולנוע, התאהבתי בה מן השנייה הראשונה. הכל פה כואב, הכל פה אמיתי, הכל פה מופתי - מעבודת הצילום ועד תצוגת המשחק של קירן קאלקין, שזכה באוסקר על עבודתו כאן וקצת קלקל עם נאום נרקיסיסטי וחסר רגישות.
9. "מאץ' מושלם"
תשמעו, מותר לפעמים לדרג במצעדים הללו גם סרטים שמישהו אשכרה צפה בהם. בשנה של בצורת קופתית, הדרמה-קומית רומנטית של סלין סונג רשמה הישגים מסחריים יפים, גם בגלל שהז'אנר הרומנטי חזר לאופנה ובגדול וגם בגלל שהיא מציגה את שלושת הכוכבים הלוהטים בסביבה: דקוטה ג'ונסון, פדרו פסקל וכריס אוונס. היא מגלמת שדכנית, והם את שני מושאי אהבתה - האחד עשיר, האחר עני. קל לזלזל בסרט כזה, ורבים אכן עשו כך, אבל אחרי שתי צפיות, תרשו לי לגלות את הסוד: יש בו המון, גם מבחינה קולנועית וגם מבחינה תסריטאית, והוא מעז לעסוק במעמדות ובכסף באופן שבו בדרך כלל התרבות האמריקאית לא מעזה. נהניתי מאוד ולמדתי המון.
8. "כשקיץ הופך לסתיו"
כש-2025 הופכת ל-2026, זה הזמן להיזכר ב"כשקיץ הופך לסתיו" של פרנסואה אוזון - סרט מלבב כמו האביב, מרענן, מסתורי ומלא הבטחות כמו הסתיו, חמור סבר כמו החורף, ולוהט כמו הקיץ. הקולנוען הפורה מזכיר כאן למה הוא מן הבמאים הצרפתיים הכי מצליחים בעולם ובמיוחד אצלנו - שוב הוא מיטיב לשלב בין המסחרי לאמנותי, בין הצרפתי לאוניברסלי ובין האיכותי לנגיש, בסיפור על סוד משפחתי שמתחיל בסעודה תמימה למראה ומתפתח בצורה בלתי צפויה לחלוטין. זה סרט כה עדין, חכם ומתוחכם ומלא ניואנסים, עד שבחמש שניות שלו מצאתי יותר מאשר בחמש שעות של "משימה בלתי אפשרית" ו-"F1". לא רק אצלנו ובאירופה אהבו אותו: גם הבמאי האמריקאי האגדי ג'ון ווטרס בחר אותו למצעד סרטי השנה שלו.
7. "יעד סופי 6: קשרי דם"
והנה עוד סרט שווטרס בחר בו, ואנחנו שמחים להסכים איתו. מדובר בפרק השישי והמשובח מכולם של סדרת סרטי האימה הגאונית, העוסקת בקבוצת דמויות שמצליחה לשרוד אסון מחריד, רק כדי לגלות שמלאך המוות לא מניח להן אלא רודף אותן אחת אחת. תחת מסווה של סנאף לבני הנעורים, "יעד סופי" תמיד היו משל פילוסופי מבריק על הוודאות של המוות והצורה שבה הוא מגדיר את החיים. הלהיט החדש בסדרה מרחיב את המניפה, ובניגוד לקודמיו לא עוסק רק בקבוצה של חברים צעירים, אלא מתגלה כסאגה משפחתית. הודות לעבודתם של התסריטאים גאי בוזיק ולורי אוונס טיילור, ושל הבמאים אדם סטיין וזאק ליפובסקי, התוצאה מפוארת, מסעירה ומרגשת. חשוב מכל: היא כוללת גם את סצינת ה"פסנתר שמוחץ ילד שמנדריק" הכי טובה של השנה.
