"המוות של אמא שלי הוא כמו סכין שנעוצה בגב. לצלם את הסרט היה כמו לחוות 18 הלוויות"

    לאחר הזכייה בקאן, נדב לפיד שב לישראל לפני המעבר לפריז לרגל הפצת "הברך". בריאיון, הבמאי מדבר על הטרגדיה המשפחתית והאיומים שהוא מקבל, עונה בתקיפות לביקורות החריפות של עמית סגל ובן דרור ימיני, ומסביר למה טינדר החרימו אותו והוא לא מחרים את בן אנד ג'ריס

    נדב לפיד אחרי הזכייה בקאן (אבנר שביט)

    לפני כשבועיים חזר נדב לפיד מפסטיבל קאן, ובאמתחתו פרס חבר השופטים על סרטו החדש "הברך". במהלך הפסטיבל, הוא נדרש להתייחס לכל שאלה פוליטית אפשרית, כך שלקראת הריאיון בינינו לרגל הפצת הסרט בישראל בסוף השבוע הקרוב, גמרנו אומר בלבנו שהפעם נשתדל להמעיט בדיונים פוליטיים. אחרי הכל, מה כבר נותר לומר?

    אך האם ריאלי להפריד כך בין פוליטיקה ואמנות ובין הפוליטיקה והמציאות? כמובן שהתשובה שלילית, בטח במקום כמו ישראל. וכך, הסוגיות הפוליטיות צצות מחדש כבר בשניות הראשונות של המפגש בינינו, כשהקולנוען מתיישב מולי בעודו טרוד בסמאטרפון שלו ומתנצל - "סליחה רגע, אני בדיוק חותם על עצומה בעד בן אנד ג'ריס". עוד נחזור לגלידה הזו בהמשך.

    זו גם הזדמנות לשלוף את הביטוי הייחודי לשפה העברית - פעם שלישית גלידה. זו הפעם השלישית שאנחנו מפרסמים כאן ריאיון נרחב עם לפיד. הפעם הראשונה היתה בתחילת העשור, עם סרטו הארוך הראשון "השוטר", שהתקשה למצוא קהל בישראל אבל זכה לתהילה בינלאומית וסלל את דרכו של מי שהפך לאחד הקולנוענים הישראלים המוערכים בעולם. אחר כך הגיע "הגננת", שהוכרז כתופעת תרבות בצרפת וזכה לעיבוד אמריקאי. את הריאיון השני פרסמנו לפני שנתיים לכבוד "מילים נרדפות", שהביא אותו לפסגות חדשות וזכה בדב הזהב, הפרס היוקרתי ביותר בפסטיבל ברלין. והנה תורו של הריאיון השלישי, שמתפרסם לרגל "הברך", שהפך לסרט הישראלי הראשון מזה עשור בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, הפסטיבל החשוב בעולם הקולנוע, וחשוב מכך - זכה בו בפרס חבר השופטים, עיטור שאף סרט תוצרת הארץ מעולם לא התכבד בו.

    בצד ההתפתחויות המקצועיות, לפיד חווה בשנים האחרונות טלטלות גם בחייו האישיים. נולד לו ילד ראשון, נח, בנם המשותף שלו ושל זוגתו, השחקנית נעמה פרייס והוא איבד את אמו, ערה לפיד, אחת העורכות הוותיקות והמוערכות בארץ, שגם היתה שותפתו המקצועית הקבועה.

    "המוות של אמא שלי הוא כמו סכין שנעוצה בגבי. אני יכול להתהלך כרגיל, אבל מדי פעם היא תשתפשף במשהו והכל ייפתח", אומר לפיד, שיצא לצילומי "הברך" מיד לאחר מותה של אמו בטרם עת לאחר מאבק קצר במחלת הסרטן. "אני לא אוהב להישמע דרמטי, אבל הסרט הזה היה מבחינתי כמו שבעה. כל יום צילום היה סבל. כל יום צילום היה כמו הלוויה. היו 18 ימי צילום - כמות זעומה ומאתגרת מבחינה הפקתית, אבל מבחינה אישית שמחתי להסתפק בזה, כי לא קל לעבור 18 הלוויות".

