היה זה אפוא בשיקגו בחורף אשר בשנה האחרונה לחייה. בתוך שבוע היא תחזור ל'סְטֵלָה מאריס' ומשם תתעה לדרכה אל תוך היערות הקודרים של ויסקונסין. ילד התָלידוֹמיד מצא אותה בבית של חדרים להשכיר ברחוב קלארק. נִיר נוֹרת' סַייד. הוא דפק בדלת. שלא כהרגלו. ברור שהיא ידעה מי זה. היא ציפתה לו. ובכל מקרה זאת לא הייתה דפיקה ממש. רק מין צליל של טפיחה.
הוא פסע הנה והנה למרגלות מיטתה. הוא עצר כדי לדבר ונמלך בדעתו וחידש את פסיעותיו, ידיו לשות זו את זו לפניו כמו נָבָל בסרט אילם. אלא שלא היו אלה ידיים ממש כמובן. רק סנפירים. מהסוג שיש לכלב ים. בשמאלי שבהם הוא חבק עכשיו את סנטרו כשנעמד לרגע ובחן אותה. חוזר לפי דרישת הקהל, הוא אמר. בכבודי ובעצמי.
לקח לך די הרבה זמן להגיע הנה.
כן. נתקענו ברמזורים כל הדרך.
איך ידעת איזה חדר זה?
קל. חדר 3-C. לפי התריסים. באיזה כסף את משלמת עליו?
עוד יש לי כסף.
הילד הביט סביבו. מוצא חן בעיניי מה שעשית פה. נוכל אולי לסייר בגינה אחרי התה. מה התוכניות שלך?
אני חושבת שאתה יודע מה התוכניות שלי.
כן. המצב לא נראה מבטיח במיוחד, מה?
שום דבר לא נמשך לנֶצח.
את תשאירי משהו כתוב?
אני כותבת מכתב לאחי.
סיכום בהיר בנימה קודרת, אני מתערב איתך.
הילד היה על יד החלון, הסתכל החוצה אל הקור הטחוב. הפארק המכוסה בשלג והאגם הקפוא שמעֵבר. טוב, הוא אמר. חיים. מה כבר אפשר להגיד? זה לא לכולם. אלוהים, החורפים מגבילים.
זהו זה?
מה זהו.
זה כל מה שיש לך להגיד?
אני חושב.
הוא פסע שוב. ואז עצר. ואם עכשיו נארוז ופשוט נתחפף?
זה לא ישנה.
ואם נישאר?
מה, עוד שמונה שנים איתך ועם החברים האלה שלך מסִדרת האימים?
תשע, ראש מתמטי שכמותך.
אז תשע.
למה לא?
לא תודה.
הוא פסע. משפשף לאיטו את ראשו המצולק הקטן. הוא נראה כאילו הובא לעולם במלקחי קרח. הוא עצר שוב ליד החלון. אנחנו נחסר לך, אמר. עשינו דרך ארוכה ביחד.
איזו שאלה, היא אמרה. היה פשוט נהדר. תביט. כל זה לא שייך לעניין. אף אחד לא יחסר לאף אחד.
בכלל לא היינו צריכים לבוא, את יודעת.
אני לא יודעת מה היית צריך לעשות. אני לא בקיאה בחובות שלך. מעולם לא הייתי. ועכשיו לא אכפת לי.
כן. באמת תמיד ראית שחורות.
ורק לעיתים נדירות טעיתי.
לא כל הזיה בעלת גפיים מעוותות מלידה שמופיעה בחדר המיטות שלך ביום ההולדת שלך היא אויבת מרה. ניסינו להפיץ קצת אור שמש בעולם של סערות נפש. מה לא בסדר בזה?
היום לא יום ההולדת שלי. ואני חושבת שאנחנו יודעים טוב מאוד מה בדיוק אתה מפיץ. מכל מקום, לא תצליח לעורר בי חיבה, אז פשוט תשכח מזה.
אין לך יותר שום חיבה. אזלה לך.
עוד יותר טוב.
הילד סקר את החדר. אלוהים, הוא אמר. המקום הזה ממש על הפנים. ראית מה עבר עכשיו על הרצפה? מה, לא נשאר יותר ציקלון בִּי? אף פעם לא היית בדיוק פֵיית הניקיון הקטנה של אימא אבל נראה לי שהפעם את כבר מתעלה על עצמך. היו זמנים שלא היית דורכת בדיר חזירים כזה בעד שום הון שבעולם. את שומרת על היגיינה אישית?
