עולם הקולנוע הישראלי מסיים שנה אחת ומתחיל אחרת בדרך היחידה שהוא יודע - עם סקנדל ופסטיבל. מצד אחד, הטקס הממלכתי של מיקי זוהר סוף כל סוף יצא לפועל אחרי כל המהומה; ומצד אחר, לאקרנים עלה "כן" של נדב לפיד, שהוא בדיוק מסוג הסרטים שהם הסיוט הכי גדול של הקומיסר ושכמותו.
"כן" עולה בישראל אחרי בכורה מוצלחת בפסטיבל קאן והפצה מסחרית בצרפת, שם עורר תהודה רבה. הוא כיכב במצעדי סיכום השנה ברחבי העולם, אם כי למרבה האירוניה סבל קשות מן החרם התרבותי. למרות שלא מדובר בדיוק בתעמולה ציונית, הרבה דלתות נסגרו בפניו. גם האקדמיה הישראלית מנעה ממנו את האפשרות להתחרות על האוסקר, כשבחרה על פניו את "הים".
לא בטוח שמיקי זוהר היה מעדיף את "כן" על פני "הים". בסרטו העלילתי הארוך החמישי, כשלעצמו הישג יפה לקולנוען ישראלי בימינו, עוסק לפיד בחולייה של החברה הישראלית - בטראומה שחוותה בשבעה באוקטובר, אבל גם בתאוות הנקם שאחזה בה לאחר מכן. כמשתמע משמו, הוא גם מתגלה כמעשייה על אותם אנשים שאומרים "כן" לכל מה שמבקשים מהם - רשימה שהולכת ומתארכת במחזותינו בצורה שמזכירה את הגרפים מימי הקורונה.
הגיבור כאן הוא אמן בגילומו של אריאל ברונז, שיחד עם זוגתו, בגילומה של אפרת דור, מוכר את נשמתו ואת גופו לעשירים נהנתנים. אחרי השבעה באוקטובר, מגיע אוליגרך עם הצעה לעסקה מסוג אחר - לכתוב את ההמנון של הניצחון המוחלט, המתגלה כמובן כפזמון צמא דם. גיבורנו מסכים גם כדי לקחת את הכסף ולעזוב את הארץ - משהו שאכן עשה גם לפיד, שעבר לצרפת (שהמרסייז, ההמנון הלאומי שלה, לא פחות תאב דם מהשיר הישראלי כאן).
זה סרט אישי מבחינות רבות. לבן של הגיבור, למשל, קוראים נח - בדיוק כמו לבנם הבכור של לפיד ושל זוגתו, נעמה פרייס, שגם היא מככבת כאן. השחקנית מגלמת את לאה, האקסית של הגיבור, מוזיקאית שכיום עובדת בשירות ההסברה הישראלית ואחראית על שימור והפצת תיעודי הזוועות מהשבעה באוקטובר. במה שהיא אולי הסצינה הכי מטלטלת בסרט, דמותה נושאת מונולוג ארוך ופורשת בו קמצוץ מן המעשים הברוטלים של החמאס. אפשר להגיד הרבה דברים על "כן", אבל שכל מקטרגיו מן הצד הישראלי ייקחו בחשבון שהוא מנכיח את זוועות הטבח יותר מכל תוצר קולנועי אחר בשנתיים האחרונות, מקומי או בינלאומי.
בעיני, זו אחת מן הסצינות המטלטלות והחשובות בתולדות הקולנוע הישראלי לכל הפחות, הרבה בזכות המשחק של פרייס. "זה היה מונולוג קשה נורא", היא אומרת בריאיון לוואלה תרבות. "לא ידעתי איך לגשת לזה. פרצתי בבכי ואמרתי לנדב שאני מדמיינת בראש את המילים, וזה בלתי אפשרי. לא ידעתי איך אני אשא בראש את הדבר הזה. בסופו של דבר התייחסתי אליו כמעין מוזיקה, ואז חזרתי והבאתי לתוכו את הרגש ואת המשמעות. צילמנו את הסצינה מול עזה ושאלתי את עצמי מה היה קורה אם הייתי מציגה גם עדויות משם. המונולוג גם ככה היה ארוך מאוד, אם היינו מוסיפים גם את הזוועות מעזה, מה היה האורך שלו? הגרון שלי חנוק בדמעות מהשנתיים האחרונות. אני חושבת שחשוב לזכור שיש גם זוועות בל ייאמנו בצד השני".