    עוד בוואלה!

    סוער בקאן: סרטו הביקורתי של נדב לפיד זוכה לתשואות, הצוות של "ויהי בוקר" מחרים את הפסטיבל במחאה נגד ישראל

    לכתבה המלאה
    לידה ומוות. נדב לפיד עם הפרס בקאן (צילום: GettyImages, אנדריאס רנץ)
    "אני לא יכול לנהל עם אימא שלי שיחות מדומיינות ולא יכול לשחק את התפקיד שלה, וזה חלק מהטרגדיה מבחינתי"

    גיבור הסרט, בגילומו של אבשלום פולק, הוא אלטר-אגו מובהק של לפיד: במאי ישראלי פוליטי ומצליח, שנלחם בשתי טחנות רוח. טחנה אחת היא מותה הבלתי ניתן לעצירה של אמו. טחנת רוח שנייה היא המגבלות ההולכות ומתעצמות שהממשלה מטילה על חופש המחשבה והיצירה של עולם הרוח. וכך, כשהקולנוען מגיע לדבר בפני קהל בפסטיבל בערבה, הוא פוגש פקידה של משרד התרבות, בגילומה של נור פיבק, שמתביישת לבשר לו כי עליה להחתים אותו על מסמך שבו יוכתב לו על מה מותר לו לדבר ועל מה אסור.

    כרגיל אצל לפיד, יש בסרט הרבה בחירות אמנותיות מעניינות. אחת מהן היא לא להראות ולו לרגע את אמו של הגיבור, שתופסת מקום כל כך מרכזי בעלילה. "מעולם לא עלה בדעתי להציג אותה", אומר על כך לפיד. "הכרתי את אמא שלי הכי טוב שאפשר, ובכל זאת אף פעם לא יכולתי לצפות מה היא תגיד. היא תמיד הפתיעה אותי, וזה אחד הדברים שהכי אפיינו אותה. זה גם אחד הדברים שהפכו אותה לעורכת כל כך טובה, כי היא אף פעם לא נפלה למובן מאליו. כפועל יוצא, אני לא יכול לנהל איתה שיחות מדומיינות. אני לא יכול לשחק את התפקיד שלה, וזה חלק מהטרגדיה מבחינתי. אני יכול רק לשאול שאלות שאין להן תשובות, ולכן היא גם לא מופיעה בסרט בגופה".

    בצד המוות, חווית גם לידה. איך האבהות שינתה אותך?

    "קודם כל, אגיד איך היא לא שינתה אותי. אני שונא את הביטוי הנוראי 'הכניס לפרופורציות', ואני לא אגיד שהאבהות עשתה לי את זה. הילד שלי לא גרם לי לחשוב שהסרט שלי הוא 'בסך הכל סרט'. הסרט שלי חשוב לי כמו הילד שלי, ואין לי שום רצון להכריע ביניהם. מה שכן, להיות הורה זה משהו שמעלה את המפלס הרגשי שלך. אם היתה דרך לבדוק כמה רגשות יש לך בגוף, כמו שבודקים כדוריות דם, המספרים שלי היו גבוהים מאוד. הרגש כל הזמן נמצא לפתחי.

    "והיה גם שוני בדרך שבה אני מצלם. לפני 'מילים נרדפות', ביליתי שנה בפריז, כשאני מנותק לחלוטין מהעולם ולא יודע מה קורה בישראל. הייתי הולך לבדי לשתות עם אנשים, ואז חוזר שיכור בשלוש בבוקר וחושב על עוד סצינה. זה משהו שכבר לעולם לא יחזור על עצמו. ב'הברך' הכל היה הפוך. נח היה נורא קטן, וידעתי שלא אוכל לחשוב כל כך הרבה. במקום זה, ידעתי שאפעל לפי אינסטינקטים. פחדתי שהאינסטינקט ישלח אותי למקום שמרני, כי הוא בדרך כלל מחזיר אותנו למקומות מוכרים, אז קיבלתי החלטה - בכל פעם שאתלבט בין שתי אופציות, אבחר באופציה הכי משונה, ולא אתן לראש שלי לתקן אוטומטית. זה היה סרט שנעשה מתוך החיים, לא מתוך ענן, ואני מניח שכך כבר יהיה תמיד, כי ילד מחבר אותך לחיים באופן עמוק. כשהורה מת וילד נולד, זה משנה את המיקום שלך בתור הארוך של החיים".