זה לא עניינך.
עוד פרק במסכת ארוכה של חיים באוויר ודיבורים בזבל. כן, טוב. את פשוט לא יודעת מה מחכה לך בסיבוב, מה? כי בכל מקרה זה תלוי. אם תסלחי לי על משחק המילים. חשבת פעם לפרוש מהבלי העולם הזה? אוקיי. סתם חשבתי לשאול.
למה שלא פשוט נתקן מה שאפשר ונשכח מכל השאר. אל תעשה את זה יותר גרוע ממה שזה.
כן כן בטח בטח.
ידעת שבסוף זה יגיע. אתה אוהב להעמיד פנים שיש לי סודות מפניך.
יש לך. יש סודות. אלוהים אדירים איזה קור כאן. היית יכולה לתלות כאן בשר במקום הדפוק הזה. את קראת לי אוֹפֶּרָטוֹר סְפֶּקְטְרָלי.
אני מה?
קראת לי אופרטור ספקטרלי.
בחיים שלי לא קראתי לך ככה. זה מונח מתמטי.
כן. לדברייך.
אתה יכול לבדוק את זה.
זה מה שאת תמיד אומרת.
אתה אף פעם לא עושה את זה.
כן, טוב. זה חלב שנשפך.
זה מה שזה? מה, מדאיג אותך שתקבל ציון נמוך על הדוח שתגיש על העבודה שלך?
תקראי לזה איך שאת רוצה, נסיכה. עשינו כמיטב יכולתנו. החולי מתמיד בקיומו.
זה בסדר. הוא לא יתמיד עוד הרבה.
כן, אני כל הזמן שוכח. יוצאת אל המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר וכל זה.
אתה כל הזמן שוכח?
זאת צורת ביטוי. אני לא שוכח הרבה. ברור שאת לא מסוגלת כנראה להיזכר יותר מדי במצב שבו מצאנו אותך כשהופענו בפעם הראשונה.
אני לא צריכה להיזכר בו. אני עדיין בו.
כן, נכון. תקני אותי אם אני טועה אבל נדמה לי שאני זוכר נערה צעירה על קצות אצבעותיה מציצה מבעד לחריר גבוה שמצוין רק לעיתים לא תכופות בארכיונים. מה היא ראתה? דמות בשער? אבל לא זו השאלה, נכון? השאלה היא האם הדמות ראתה אותה? נקב קטן של אור. מי ישים לב? אבל כלבי הציד מהגיהינום יכולים לעבור מבעד לטבעת קטנה. אני צודק או מה?
הייתי בסדר עד שהופעת.
אלוהים את באמת משהו. את ידעת את זה? בכל זאת, אני צריך להושיט לך סיוע. כמו שאמר הלקוח לזונה העיוורת. מהגיהינום עצמו, מזילים ריר, בולעים אותה בעיניים, והיא מנסה להסתכל להם מעל לכתף. מה יש שם? השד יודע. אטביזם שמתוך פסיכוזה של אב קדמון מת נכנס לכאן בשביל לא להירטב בגשם. עומד ומעשן בפינה. טוב מה כבר יכול להיות. תרשי לי להדליק את האורות. לא שווה כלום. תכבי את הזרקור. מי לעזאזל הזמין את זה, בכל מקרה? תקפלי את המסך וכל הדברים הדפוקים יהיו על הקיר. את קראת לי גם פָּתוֹגֶן.
אתה פתוגן.
רואה?
הם באים או לא?
מי באים?
די עם זה. אני יודעת שהם בחוץ.
הלְוָואים, אם זאת הכוונה.
זאת הכוונה.
כל דבר בזמנו.
אני רואה את כפות הרגליים שלהם מתחת לדלת. אני רואה את הצל של כפות הרגליים שלהם.
כפות רגליים וצל של כפות רגליים. בדיוק כמו בעולם הממשי.
לְמה הם מחכים?
מי יודע? אולי הם לא מרגישים רצויים.
זה מעולם לא הפריע להם לפני כן.
הילד קישת גבה אכולת עש. אה כן? הוא אמר.
כן, היא אמרה. מושכת את השמיכה סביב כתפיה. אף אחד לא הזמין אותך. אתה פשוט הופעת.