עשיתם חזרות לקראת הסצינה הזו? איך בכלל מתכוננים לקראת צילומים של רגע כזה?
"לא עשינו הרבה חזרות, וגם לא הרבה טייקים. הצילומים היו מסובכים בין השאר בגלל תנאי השטח. השמש ירדה מהר ולא היה לנו הרבה מרווח זמן. היתה הרבה מאוד עבודה שלי עם עצמי וקריאה של חומרים".
צפית בתיעודים מהשבעה באוקטובר?
"בהתחלה, כן. נדב העיר אותי בשמונה בבוקר שעון פריז ואמר לי שזה 'יום כיפור 2'. אני זוכרת שכל הזמן שאלנו 'איפה הצבא? איפה הצבא?' ותפסנו את הראש. נדב שאל אותי אם אני רוצה לראות תיקיה עם תמונות קשות במיוחד והחלטתי שכן. היה וידיאו אחד מהנובה שכנראה לא אשכח עד יום מותי. לא אגיד שאני בפוסט-טראומה, אבל זה קרוב לכך. אחר כך הגיעו הסרטונים מעזה שטלטלו את נפשי. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת יותר - ראיתי מספיק ומכאן והלאה רק אדמיין. יש לי הרבה אינפורמציה בראש. חלקה נכנס למונולוג וחלקה לא. בעיקר נותרו בי הרבה מחשבות על כמה האדם אכזר".
מעבר לעבודה על הסרט המסוים הזה, איך את בתור צופה בסרטים - את מסוגלת לראות סרטים מזוויעים?
"אני הכי פחדנית וסרטי אימה זה עינוי מבחינתי. יש סרטים שאני לא יכולה לראות שוב - 'בלתי הפיך' של גספר נואה למשל עשה לי צלקת עמוקה בלב, אני מניחה שאתה מבין למה (הכוונה היא לסצינת האונס הארוכה, הגרפית והידועה לשמצה שיש בו)".
פרייס החלה להופיע על המסך בתחילת העשור הקודם, ובתחילה בתפקידים קטנטנים. היא הופיעה ב"הגננת" ו"הברך" של בן זוגה, וגם ב"מיומנו של צלם חתונות", סרט באורך ארבעים דקות שלו. מעבר לכך כיכבה ב"אלוהי הפסנתר", מן הסרטים הישראלים הלא מוערכים דיו של דורנו, שהשתתף בפסטיבל רוטרדם וזיכה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים. נוסף לכך ראינו אותה גם ב"לילה בחיפה" של עמוס גיתאי ובשלל סדרות טלוויזיה.
"נדב ואני חולקים אהבה משותפת לקולנוע", היא אומרת. "לפעמים זה קשה, כי לפעמים נדב כותב תפקידים שאני לא יכולה לשחק בהם. זה לא אוטומטי. אם לדבר בכנות, תמיד יש בי את הציפייה שהוא יכתוב תפקיד שאוכל לשחק. זו מחשבה נורא רומנטית, אבל זה לא תמיד עובד ככה. נדב כותב מתוך בעבוע פנימי ולפעמים התפקידים שם ולפעמים לא. זו לא תמיד תחושה נוחה מבחינתי".
"לנדב אין אפשרות להפריד בין חייו ועבודתו. הסצינות של הגיבורים צולמו בדירה שגרנו בה. לילד שלהם קוראים נח, כמו לילד שלנו, ויש שם עוד רגעים שהם אינטימיים מאוד, ויותר מזה לא אגיד. על פניו, הייתי אמורה לגלם את זוגתו של הגיבור, אבל אני שמחה שגילמתי דמות אחרת מהרבה סיבות, בהן המרחק מבת דמותי".