    העורכה המנוחה ערה לפיד, אמו של נדב לפיד ושותפתו המקצועית (צילום: באדיבות המצולמים, באדיבות המשפחה)
    "סקס הוא תמיד סוג של פתרון, גם אם לרגע, וזה סרט בלי פתרון"

    בשלב מסוים בסרט, הבמאי מפעיל אפליקציה בסגנון טינדר ומתחיל להתכתב עם אישה נשואה בניסיון ליזום איתה מפגש מיני. בהנחה שמדובר באלטר-אגו של לפיד, אי אפשר כמובן שלא לתהות מה ההשראה לסצינה הזו.

    "מאיפה זה בא? מהחיים. הבמאי כותב לה שהיה לו סרט שהוקרן בפסטיבל ברלין. אני מכיר מישהו כזה. כשאתה עושה סרטים, כל העולם הוא הבופה שלך", הוא מודה. "הכל משמש אותך - כל חוויה שאתה עובר, בין אם זה מועדון סקס או חדר אוכל בקיבוץ, אגם בערבה או טינדר. אגב, ברגע שטינדר שמעו שהגיבור מתכתב עם אישה נשואה, הם לא הסכימו לשתף איתנו פעולה. בכל מקרה, אני בזוגיות וכבר מזמן לא שם".

    זה הסרט הראשון שלך בלי עירום. אפילו בסרט עם שם תמים כמו "הגננת" היה עירום פרונטלי.

    "אין בסרט סקס, אבל יש המון מתח מיני. אני חושב שבסצינה הראשונה, 99 אחוז מהצופים אומרים 'עד הדקה הארבעים, שני הגיבורים ישכבו שלוש פעמים'. יש בסרט ארוס, אבל החידלון גדול ממנו, ואתה מרגיש שהמוות יכריע את החיים, כך שהארוס קרוב יותר לארס. סקס הוא תמיד סוג של פתרון, גם אם לרגע, וזה סרט בלי פתרון. גם ההתכתבות בטינדר נעשית בתערובת של אובססיה וחוסר חדווה. אפילו האופן שבו הגיבור מפלרטט נעשה במעין מכניזם מיני נטול שמחה. המין קיים, אבל הדבר היחיד שלא כבוש בסרט זה הדמעות. אנשים מדברים, במקום לשכב".

    "סקס הוא לא דבר רדיקלי. ראיתי בקולנוע מעט מאוד סצינות סקס שיכולות להתחרות בזוג שגר מולנו, עושה סקס ושם את זה באינטרנט. אתה צריך להיות חתיכת בורגני מיושן כדי לביים סצינת סקס ולהרגיש שאתה משנה סדרי עולם".

    ב"השוטר" ו"מילים נרדפות", הגיבורים היו צעירים אחרי צבא. ב"הגננת" הגיבור הוא ילד בגן ילדים. כאן, זה הגיבור הכי מבוגר שלך - אדם בגיל המעבר.

    "כל מה שיש בסרט זה את ההווה. אני חסיד גדול של ההווה, מסיבה פשוטה - הוא תמיד צודק, גם כשהוא לגמרי טועה. עובדה שהוא ניצח את העבר, ועכשיו הוא פה. זה סרט של אדם בוגר על אדם בוגר, וזה הופך אותו לסרט כואב יותר. הנעורים הם התשובה להכל באיזשהו מקום. כולנו יודעים שאף משבר לא סופי ושום דלת לא תישאר סגורה לתמיד. בסרטים קודמים שלי היה את הנעורים, אבל ב'הברך' אין את זה. זה סרט של קיפאון ושל סטטיות. הגיבור יוצא למאבק בלי שום אמון ביכולת לשנות את הדברים. הוא יישאר ככל הנראה כפי שהוא. מה יקרה עם הגיבור של 'מילים נרדפות' עוד חמש שנים? מי יכול להתנבא. אבל מה יקרה עם הגיבור של 'הברך'? כנראה שהוא יישאר אותו דבר".