אוקיי, אמר הילד. מישהו במסדרון, נכון? אז בואי נעיף מבט.
הוא החליק אל הדלת בצעד גלישה ארוך ועצר והפשיל שרוול ותפס בחוזקה בידית בסנפיר שלו. מוכנה? הוא קרא. הוא פתח לרווחה את הדלת. המסדרון היה ריק. הוא הביט לאחור לעברה מעל לכתף. נראה שהם ברחו מהאורווה. אלא אם כן - איך לנסח את זה? -
זה היה הדמיון שלך?
אני יודעת שהם היו שם. אני מריחה אותם. אני מריחה את הבושם של מיס ויוויאן. ואני בהחלט מריחה את גרוגן.
כן? יכול להיות שמישהו פשוט מבשל כרוב בהמשך המסדרון. עוד משהו? גופרית? תִיוֹל?
הוא סגר את הדלת. מייד החבורה בחוץ חזרה למקומה. גוררים רגליים ומשתעלים. הוא חיכך את הסנפירים זה בזה. כמו רוצה לחמם אותם. בסדר. איפה הייתי? אולי אנחנו צריכים לעדכן אותך לגבי כמה מהפרויקטים. אולי המצב שלך קצת יתייצב אם תראי משהו מההתקדמות שלנו.
יתייצב?
הרצנו את החומר שקיבלנו ממך ועד עכשיו הכול נראה טוב.
איזה חומר קיבלתם ממני? לא קיבלתם ממני שום חומר.
כן, טוב. מאה לֶפְּטוֹנים עוד נותנים דרכמה וזה בסדר במובן זה שאין שם ממש טעות אבל אנחנו מקווים שרוב החומר הקלאסי הזה ישתלב ושנוכל לגשת לרֵנורמליזציה. תמיד מגלים כל מיני חרטוטים ברגע שמפנים את הזרקור אל משהו. פשוט עושים דיפרנציאציה, זה הכול. בקנה מידה כזה אין שום צללים כמובן. מקבלים את המִרווחים השחורים האלה שמסתכלים עליהם. אנחנו יודעים עכשיו שהרצפים למעשה לא רצופים. שהם לא לינאריים, לוֹרָה. איך שלא מצמצמים אותם, בסוף מגיעים למחזוריות. ברור שהאור לא יימָצא־מוּל ברמה הזאת. לא יגיע מחוף לחוף, אפשר להגיד. אז מה זה שנמצא בין לבין ושהיה מתאים לך להתעסק בו אבל את לא יכולה לראות אותו מחמת הקשיים הנזכרים לעיל? אני לא יודע. מה את אומרת? זה לא עוזר לך הרבה? למה זה ככה ולמה ההוא ככה? אני לא יודע. למה כבשים לא מתכווצות בגשם? אנחנו עובדים כאן בלי רשת ביטחון. במקום שאין בו מרחב אי אפשר לחיֵיץ. אז לאן הולכים? שולחים חומר החוצה אבל כשמקבלים אותו בחזרה לא יודעים איפה הוא היה. בסדר. לא צריך לאבד את הראש. צריך רק לשנס מותניים ולבצע כמה חישובים נכונים. וכאן את נכנסת לתמונה. את מקבלת כאן חומר שאולי הוא רק וירטואלי ואולי לא אבל הכללים בכל מקרה צריכים להיות בתוכו או שתגידי לי איפה לכל הרוחות נמצאים הכללים? שהם כמובן מה שאנחנו מחפשים, אליס. הכללים שברכת אלוהים שורה עליהם. שׂמים הכול בצנצנת ואחרי זה נותנים שֵם לצנצנת ומשם ממשיכים א־לה תלמידי גֶדֶל וצֶ'רְץ' ובינתיים דברים ממשיים שהם קרוב לוודאי מצע של המצע מתנדפים משם במהירויות ניתנות לעיוות בתנאי שלְמה שאין מסה אין נפח בר שינוי או אחרת ולפיכך גם לא צורה ומה שלא יכול להשתטח לא יכול להתנפח ולהפך על פי מיטב המסורת הקוֹמוּטטיבית ובנקודה הזאת - אם לנקוט מונח מושאל -
אנחנו תקועים. נכון?
אתה לא יודע על מה אתה מדבר. כל זה ג'יבריש.