ישי קיצ'לס מסביר לאבנר למה "כן" במקום השני במצעד סרטי השנה שלו
את ונדב עברתם מסע ארוך מאז "הגננת" עד היום. את מרגישה אותה אישה שהיית לפני 14 שנה?
"אני מקווה שלא, ואני חושבת שהתפקיד של לאה הוא דוגמה לכך שהתפתחתי. אני לא יכולה להגיד שהתפקיד הזה תפור עליי. אני יכולה לדמיין עוד המון שחקניות מגלמות אותו, ואני חושבת שהדרך שעברתי עם לאה קשורה גם בהצטברות של כל החוויות שעברתי עד כה בחיים - לטוב ולרע. אחד המשפטים הכי חזקים בסרט הוא כשלאה אומרת 'אני האכזבה הכי גדולה של החיים שלי'. זה משפט מאוד קשה, שהוא לאו דווקא משהו שמתאים לי להגיד כשחקנית, ואני נורא שמחה שנדב ראה בי גם דמות כמו לאה. עברתי הרבה דברים בעשור האחרון, כולל תהליכים משמעותיים כמו אמהות והגירה, והיכולות שלי התפתחו בעקבות זה".
איזה מין אישה היא לאה?
"יש בראשה שני סוגים של מוזיקה - מוזיקה של מילים ומוזיקה של פסנתר. השאלה לגביה היא איך היא חיה עם שני סוגי המוזיקה הללו ועם הכישלון שמהדהד בה כל הזמן. לא פחות חשוב מכך, היא פייטרית - גם כי כאלה הם החיים, ועושים הכל כדי לשרוד, וגם כי יש בה משהו שרוצה להוכיח איזושהי אמת מול הגיבור. הוא כל הזמן מתחמק מלהיות נוכח ולהסתכל במראה, והיא רוצה להוכיח לו איזושהי אמת. זה בוקס מבחינתו. היא שקופה כמו זכוכית וגם מתנפצת בסוף לרסיסים. ברור לה, וברור גם לי, שכל מה שקורה ביניהם זה זמני - אמנם הם אקסים, אבל אני לא חושבת שהיא חושבת שהוא יעזוב את הכל ויבוא לחיות איתה את החיים שלה".
את כן עזבת הכל ועברת לפריז. למדת שפה חדשה, צרפתית, ולאחרונה גם התחלת לשחק בה. עד כמה המעבר הזה היה משמעותי מבחינתך?
"כשנדב, נח ואני עזבנו, היה לי ברור שאני אשלם את המחיר הכי גבוה מבין שלושתנו. זו משימה ארוכה שיש בה רגעים שאת שואלת את עצמך 'למה?'. קשה לא לדבר את שפת האם שלך. מטורף להבין איזה כוח יש לזה. בשנתיים הראשונות אפילו לא יכולתי לשמוע שירים בעברית כי הם היו מפעילים נקודות שלא ידעתי שקיימות אצלי והייתי פורצת בבכי".
"משחק בשפה אחרת זו עבודה אינסופית. אחת המשימות הראשונות שלי לשנה החדשה זו פגישה עם קואצ'רית שתעזור לי לחזק את השפה ואת המבטא. מצד אחד זה נורא כיף, כי המוח עובד אחרת לחלוטין. מצד אחר, יש רגעים בהם אני תקועה ולא מצליחה לבטא את עצמי עד הסוף. יש לי המון מה להגיד ואני לא מצליחה לסדר את המשפטים. הצרפתית של נח מושלמת, והוא מתקן אותי כל הזמן. ידעתי שכך יהיה, אבל זה שאת יודעת משהו לא הופך אותו לקל יותר. שפה זה דבר מתסכל ומעניין. מרתק אותי להרגיש איך שפת הגוף שלי משתנה מול מי שאני משוחחת איתו".