    "כולם בטוחים שהם ישכבו". נור פיבק ואבשלום פולק ב"הברך" (צילום: יונייטד קינג)

    דבר אחד שלא השתנה אצל לפיד הוא סימן ההיכר שלו: כמו בשלושת סרטיו הקודמים, גם כאן יש סצינת ריקוד. "תמיד חושבים בגלל זה שאני רקדן מעולה במציאות, אבל אני רקדן די מאכזב", אומר לפיד כשהוא מדבר על הקשר שלו לריקוד. "מה שכן, כילד בן שבע, היתה לי הערצה אינסופית ל'סיפור הפרברים'. ראיתי אותו חמישים פעם בחודש, לפחות פעם ביום. מאיפה זה בא בסרטים שלי? אני חושב שהגיבורים אצלי תמיד אומרים את כל מה שהם יכולים להגיד, אבל אז מתברר שכל המילים בעולם לא מספיקות. הגיבור ב'מילים נרדפות', למשל, אומר על ישראל את כל המילים שקיימות במילון. אם מילים היו גופרית, המדינה היתה קבורה תחת לבה. אבל מילים הן רק מילים בסופו של דבר, אז הוא אומר אותן ולא קורה כלום. אז מה נותר לו לעשות? לרקוד.

    "לרקוד זו הדרך האלטרנטיבית לומר את כל האמת. לראות את הדמויות רוקדות אצלי זה כמו לקרוא את היומן שלהן. בסרטים שלי כמעט ואין שיחות. נדיר שאנשים משוחחים. הם קווים מקבילים שיכולים לנסוע מפה ועד סין. כל אחד נותן את המונולוג שלו בתורו, ורק מדי פעם יש רגעים של חסד שמחברים ביניהם - הריקוד, למשל, שעוקף את כל מה שלא מאפשר להם לגעת".

    ב"הברך", לפיד הגשים חלום ישן, ומרקיד את גיבורו לצלילי "Be My Baby" של ונסה פארדי. "כשהייתי ילד, ראיתי בטלוויזיה נערה עם רווח בשיניים שרה את 'ז'ו לה טקסי', וידעתי שגורלנו נקשר זה בזה", הוא משחזר. "ידעתי שיום אחד אגיע לפריז ואמצא אותה, שיום אחד אוכל להגיד בדרך שלי, 'ונסה, בי מיי בייבי'. כשהגעתי לסרט הזה, הגיע הזמן, אבל אז נתקלתי בכל המחסומים - התקציב שלנו היה נמוך, והזכויות למוזיקה היו יקרות. דרך מכר משותף התברר שוונסה מאוד אוהבת את הסרטים שלי. כתבתי לה, והיא ענתה לי למייל! כמובן שהלב שלי החסיר פעימה. היא העניקה לי את הזכויות כמעט בחינם, ואפילו דיברה עם לני קרביץ כדי שייתן את החלק שלו בשיר. הזמנתי אותה לבכורה בקאן, אבל היתה לה הצגה בתיאטרון באותו יום. היא בירכה אותי על הפרס, ואני מקווה שעוד נתראה בפריז".

    נדב לפיד עם כוכבת "הברך" נור פיבק (צילום: יח"צ)

    "להגיד שהקדשתי את הסרט לעהד תמימי? עד כמה אתה יכול לבוז למקצוע שלך כעיתונאי?"

    אומרים על עמית סגל שהוא בן אדם אינטליגנט, אבל כשאני שומע אותו קורא להחרים את הסרט, אני תוהה אם הוא לא חושב שזה איוולת מוחלטת לצאת בקריאה כזו. אני מאמין שהוא מסוגל להרבה יותר מן האמירה הזו"

    ומחלומות על ונסה פראדי, בחזרה למציאות הישראלית. זו גם ההזדמנות להסביר למה הסרט נקרא כך - "הברך" היא ברכה של עהד תמימי, ולפיד מתייחס לציוץ שפרסם בזמנו בצלאל סמוטריץ', בו כתב כי הנערה הפלסטינית "היתה חייבת לקבל כדור בפיקה של הברך".