אה כן? טוב, רק תזכרי חֶמדתי של מי היד שמונחת על קשר הלא־וגם הלוגי. כי זה לא ההוא חובב הנימפות הקטינות וגם לא הבחורצ'יק בטוּניקה עם הרוּנוֹת. אם את יורדת לסוף דעתי. רק רגע. יש לי שיחה. הוא מפשפש בכיסים ושולף טלפון ענקי ומטיח אותו באוזנו הקטנה המסוקסת. תעשה את זה מהר, דיק. אנחנו בדיון. כן. עוינת למחצה. בדיוק. בסיס שתיים. אנחנו כאן במסכות חמצן. לא. לא. חבל מאוד. לא מתקנים עוול בעוול. הם חבורה של דפקטים עם גומות חן ואתה יכול להגיד להם שאמרתי את זה. תחזור אליי.
הוא ניתק ודחק את האנטנה כלפי מטה בבסיס הסנפיר ותחב את הטלפון בחזרה לבגדיו והביט בה. תמיד יש מי שלא קולט מה הולך.
מישהו שלא קולט.
ברור. בואי נחזור לתרשימים. אני יודע מה את חושבת. אבל לפעמים פשוט צריכים ללכת על משהו שקול. מריצים הדמיית מונטה קרלו על הבן זונה המזדיין וגומרים עם זה. ויהי מה. אין לנו זמן עד חג המולד.
כבר חג המולד. כמעט.
כן, טוב. שיהיה. איפה הייתי?
זה בכלל משנה?
מִתקן המעבדה מספר אחת שלך הולך להיות מנגנון סֶרווֹ. אדון ועבד. את מחברת פַּנְטוֹגרף לשקע. מניחה את החֶרֶט על הדילמה ומסובבת. סופרת עד ארבע. סימן אחרי סימן. חוזרת על זה עד שמופיעה לֶמְניסְקָטֶה.
הילד פצח בכמה צעדי סטפס קטנים בתוספת צעד גלישה ארוך על הלינולאום ועצר והתחיל שוב לפסוע. הם הולכים על הדג הכי שמן. פמפומים שלא נשמעו כמותם בסוואנה, האנָה. יש גם שפע של נקבות בסיפור למרות היללות של נשות המדע שם. היו אנשים שלי שבדקו את זה. יש לך מדאם קארי. יש לך פאמלה דיראק.
יש לך מי?
שלא להזכיר אחרות נוספות אנונימיות לעת עתה. אלוהים, תני חיוך! את צריכה לצאת יותר. מה בדיוק את אומרת? אחרי התוצאות המתמטיות מגיע התור של התוצאות המרות? אני אגיד לך מה. הפוגה קומית. אוקיי? תעצרי אותי אם כבר שמעת את זה. מיקי מאוס מגיש בקשה לגירושים והשופט מעיין בה ואומר: אני מבין שאתה מצהיר בזאת שאשתך מיני מאוס לא מקיימת את החובות המוטלות עליה במסגרת הנישואים. אמת? ומיקי מאוס אומר: לא, כבודו, זה לא מה שאמרתי. מה שאמרתי זה שהיא לא רואה אותי ממטר. ושהיא מזדיינת רק עם הגוף שלי.
הילד פסע בכבדות ברחבי החדר, אוחז במותניו וצוחק את צחוקו המבודח.
אתה תמיד מבלבל הכול. ממה אתה צוחק?
אוהו, הוא התנשם. מה?
אתה תמיד מבלבל הכול. זה גופי, לא הגוף שלי.
מה ההבדל?
היא הייתה מזדיינת רק עם גוּפי. אתה אפילו לא תופס את זה.
כן, טוב. תפסנו אותך. בכל אופן העניין הוא שאת צריכה לצאת מזה. מה את חושבת? שברגע האחרון בובי שַפְטוֹ הקטן יקום מן המתים ויבוא ויציל אותך? אבזמים של כסף בנעליו או מה שזה לא יהיה? הוא מחוץ למעגל המצומצם, לואיז. עוד מאז שהוא כִּרבל לעצמו את הראש במכונת המרוץ שלו.
היא הסבה את מבטה. הילד סוכך על עיניו בסנפיר. טוב, הוא אמר. זה כבר תפס את תשומת ליבה.
אתה לא יודע על מה אתה מדבר.
אה כן? כמה זמן הוא כבר מנמנם? חודשיים?
הוא עוד בחיים.