6. "האחות המכוערת"
זו תקופה טובה לסרטי אימה - כמעט הכנסנו לרשימה גם את "שעת הנעלמים" ו"חיות מסוכנות", בין השאר. זו היתה שנה טובה במיוחד לתת-הז'אנר הידוע כ"אימת גוף", וגם שנה טובה לקולנוע הנורבגי - לו "ערך סנטימנטלי" היה מופץ כאן מסחרית השנה, הוא היה מטפס למקום הראשון במצעד, אבל הוא יעלה רק בתחילת השנה הבאה. בכל מקרה, השגשוג של אימת הגוף ושל הקולנוע הנורבגי מצטלבים ב"האחות המכוערת", גרסה נורבגית ונאמנה למקור ומטורפת לחלוטין לאגדה של סינדרלה, שגורמת ל-"The Substance" להיראות כמו סרט של דיסני. לכלוכית אולי לא תמצא את הנסיך שלה, אבל אנחנו מצאנו את אחת התגליות הקולנועיות של השנה - הבמאית אמילי בליכטפלד.
5. "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך"
זו גם היתה שנה נהדרת נוספת לסרטים של במאיות. יש לנו ארבעה כאלה ברשימה, ולו "האמנט" של קלואי ז'או היה יוצא השנה הוא היה נוסף גם כן ובמקום גבוה ביותר, אך הוא ייצא רק בתחילת 2026. ב"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך", עוסקת התסריטאית-במאית מרי ברונשטיין בשילוב בין אימהות וקריירה בצורה שטרם נראתה בקולנוע האמריקאי - לא כקומדיית סלפסטיק כפי שעשו לפניה, אלא כדרמה חסרת פשרות באופן כמעט בלתי נתפס, לפחות עד שלוש השניות האחרונות. היא גם העניקה לשחקנית הנפלאה רוז ביירן את תפקיד חייה, והכוכבת מסתערת עליו ובועטת בו ובנו בתצוגת תכלית שכנראה גם תזכה אותה במועמדות לאוסקר.
4. "קרב רודף קרב"
הכל כבר נאמר על הסרט של פול תומאס אנדרסון, שבדירוגים רבים אחרים ניצב במקום הראשון - והכל עוד ייאמר, כי הוא צפוי להיות הכוכב והמנצח הגדול של טקסי הפרסים למיניהם, כולל האוסקר. כזכור, לאונרדו דיקפריו מגלם כאן לוחם מחתרת לשעבר שהפך לסטלן לוזר, אבל מתעורר לחיים הודות לבתו, בגילומה של התגלית צ'ייס אינפינטי, שנחושה לתקן בעולמנו השבור את כל מה שההורים שלה לא הספיקו. הסרט עצמו נחוש גם כן - להשיב לנו את האמונה בקולנוע, ולהשיב לנו את האמונה באנושות, והוא עושה את הכל בטבעיות חסרת יומרות, ובקלאס חסר מאמץ. רק במאי כמו אנדרסון, שמגיע כאן לשיאו אחרי עשרות שנים בהן כבר דיגדג את השלמות, היה יכול להוציא תחת ידיו סרט כזה.
3. "מכתב לדוד"
זוועות השבעה באוקטובר והזוועות שהגיעו לאחר מכן בעזה העסיקו רבות את עולם הקולנוע בשנה האחרונה - מכל הבחינות. ברוב הדירוגים הבינלאומיים מתעלמים לחלוטין מן הסרטים הישראלים בנושא, כאילו החמאס מעולם לא שחט כאן תינוקות, ומפרגנים אך ורק ליוצרים מן הצד הפלסטיני, שממילא מסרבים להקרין אצלנו את עבודותיהם בשום מסגרת. לפיכך, הרשו לי לבחור פה בסרט ישראלי - "מכתב לדוד" של תום שובל, שהוא לא סתם סרט, אלא כזה שלא היה כמותו, והלוואי שגם לא יהיה.