    גיבור סרטו של לפיד מתעתד לביים סרט בהשראת תמימי, ובתחילת "הברך" אנו צופים בו עורך אודישנים. את השחקנית שנבחנת לתפקיד של הפלסטינית מגלמת מילי עשת, ואני תוהה למה לא לוהקה שחקנית ערבייה. "כי עאהד תמימי היא דימוי, היא ייצוג, ומה שמעניין אותי הוא האופן שבו האמנות מטפלת בייצוגים פוליטיים", הוא אומר. "אהבתי את אלמנט ההרחקה. הבמאי רואה את תמימי כבחורה עם תלתלים. גם השחקנית האחרת שנבחנת לתפקיד (בגילומה של נטע רוט) שמה תלתלים לכבוד האודישן. עאהד תמימי היא דימוי והיא דימוי אדיר. הייתי מאוד רוצה שהיא תראה את הסרט".

    מבחינת לפיד, זו גם הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם: "בן דרור ימיני אמר שהקדשתי את הסרט לעאהד תמימי. עובדתית, זה פשוט לא נכון", הוא מדגיש. "עד כמה אתה צריך לבוז למקצוע שלך כעיתונאי כדי לא לעשות תחקיר בסיסי? וזה עוד עיתונאי שהדגל שלו זה 'מלחמה בתעשיית השקרים'. אין לי בעיה שמתקיפים אותי, אבל לפחות תדעו על מה אתם מדברים. עמית סגל, למשל. שיילך לסרט ואז מצידי שיכתוב עליו את הדברים הנוראיים ביותר, אבל לפחות שיראה אותו לפני שהוא מדבר עליו. אומרים עליו שהוא בן אדם אינטליגנט, אבל כשאני שומע אותו קורא להחרים את הסרט, אני תוהה אם הוא לא חושב שזה איוולת מוחלטת לצאת בקריאה כזו. אני מאמין שהוא מסוגל להרבה יותר מן האמירה הזו".

    הימים האחרונים טעונים עד מאוד מבחינתו של לפיד. מצד אחד, הוא סופג רצף של הודעות נאצה. "אני מקבל עשר הודעות ביום מאנשים שמאחלים לי כל מיני סוגים של מיתות, ולבם מלא באושר על זה שאמא שלי מתה", הוא אומר. "שמעתי גם מישהי שאומרת לחברה שלה ש'הנאצים בטח היו אוהבים את הסרט שלי'. זה לא נעים, אבל גם בסרטים שלי יש אלימות. אני לא יודע אם לקוות שאמות מסרטן זו המהלומה הכי אלגנטית, אבל בסדר - זה חלק מעסקת החבילה".

    אך העסקה הזו כוללת גם הטבות חסרות תקדים מבחינתו של לפיד, שהוא לא ציפה להן. יש לו היסטוריה ארוכה ומתוחה עם האקדמיה הישראלית, אך נראה שדווקא "הברך", אולי סרטו המתריס ביותר, מביא לקירוב לבבות בין הצדדים.

    נדב לפיד ונור פיבק נוחתים עם הפרס בישראל (צילום: מערכת וואלה!, אבנר שביט)
    "כשנפתלי בנט נוסע לעשות אקזיט, הוא כמו חנווני שפעם פותח את המכולת פה ופעם פותח אותה שם. אני לא נוסע לפריז לעשות אקזיט"

    "הקרנות האקדמיה של 'הברך' הן החוויות הכי יפות שהיו לי בישראל", הוא מספר. "התגובות מאוד עוצמתיות רגשית, ואני מרגיש את האמת שלהן. מצד אחד, זה סרט שיש לו את הפוטנציאל להיות הכי קשה, חריף ופוגעני שלי, אבל מצד אחר הוא גם יכול להיות סוג של פיוס שלי עם המקום הזה ועם עולם הקולנוע שלו. מהתגובות שאני מקבל עד כה, נראה לי שאנשים פה מבינים אותו טוב יותר מהמבקרים הכי מתוחכמים בצרפת או בארצות הברית. הם מרגישים שהוא מדבר באופן ישיר ובלי מחיצות על הרגע הזה במקום הזה בחיים שלנו. הקרנות האקדמיה העניקו לי תחושת שייכות שלא היתה לי שנים".