הוא עוד בחיים. אה, נו טוב. אם הוא עוד בחיים אז מה כבר יכול להיות. למה שלא תפסיקי לקשקש? שנינו יודעים למה את לא נשאֶרֶת בשטח בחברת הנופל חלל. לא ככה? מה הקטע? בלעת
את הלשון?
אני הולכת לישון.
זה מפני שאנחנו לא יודעים מה הולך להתעורר. אם זה יתעורר. שנינו יודעים מה הסיכויים שהוא יֵצא מזה בדעה צלולה וגם בחורה אמיצה כמוך אני לא רואה איך תהיי מאוהבת עד עומק הלב במִשקע שאולי לכי תדעי עדיין ירבוץ שם מאחורי העין הדלוחה והשפה המטיפה ריר. טוב מה לעשות. אף פעם אין לדעת איזה קלפים יחלקו לנו, לא ככה? מן הסתם תגיעו בסוף בחזרה לשינקנלנד. רק שניכם. סועדים את ליבכם בשומן גב של חזיר ובדייסת תירס או מה שלא אוכלים שם בארצם של המשתגלים בחלב אימם. לא בדיוק לחרוש את אירופה עם חוג הסילון של מכוניות המרוץ אבל לפחות שקט שם.
זה לא יקרה.
אני יודע שזה לא יקרה.
מצוין.
אז לאן אנחנו ממשיכים מפה?
אני אשלח לך גלויה.
אף פעם לא עשית את זה קודם.
זה יהיה שונה.
אני בטוח. את מתכוונת להתקשר לסבתא שלך?
ולהגיד לה מה?
אני לא יודע. משהו. אלוהים, ג'סמין. נשארו עוד הרבה דברים לעשות, את יודעת.
אולי. אבל לא לי.
מה לגבי שער הלילה ומאורת הדברים שאין לבטא במילים? לא פוחדת מזה?
אני אסתכן. אני מניחה שאם מורידים את המפסק הראשי הלוח כולו נהיה שחור.
באמת עשינו מאמצים גדולים בשבילך, את יודעת.
צר לי.
ואם הייתי מספר לך דברים שאני לא אמור לספר לך?
לא מעוניינת.
דברים שהיית ממש רוצה לדעת.
אתה לא יודע כלום. אתה רק ממציא דברים.
כן. אבל חלק מזה די מגניב.
חלק מזה.
מה לגבי זה: מה זה שחור ולבן ואדום מכל הבחינות?
אין לי אפילו שמץ מושג.
טרוצקי בטוקסידו.
גדול.
אוקיי. מה לגבי זה. איכר אחד נפל לתוך בִּיצה ואשת האיכר קפצה להציל אותו.
כבר סיפרת לי.
בחיים לא.
טובעים השניים מן האחד.
כן. אוקיי. תביטי. אני עובד על כמה קטעים חדשים. ריכזתי לי כמה מהחומרים הישנים של מפעלות אמנות ותרבות לעם. תמיד הייתה לך חיבה מיוחדת לקלאסיקות. קצת תיקוני תלבושות. שבועיים חזרות.
לילה טוב.
יש לי אפילו קצה חוט לגבי עוד כמה סרטי שמונה מילימטר. וזה נוסף על קופסת נעליים מלאה תצלומים משנות הארבעים. דברים מלוֹס אָלָמוֹס. וכמה מכתבים.
איזה מכתבים?
מכתבים משפחתיים. מכתבים מאימא שלך.
אתה מבלף. כל המכתבים נגנבו.
כן? אולי. מה את הולכת לעשות?
לישון.
אני מתכוון בטווח הארוך.
אני מדברת על הטווח הארוך.
בסדר. שומרת את הכי טוב לסוף. ברור.
אל תתאמץ יותר מדי.
זה בסדר. זה לא כאילו שלא ידעתי לאן כל זה מוביל. מי יודע? יכול להיות שתרצי לראות איך תעבירי את הזמן. העבר הוא העתיד. תעצמי עיניים.
ואם אני לא רוצה לעצום עיניים?
תעשי את זה בשבילי.
כן, בטח.
בסדר. נעשה את זה בדרך המיושנת. מה אני יודע? זה יהיה משעשע.
הוא שלף ריבוע משי גדול מאי שם על גופו והטיל אותו גבוה באוויר ותפס אותו ומתח אותו והפך אותו מצד לצד כך שהיא תראה. הוא אחז בריבוע בידיים מתוחות וניער אותו. ואז חטף אותו במהירות. בכיסא עם מושב עשוי נצרים ישב איש זקן במעיל כנפות שחור מאובק. מכנסי פסים וחזייה אפורה. מגפי קרסול שחורים מעור גדי וקרסוליות כותנה עבות עם כפתורי פנינים. הילד החווה קידה ופסע לאחור וסקר אותו מכף רגל ועד ראש. טוב. מאיפה הקרצנו אותו, הֵיי? חִי חִי חִי.
הוא טפח לזקן על גבו ועננת אבק התאבכה ועלתה. הזקן רכן קדימה, משתעל. הילד התרחק מעט ונופף בסנפיר את האבק. אלוהים. כבר עבר כמה זמן מאז שהדבר הזה ראה אור יום, מה? טוב, סבא'לה, איך נראה לך העולם? לא הייתה מזיקה לנו דעה של מישהו מבחוץ.
הזקן הרים את הראש והביט סביב לו. עיניים חיוורות שקועות. הוא היטיב את העניבה בטלטול מהיר של הקשר כלפי מעלה וצִמצם את עיניו ולטש מבט.
החליפה הזאת קלאסית, מה? אמר הילד. לא במצב הכי טוב עם כל הלחות בעפר. הוא התחתן במלבושים האלה. אִשתתו הקטנה הייתה בת שש־עשרה. הוא זִמבר אותה כמובן כבר שנתיים, מה שמביא אותנו לארבע־עשרה. בסוף הוא הצליח לנפח אותה, והִנה כולנו כאן. המניאק המלוכלך היה יותר מבוגר מאבא שלה. טוב, פעמוני החתונה באמת צלצלו בקצרה. אלף שמונה מאות תשעים ושבע הייתה השנה אם אינני טועה. אירוע רשמי. רובי ציד לבנים. בכל אופן, זה בערך הכול. חשבתי שהנֹאד הזקן אולי עוד ירצה להגיד משהו אבל הוא נראה קצת מבולבל. הוא לא כאילו נוטה קצת לימין החרטום?
הילד יישר את הזקן בכיסאו ופסע לאחור ואמד בעין אחת עד כמה הוא מאונך. מרים באוויר סנפיר דמוי משוט ומצמצם את עיניו. פלס בנאים אולי היה עוזר, מה את חושבת? חִי חִי חִי. טוב מה אפשר לעשות. אז אין הרבה צחוק איתו. חכי רגע. זה השיניים שלו. שככה יהיה לי טוב חסרות לו כל השיניים.
הזקן כבר פתח את פיו הגִלדני וטרח על שליפת גושישי צמר גפן מוכתם מלחייו ועל תחיבתם אל תוך כיס המעיל. הוא כחכח בגרון, לטש מבט קודר סביב לו.
מה הוא עושה עכשיו? שאל הילד. משהו בכיס החזייה. מה זה, השעון שלו? אלוהים. אל תגידי לי שהוא מותח אותו? הוא מקשיב לו? לא יכול להיות שזה פועל. בחיים לא. הוא מטלטל אותו. שעון נחמד למראה, האמת. עם מכסה שקוף. מנגנון עם גלגל לא נסוג, בלי ספק. בראבו. טַלטל אותו עוד קצת. כלום. שלילי חזק.
הזקן מצמץ בחניכיים. תקשיבי טוב עכשיו, אמר הילד. הנה זה בא. חדשות ממעֵבר למשהו. איפה התודה שאני מקבל על כל מה שאני עושה בשבילך?
איפה, שִרקק הזקן, השירותים?
הילד הזדקף. אתה בטח צוחק עליי. איפה השירותים? זהו? אני באמת חתיכת בן זונה. טוב, מה דעתך פשוט להעיף ת'תחת שלך מפה? איפה השירותים? ריבונו של עולם. הם בקצה המסדרון המזוין. עכשיו עוף מפה.
הזקן התרומם מהכיסא ודשדש אל הדלת. אבק דק זלג על הרצפה מאחוריו. יצור קטן כלשהו נפל מבגדיו ואץ־רץ אל מתחת למיטה. הוא משמש את ידית הדלת ופתח את הדלת והיטלטל החוצה אל המסדרון ונעלם. אל אלוהים, אמר הילד. הוא ניגש אל הדלת וטרק אותה והסתובב ונשען עליה. הוא הניד בראשו. טוב. מה את הולכת לעשות? רעיון מחורבן, אוקיי? לעזאזל עם זה. יש כאלה שמבטלים בגלל גשם. למה שלא פשוט נביא לפה כמה חבר'ה מהחבורה מפעם. אולי נתעודד קצת.
אני לא רוצה להביא לפה שום חבר'ה מהחבורה מפעם. אני
הולכת לישון.
כבר אמרת את זה.
מצוין. אז שים לב.
תביטי, חמודונת, אני לא רוצה לגמוז שום דבר כאן אבל את על פַסְט־פוֹרווֹרד לאלף עזאזל.
ואתה כאן בשביל לענות אותי.
את בסדר? אין לך חום? את רוצה כוס מים?
היא הצטנפה במיטה ומשכה על עצמה את השמיכות. תכבה את האורות כשאתה הולך.
הילד פסע הנה והנה. השם שלך לא סתם נשלף משרוול, את יודעת. אני לא יודע מה בדיוק את אמורה לדעת ומה לא. אני רק עובד כאן. אני אופרטור? אז אני אופרטור. ואולי יש מישהו שיודע מה עוד יצוץ לנו אבל זה בטח לא עבדך הנאמן. נו בחייך. אני לא יכול לדבר איתך כשהראש שלך מתחת לשמיכות הארורות. את אפילו לא מתכוונת להגיד לי שלום?
היא הדפה את השמיכות מעל ראשה. תפתח את הדלת ואני אנופף.
הילד פסע אל הדלת ופתח אותה. הם היו שם כולם. הציצו פנימה כדי לראות, נופפו, חלקם על קצות האצבעות. ביי־ביי, היא קראה. ביי־ביי. הילד ליווה אותם לדרכם, מהסה אותם במנוד יד. כמו נזירה עם תלמידי בית ספר. הוא דחף וסגר את הדלת. אוקיי, הוא אמר.
גמרנו לעכשיו?
אני לא יודע, חומד. את לא מקילה עליי. אני לא בא איתך לשום בית משוגעים, את יודעת.
טוב מאוד.
אוכלוסיות מרוכזות של המעורערים בנפשם רוכשות כוחות מסוימים. יש לזה השפעה מערערת. תבלי קצת בקן הקוקייה הזה וכבר תראי.
אני יודעת. מכירה את זה. הייתי.
בחירה היא השם שאת נותנת לְמה שיש לך.
תפסיק לצטט אותי.
את לא רוצה לדבר איתי.
לא.
משהו בכל זאת? אילושהן עצות אחרונות לאלה שנשמה באפם?
כן. אַל.
אלוהים. זה קר.
בוא פשוט נכבה את האורות ונסיים עם החיים האלה להיום.
את תחסרי לנו.
אתה תחסר לעצמך?
נהיה בסביבה. תמיד יש עבודה לעשות.
הוא נראה קצת שפל כתפיים כשעמד שם, אבל תכף התנער. אוקיי, הוא אמר. אם זהו זה אז זהו זה. הבנתי את הרמז.
הוא קיפל סנפיר אחד על כרסו הקטנה והחווה מעין קידה ואז נעלם. היא משכה את השמיכות על ראשה. ואז היא שמעה את הדלת נפתחת שוב. כשהסתכלה הילד נכנס בשנית ופסע בשקט אל מרכז החדר והרים את הכיסא עם מושב הנצרים באחד מפסיסיו והעמיס אותו על כתפו והסתובב ויצא וסגר את הדלת מאחוריו.
היא ישנה ובשנתה היא חלמה שהיא רצה אחרי רכבת בעוד אחיה רץ לאורך שביל אבני הפחם המקביל לפסים ובבוקר היא הכניסה את זה למכתב שלה. רצנו אחרי רכבת בובי והיא התרחקה מאיתנו אל תוך הלילה והאורות התעמעמו להם בחשכה ואנחנו כשלנו לאורך המסילה ורציתי לעצור אבל אתה החזקת לי את היד ובחלום ידענו שאסור לנו להסיר עין מהרכבת או שנאבד אותה. שלא יעזור לנו אם רק נלך על המסילה. החזקנו ידיים ורצנו ואז התעוררתי והיה יום.
"הנוסע" / קורמאק מקארתי. מאנגלית: אמיר צוקרמן. מודן הוצאה לאור.