לפני העזיבה לפריז, התראיינת לידידי יואב בירנברג ודיברת על המעבר בצורה שהובילה למבול של תגובות קשות נגדך ברשתות החברתיות. איך נפלת לפח הזה? לא ידעת עד כמה הציבור הישראלי רגיש לנושא?
"לא קלטתי שזה עד כדי כך רגיש. זה היה בתקופת הקורונה, שהתרבות הישראלית היתה משותקת בלי עזרה ממשלתית, ואמרתי שלמדינה בלי תרבות אין זכות קיום. זה התגלה כמשפט הכי רגיש. בוא נגיד שהתגובות שחטפתי היו לא נעימות וזה היה קשה".
לפחות המרחק מפסטיבל קאן התקצר ועכשיו אפשר להגיע ברכבת. "כן" הוא סרט שאי אפשר להישאר אדיש אליו. איך חווית את התגובות כלפיו בקאן?
"זה כבר הסרט הרביעי של נדב בקאן וזו תמיד התרגשות גדולה. הפעם זה היה מעט אחרת, כי כבר ידעתי שאני בהיריון עם הבן השני שלנו, אמיל. זו היתה מעין התרגשות שמעורבבת עם הורמונים. ידעתי גם שהסרט נורא חזק, והתפקיד שאני משחקת בו היה לי מאוד משמעותי. הכל היה בווליום מאוד גבוה. לא רק אני התרגשתי. בסיום ההקרנה ניגשו אלי אנשים שבקושי הצליחו להוציא מילה מהפה. אפשר היה לראות שהם עברו חוויה עוצמתית. הבחנתי גם שהחלקים בהם אני משתתפת נגעו באנשים באופן מיוחד. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה כל כך התרגשתי אחרי הקרנה של סרט".
התנאים בדרום הארץ כמובן שונים לעומת דרום צרפת. איך היה לצלם שם?
"צילמנו בשטח אש, בלחץ של זמן ועם מעט שעות אור, באזור שהוא לא בטוח. גם התוכן של הדברים שצילמנו לא היה קל. הצילומים דרשו התגייסות נפשית מאוד גדולה. האווירה היתה הירואית. הרגשנו שאנחנו עובדים על משהו משמעותי ויוצא דופן. כל הצוות נתן מיליון אחוזים מהכישרון, האומץ והאנרגיות שלו. זה היה נוגע ללב לראות כל כך הרבה אנשים מתגייסים בשביל איש אחד, נדב, שהוא נורא יקר לי. גם מבחינה אמנותית, היה בזה משהו מעורר השראה ואדיר".
"כן" הגיע רחוק מאוד יחסי לסרט ישראלי בעת האחרונה, אבל כנראה שהיה יכול להגיע רחוק עוד יותר אילולא החרם התרבותי. איך את חווה אותו?
"מה אני אגיד? הלוואי ולא היו עושים חרמות על אנשי קולנוע ואמנים. הם בעיני האחרונים שצריכים לשלם את המחיר. אם היו עושים חרם משמעותי על ביבי ועל בן גביר היה בזה יותר מן הצדק, אבל העולם הוא לא מקום צודק. מה אני יכולה להגיד? הכל כבר נאמר. כשהסוכנת שלי מציעה אותי לתפקיד והתשובה שלילית, קשה לדעת אם זה כי אני ישראלית או כי אני לא מתאימה. ברחוב נתקלתי בחוויות פחות נעימות, כאלה או אחרות - זה קיים, אבל בפרופורציות שונות ממה שמדווחים בתקשורת הישראלית. להיות ישראלית כיום זה מורכב מהרבה בחינות. אני לפעמים מופתעת מרמות האבסורד שהדברים מגיעים אליהם. אני מקווה שכמה שיותר ישראלים יצפו בסרט מבלי שיקרה לאף אחד משהו נורא, ומעבר לכך לא רוצה להעסיק את עצמי במחשבות על מה עלול לקרות".