    "כרכתי את נפשי בנפש של ישראל, בהתפתלויות של אהבה ושנאה, ואני מרגיש שאני יודע לשיר רק שיר אחד שאני שר כל הזמן - שיר על המקום הזה", הוא ממשיך. "'הברך' הוא הסרט הכי ישראלי שיש, וגם הסרט הבא שלי עוסק בישראל ויצטלם בה".

    ובכל זאת, בעוד שבועיים לפיד ומשפחתו יעברו לגור בפריז - מהלך מתוקשר שכמובן תרם לעוינות התקשורתית והציבורית כלפיו, אם כי צריך לציין שהוא רחוק מלהיות הישראלי הראשון שעבר לחיות תקופה בחו"ל. גם ראש הממשלה הנוכחי, ראש הממשלה הבא וראש הממשלה הקודם עשו זאת, למשל.

    "כשנפתלי בנט נוסע לעשות אקזיט, הוא כמו חנווני שפעם פותח את המכולת פה ופעם פותח אותה שם. אני לא נוסע לפריז לעשות אקזיט, אין לי שום דבר פרקטי לעשות שם", אומר לפיד. "אין לי שום פרויקט מקצועי בפריז. יכול להיות שאחזור משם אחרי שנתיים, ויכול להיות שאחיה ואמות שם. אני נוסע כי אני רוצה שהבן שלי יבין שישראל היא רק פיסת אדמה בין הים למדבר, ויידע שאין ארץ אחת, אלא שיש מיליון ארצות. חוץ מזה, יש גם את העניין של היחס לתרבות. איך מתייחסים לקולנוע בצרפת ואיך מתייחסים אליו בישראל. כשספורטאי ישראלי זכה במדליה באולימפיאדה, הרצוג וטרופר שעטו לטלפונים כדי להיות הראשונים שמתקשרים. הפרס שלי בקאן שווה לא פחות מאשר מדליה באולימפיאדה, אבל אליי אף אחד לא צלצל, וזה מאוד מייצג את הלך הרוח כאן".

    אבל חילי טרופר כתב על הזכייה שלך פוסט יפה בפייסבוק.

    "נכון, הוא כתב יפה".

    הישג חסר תקדים. נדב לפיד בקאן (צילום: GettyImages)
    "בניגוד להרבה אנשי שמאל, משפחת אדרי לא פועלת מאיזו תחושה של עליונות מוסרית. הם לא חושבים שכל סרט צריך להיות דומה להם"

    רבים מאלה שתקפו את לפיד בשבועות האחרונים התייחסו לכך שהוא תוקף את המדינה שאף קיבל מימון ממנה. הוא בעצמו כבר התייחס לכך בעבר וכעת מסכם את טיעוניו בשלושה סעיפים. "א' - מי שלא חושב שמדינה צריכה לממן קולנוע ביקורתי לא מבין כלום באמנות ולא מבין כלום בדמוקרטיה", הוא מכריז. "ב' - אני מלא יראת כבוד כלפי הכסף שאני מקבל, ולכן אני מחויב להגיד את כל האמת שלי מכל בחינה ולא להתפשר בסנטימטר. ג' - זה הסרט הכי ישראלי שיש, אבל רק 1.7 אחוז מהתקציב שלו כסף ישראלי. הסרט קיבל סירובים מגופים מקומיים אפילו אחרי שנבחר להשתתף בקאן. קול פנימי בתוכי אומר לי שזה לא היה בגלל אי שביעות רצון מאיכות עבודת הצילום".