כזכור, בתחילת העשור הקודם ביים שובל את סרט הביכורים העלילתי שלו, "הנוער", בו ליהק שני שחקנים לא מקצועיים, תאומים מניר עוז בשם דוד ואריאל קוניו. הם גילמו בו שני צעירים החוטפים נערה תמורת כופר כדי לשלם חובות משפחתיים. בשבעה באוקטובר, דוד מצא עצמו חטוף בידי חמאס, ובהתבסס על חומרי ארכיון ועל ראיונות עכשוויים, שובל ביים את הדוקו הזה אודותיו ולמענו, כמצבה לעולם שהיה ואבד, וכסימפוניה לא גמורה. בזמן שהסרט יצא, לא היה ברור אם דוד אי פעם יחזור משבי. עכשיו, כשהוא שוב איתנו, תום שובל מצלם לו סוף חדש, כהמחשה לכך שהחיים תמיד גדולים יותר מהקולנוע. ובינתיים, אפשר לצפות בגרסה הנוכחית של "מכתב לדוד", שהיא מופת של הומניות וחסד, שבה קולנוען שהוא עכבר קולנוע לומד מה לעשות מול סיטואציה בלתי אפשרית, שבה שום רפרנס קולנועי לא יעזור לו. בדרך כלל, כשאומרים על סרט שהוא חד-פעמי אומרים זאת בצער. הפעם, זה נאמר כמשאלה.
2. "סורי בייבי"
ואם כבר חד-פעמיות, אז בעולם הקולנוע מחליפים בין טרנדים כמו ממחטות חד פעמיות. האובססיה לגבי ישראל ועזה השכיחה ממנו את הטרנד הקודם שלו, ה-MeToo. יש מעטות שעוד לא שכחו, למשל התסריטאית-במאית אווה ויקטור, שסרטה המבריק "סורי בייבי" הוא לא רק יצירת מופת בכל קנה מידה, אלא אולי גם הניסיון המוצלח הראשון של הקולנוע האמריקאי לעסוק בנושא - הצלחה אתית, מוסרית, רגשית, אינטלקטואלית וקולנועית. דרך סיפור על אקדמאית המתמודדת עם טראומה בעקבות פגיעה מינית, הדרמה הקומית הזו משכילה לעורר קשת של רגשות מכל סוג - צחוק ועצב, אשמה ובושה, כעס ואופטימיות, ולפחות מנקודת המבט של אוהבי קולנוע, תחושת אופוריה, כי נדיר לפגוש סרט כל כך מושלם, כה חם וחכם ומלא תושיה, ובכל פעם שעומדת בפניו מהמורה שסרטים רבים לפניו נפלו בה בעבר, הוא תמיד מוצא דרך להתעלות מחדש.
1. "מרטי סופרים"
בתזמון מושלם, "מרטי סופרים" עולה לאקרנים אצלנו וברחבי העולם בסוף השבוע. אולי זה רק בגלל שהוא הסרט הגדול האחרון שראיתי השנה, אבל בדקה התשעים הוא נכנס לרשימה מהדלת הקדמית והיישר למקום הראשון.
נחרדתם מהטעם הקלוקל של אבנר? הנה סרטי השנה המעולים של ישי קיצ'לס
האפוס של ג'וש ספדי הוא מעין גרסה חוצפנית ל"הברוטליסט", עוד אחד מן הסרטים הגדולים של העת האחרונה. הוא מציג כאן את סיפורו של צעיר יהודי ניו-יורקי, בגילומו הפנומנלי של טימותי שאלאמה, שעף קרוב מדי לשמש בניסיונו להוכיח שהוא שחקן הפינג-פונג הגדול בעולם. זהו סיפור חניכה קלאסי, עם ניחוחות של בלזק ומופאסן אבל גם של פיליפ רות', על גיבור שלומד למחול על כבודו אבל גם לזכות בו מחדש. זה סרט על היבריס, על אמריקה שבונה את עצמה מחדש אחרי מלחמת העולם השנייה, ועל העם היהודי שבונה את עצמו מחדש אחרי השואה. מעל הכל, זה סרט על המשכיות, שמוכיח שהכל כאן כדי להישאר,כולל הקולנוע, האמנות האומללה הזו שתמיד אוהבים להספיד בטרם עת. הנה, שרדנו עוד שנה, אולי בכל זאת היא תחיה לנצח?