יש כאלה שיגדירו את הסרט כאנטי-ישראלי, עוכר ישראל וכל זה, בדרך כלל מבלי לצפות בו - אבל גם יש צופים בינלאומיים שראו אותו וכתבו ברשת שהוא אפולוגטיקה או תעמולה ציונית. היה מישהו שיצא באמצע אחרי המונולוג שלך על השבעה באוקטובר, והיו כאלה שהתלוננו שהוא לא מזכיר מספיק את "החטא הקולוניאליסטי" של ישראל. את מכירה את התגובות הללו?
"ברור. יש משפט בסרט שמוקדש לאנשים האלה - אנשים שחיים בלי בעיות, ואז חותמים על עצומה ומרגישים טוב עם עצמם. החיים של צרפתי ממוצע רחוקים מאוד מהמציאות שאתה ואני גדלנו בה. אנשים מרשים לעצמם לשפוט, לחנך או לבקר את מי שמשלם את המחיר על העבודות שלו, שזה לא הם - אלא נדב. איזה מחיר הם משלמים? הדבר היחיד שנותר לנו לעשות זה לעשות סרטים. המציאות חריפה ומזעזעת והסרט מבטא מבחינתי את הכאב ואת הזעקה שזקוקות להתפרץ החוצה".
פרייס גדלה במושב יודפת, ולמדה מחול מכיתה א' ועד י"ב, וגם אחרי הצבא כשעברה לניו יורק, ועד שהחליטה לעזוב את התחום ולנסות את מזלה בעולמות אחרים. בתשובה לשאלה אם העבר כרקדנית הפך אותה לשחקנית טובה יותר, היא עונה - "בהתחלה הרגשתי שלהיפך. הרגשתי שמשהו בגוף מפריע לי, כי הרגשתי תודעה גדולה מדי לגוף, שלא מאפשרת ריכוז מקסימלי ותוקעת אותי. כשחקנית, אני אוהבת לצלם סצינות שיש בהן כמעט סוג של דיאלוג עם העדשה, שקשור לא רק במילים אלא גם ביחסים עם החלל, ואני תוהה בקול רם אם זה כן קשור לכך שהייתי בעבר רקדנית. התנועה בחלל מול המצלמה היא משהו שמרתק אותי ואני נמשכת אליו. אני מאוד אוהבת לרקוד אבל הפסקתי - אני רוקדת כיום רק במסיבות".
על איזה עוד תפקידים את חולמת?
"אני מקווה שלא איתקל בדמות שאגיד שאני לא מסוגלת לעשות. אני רוצה לעבוד עם אנשים מוכשרים. יש אנשים מאוד מוכשרים בישראל והייתי שמחה לעבוד שם. הייתי רוצה לעבוד עם כל מי שמסוגל לקחת אותי אל הקצה ומעבר. יש הרבה שמות חדשים, אבל יש במאי אחד ומיוחד שכל השנים חלמתי לעבוד איתו וזה יישאר בגדר חלום - דיוויד לינץ'".
אסיים בשאלה פולנית - איך הילדים?
"אמיל אתמול חגג חודש. אנחנו לומדים לתפקד עם מעט מאוד שעות שינה. מחר נטוס איתו בפעם הראשונה ואוכל לעדכן איך הוא בטיסות. נח, כשמו הוא, היה התינוק הכי נוח בטיסות. היום הוא כבר בן שמונה. ראינו איתו לאחרונה את 'שכחו אותי בבית' והוא כל כך צחק, ואז ראינו את 'אי.טי'. איזה במאי אדיר ספילברג הזה. נח מצייר, כמו אבא שלי וכמוני, ולפעמים מנגן קצת במפוחית. אם ירצה להיות שחקן, אסביר לו כמה זה קשה ושאם הוא רוצה שינסה ויגלה בעצמו. מה שלא יחליט, אני אהיה מאחוריו".