    עם זאת, לפיד זוכה לגב של הגוף הפרטי הכי חזק בתעשיית הקולנוע הישראלית - חברת סרטי יונייטד קינג של משפחת אדרי, שהפיצה את סרטיו האחרונים וגם את זה. החיבור בינו לבינם לא טבעי. הוא מצביע לרשימה המשותפת, הם נחשבו מקורבים לנתניהו ורגב; הוא יוצר אך ורק קולנוע אמנותי ומאתגר, והם מפיקים ומפיצים גם להיטים כמו "לשחרר את שולי".

    "משפחת אדרי היא קודם כל משפחה של אנשים שנורא אוהבים קולנוע, והסרטים שלי מנסים להיות מסיבות גדולות של קולנוע", אומר לפיד. "אני זוכר את הטלפון של משה אדרי אחרי שצפה ב'השוטר'. הוא היה אחד הראשונים שהבינו את ההומור שלי. הם לא רק מפיצים סרטים, אלא גם מבינים אותם. אחד הטלפונים הכי מדהימים על 'הברך' הגיע מלירון אדרי.

    "אין להם אשליות לגבי מי אני מצביע, וזה לא משנה. בניגוד להרבה אנשים מן המחנה השני, הם לא פועלים מאיזו תחושה של עליונות מוסרית. הם לא חושבים שכל סרט צריך להיות דומה להם. הרבה אנשי קולנוע מהשמאל מרגישים שהצדק המוחלט נמצא בידיים שלהם, וכל יצירת אמנות תימדד לפיו. משפחת אדרי מפוכחת בראייה שלה לגבי אמנות".

    משפחה של קולנוענים. נדב לפיד עם אביו חיים, שכתב עמו את התסריט של "מילים נרדפות" (צילום: ראובן קסטרו)

    נוסף לסרט שיצולם בישראל, עובד לפיד על פרויקט נוסף. כל מה שאפשר לומר כרגע שמדובר במיני-סדרה אמריקאית, המבוססת על רומן שהתפרסם בשנים האחרונות, והוא כותב אותה עם אחד התסריטאים של "יורשים".

    הפרויקט המבטיח הזה ממחיש את מעמדו של לפיד. תגידו עליו מה שתגידו, אבל מדובר ביוצר עם שם עולמי שזוכה להערכה יוצאת דופן הן בצרפת והן בארצות הברית. אך גם כאן הפוליטיקה מעורבבת באמנות וכרגיל בישראל, עולה אצלנו השאלה האם הסימפטיה הבינלאומית כלפיו נובעת מהביקורת החריפה שלו כלפי מולדתו.

    במסיבת העיתונאים לאחר זכייתו בפרס בקאן, התייצבו בפנינו חבר השופטים והשופטות. הבמאית מאטי דיופ והבמאי קלבר מנדוסה פילו, שניים מהחברים בו, שיבחו את העשייה הקולנועית של "הברך" וציינו אותה כסיבה להענקת הפרס. יו"ר חבר השופטים, ספייק לי, עשה שירות דב לבמאי הישראלי כשהתייחס בעיקר לממד הפוליטי, ואף רמז שהפרס הוענק כמעין עיטור גבורה לקולנוען, על "האומץ שלו לסכן את עצמו כך".

    "אני לא אוהב את השיח הזה שהופך במאים ישראלים לגיבורים ולגולים פוליטיים. אני ממש לא מתיימר להיות כזה", אומר לפיד. "לגבי מה שספייק לי אמר - אני לא יודע אם זה הבן אדם שהיה הכי קרוב לסרט שלי בתוך חבר השופטים, ואני לא חושב שהוא הסיבה לפרס שקיבלתי. אתה היית בקאן, ואתה יודע שדיברו שם על הסרט שלי בתור סנסציה אמנותית". אגב, לפי הדיווחים מקאן, הבמאי האמריקאי אכן לא היה דומיננטי במיוחד בהכרעה, והסרטים האהובים עליו בכלל יצאו בידיים ריקות.

    חיבוק דב. ספייק לי, יו"ר חבר השופטים בקאן (צילום: GettyImages)

    בוא נחזור לדבר על קולנוע, ואי אפשר לדבר על העשייה הקולנועית שלך בלי לדבר על שיתוף הפעולה שלך עם הצלם שי גולדמן.

    "שי ואני רואים את העולם וכתוצאה מכך את הקולנוע, בצורה אופקית. אני מאמין שכל דבר שקורה - קורה בפעם הראשונה, והוא מאמין שהכל כבר קרה והכל כבר היה. אני דג זהב והוא פיל. אנחנו עולמות שונים שמתלכדים אחד בשני. הוא מנגנון מתמיד של ביקורת ושל חוסר התפעמות.

    "אני מאמין שצלם לא סתם מצלם. הוא שחקן עם מצלמה. המצלמה לא סתם זזה. היא מחוברת ליד שמחוברת לגוף שבתוכו יש לב שפועם ומוח שחי, מרגיש ומבין את הסיטואציה. אני לא כותב זוויות ותנועות מצלמה כאילו שהן דבר מכני. אני כותב רגשות ותחושות ומחשבות, והמצלמה משחזרת אותן. שי הוא מבחינתי שחקן, בדיוק כמו אבשלום פולק ונור פיבק".

    לשי היה עוד סרט בקאן, "ויהי בוקר" של ערן קולירין. גם לעורכת של הסרט, נילי פלר, שערכה גם את "איפה אנה פרנק" של ארי פולמן. איך היה לעבוד איתה, ואיך היה מבחינתה להיכנס לנעליים של אמא שלך?

    "לא יכולתי למצוא מישהי טובה ממנה. היא שותפה נהדרת, אבל גם עצמאית לחלוטין במחשבה שלה, והיא מלאת תשוקה. יצאנו לעריכה של הדבר הזה כמו הרפתקה, ואני מאמין שהפרויקט הזה הוא רק ההתחלה מבחינתנו".

    לפיד מגיע מתוך משפחה של אנשי קולנוע. אמו ערה היתה עורכת, דודתו טובה אשר היא עורכת ובמאית, וגם בן דודו יאיר אשר ואחיו איתמר לפיד הם במאים. בפסטיבל ירושלים הקרוב יציגו השניים את סרטם הארוך הראשון, "איך נתת לזה לקרות".

    "אנחנו כמו המשפחות שהיו אורגות שטיחים, רק שאצלנו זה קולנוע", אומר אחיו של איתמר לפיד. "אח שלי הוא האדם הכי עצמאי במחשבתו שאני מכיר. הסרט של יאיר ושלו מהמם ולא דומה במילימטר לסרטים שאני עושה. לא ניסיתי לתת לו עצות, אבל גם אם הייתי נותן הוא לא היה מקבל אף אחת מהן, כי אנחנו לא מדברים באותה שפה".

    "סנסציה אמנותית". אבשלום פולק ב"הברך" (צילום: יונייטד קינג)

    ולסיום, נחזור לנקודת ההתחלה. למה חתמת על העצומה בעד בן אנד ג'ריס?

    "כי אני אשמח אם החרם שלהם יהיה רק ההתחלה. רון כחלילי כתב פוסט בפייסבוק שנראה כאילו אני מנסה לעשות אחורה פנה, לקחת בחזרה את הדברים שאמרתי בקאן ולהוכיח את אהבתי לישראל או משהו כזה. אז אני לא מתנצל על כלום, ואני אומר שנית: החברה ישראלית חולה. אם בכלל יש דרך לרפא את המחלה, זה אם יהיו אלף בן וג'ריס, אבל אל תהפוך את מה שאמרתי לכותרת של הכתבה הזו".

    אתה בכלל אוהב את הגלידה הזו?

    "לא ממש".

    עשיתי חישוב שפגשתי אותך כבר בשמונה ערים שונות ברחבי העולם, ומעולם לא ראיתי אותך אוכל, וגם בסרטים שלך הגיבורים לא אוכלים יותר מדי.

    "אני לא נזיר, אבל אני כמעט ואוהב רק לעשות סרטים, אז זה כנראה בא משם, אם כי בחוסר מודעות. עם זאת, הסרט הישראלי הבא שלי יהיה על זוג אמנים שמוכרים את עצמם לעשירים כדי לאכול טוב".

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully