אהבה ומאבק על אי-צדק: קראו פרק ראשון מתוך "אם רחוב ביל היה יכול לדבר"

אני מסתכלת על עצמי בראי. אני יודעת שהוטבלתי בשם קלמנטיין, אז הגיוני שאנשים יקראו לי קלם, או אפילו קלמנטיין, אם חושבים על זה, כי זה השם שלי: אבל לא קוראים לי ככה. אנשים קוראים לי טיש. אבל נראה לי שגם זה הגיוני. אני עייפה, ואני מתחילה לחשוב שאולי כל מה שקורה הגיוני. זאת אומרת, אם זה לא הגיוני, איך זה קרה? אבל זאת מחשבה איומה. היא נובעת רק מצרות — צרות שאין בהן היגיון.
היום הלכתי לבקר את פֹוִני. זה גם לא השם שלו, הוא הוטבל בשם אלונזו: והגיוני שאנשים יקראו לו לֹוני. אבל לא, אנחנו תמיד קראנו לו פוני. אלונזו האנט, זה השם שלו. הכרתי אותו כל החיים ואני מקווה שתמיד אכיר אותו. אבל אני קוראת לו אלונזו רק אם אני צריכה לבשר לו משהו ממש רציני.
היום אמרתי: "אלונזו"?
והוא הסתכל עליי, במבט הזה שמתעורר פתאום כשאני קוראת בשם שלו.
הוא בכלא. היינו שם, אני ישבתי על ספסל מול מדף, והוא ישב על ספסל מול מדף. והבטנו זה בזה דרך קיר זכוכית. אי אפשר לשמוע כלום דרך הזכוכית הזאת, ובגלל זה לשניכם יש טלפון קטן. אתם צריכים לדבר דרכו. אני לא יודעת למה אנשים תמיד משפילים מבט כשהם מדברים בטלפון, אבל זה מה שהם תמיד עושים. צריך לזכור להרים את העיניים אל מי שמדברים איתו.

עכשיו אני תמיד זוכרת, כי הוא בכלא ואני אוהבת את העיניים שלו ובכל פעם שאני רואה אותו אני מפחדת שאולי לא אראה אותו שוב. אז אני מרימה את השפופרת ברגע שאני מגיעה לשם ואני פשוט מחזיקה אותה וכל הזמן מסתכלת אליו.
אז כשאמרתי, "אלונזו"? הוא השפיל מבט ואחר כך הרים את העיניים וחייך והוא החזיק את השפופרת וחיכה.
הלוואי שאף אחד אף פעם לא היה צריך להסתכל על מישהו אהוב דרך זכוכית.
ולא אמרתי את זה כמו שהתכוונתי להגיד. התכוונתי להגיד את זה בלי לעשות עניין, כדי שהוא לא יתרגז, כדי שהוא יבין שאני אומרת לו את זה בלי שום טענות.
תבינו: אני מכירה אותו. הוא אדם גאה, ודאגן מאוד, ועכשיו שאני חושבת על זה, אני יודעת — והוא לא יודע — שזאת גם הסיבה העיקרית שבגללה הוא בכלא. הוא דואג יותר מדי גם ככה, אני לא רוצה שהוא ידאג בגללי. האמת היא, שלא רציתי להגיד את מה שהייתי צריכה להגיד. אבל אני יודעת שהייתי צריכה להגיד את זה. הוא היה צריך לדעת.
וגם חשבתי שאחרי שהוא יתגבר על הדאגות, כשהוא ישכב לבד בלילה, לגמרי לבד, אולי אז עמוק־עמוק בתוך תוכו, הוא יחשוב על זה וישמח. ויכול להיות שזה יעזור לו.
אמרתי, "אלונזו, הולך להיות לנו תינוק."

הסתכלתי עליו. אני יודעת שחייכתי. הפנים שלו נראו כאילו הן שוקעות במים. לא יכולתי לגעת בו. כל כך רציתי לגעת בו. חייכתי שוב וכפות הידיים שלי שהחזיקו בשפופרת נהיו רטובות ואז לרגע לא יכולתי בכלל לראות אותו וטלטלתי את הראש והפנים שלי היו רטובות ואמרתי: "אני שמחה. אני שמחה. אל תדאג. אני שמחה."
אבל הוא כבר התרחק ממני מאוד, היה לגמרי לבד. חיכיתי שהוא יחזור. ראיתי את המחשבה מפציעה בחטף בפנים שלו: תינוק שלי? ידעתי שזה מה שהוא יחשוב. אני לא מתכוונת שהוא הטיל בי ספק: אבל גבר חושב ככה. ובאותן שניות מעטות שהוא היה אי־שם לבדו, הרחק ממני, התינוק היה הדבר האמיתי היחיד בעולם, אמיתי יותר מהכלא, אמיתי יותר ממני.
הייתי צריכה להגיד את זה קודם: אנחנו לא נשואים. זה חשוב לו יותר משזה חשוב לי, אבל אני מבינה איך הוא מרגיש. היינו אמורים להתחתן אבל אז הוא נכנס לכלא.
פוני בן עשרים ושתיים. אני בת תשע עשרה. הוא שאל את השאלה המגוחכת: "את בטוחה?"
"לא. אני לא בטוחה. אני סתם מנסה לשגע אותך." ואז הוא חייך. הוא חייך כי באותו רגע הוא ידע. "מה נעשה?" הוא שאל אותי — כמו ילד קטן.
"טוב, אנחנו לא מתכוונים להטביע אותו. אז כנראה נצטרך לגדל אותו."
פוני הטה את ראשו לאחור וצחק, הוא צחק עד שדמעות זלגו על הפנים שלו. ואז הרגשתי שהשלב הראשון, שכל כך פחדתי מפניו, יהיה בסדר.
"סיפרת לפרנק?" הוא שאל אותי.

פרנק זה אבא שלו. אמרתי: "עדיין לא." "סיפרת להורים שלך?"
"עדיין לא. אבל אל תדאג בקשר אליהם. פשוט רציתי לספר לך קודם כול."
"כן," הוא אמר, "זה כנראה הגיוני. תינוק."
הוא הביט בי, ואז השפיל מבט. "מה את הולכת לעשות עכשיו, באמת?"
"אני הולכת לעשות בדיוק את אותם הדברים שאני כבר עושה. אני מתכוונת לעבוד עד החודש האחרון בערך. ואז, אימא ואחותי יטפלו בי, אין לך מה לדאוג. ובין כה אנחנו הולכים להוציא אותך מכאן לפני זה."
"את בטוחה בעניין הזה?" בחיוך הקטן שלו.
"ברור שאני בטוחה בעניין הזה. בעניין הזה אני תמיד בטוחה." ידעתי מה עובר לו בראש, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי
לחשוב על זה — לא עכשיו, מולו. אני מוכרחה להיות בטוחה. האיש התקרב מאחורי פוני, והגיע הזמן לזוז. פוני חייך והניף אגרוף, כמו תמיד, ואני הנפתי את שלי והוא קם. כשאני רואה אותו כאן אני תמיד קצת מופתעת שהוא כל כך גבוה. נכון, הוא ירד במשקל ואולי בגלל זה הוא נראה יותר גבוה.
הוא הסתובב ויצא מהחדר, והדלת נסגרה מאחוריו.
הייתה לי סחרחורת. לא אכלתי כמעט כל היום, וכבר נהיה מאוחר.
יצאתי משם, חוצה את המסדרונות הארוכים הרחבים האלה שלמדתי לשנוא, מסדרונות רחבים יותר ממדבר סהרה. הסהרה אף פעם לא ריק; המסדרונות האלה אף פעם לא ריקים. אם חוצים את הסהרה ונופלים, מהר מאוד נשרים חגים מעליך, מריחים, חשים את מותך. הם חגים נמוך יותר ויותר: הם מחכים. הם יודעים. הם יודעים בדיוק מתי בשר הגוף מוכן, מתי הנפש לא יכולה להיאבק עוד. העניים תמיד חוצים את הסהרה. ועורכי הדין וסוכני הערבות ודומיהם מתגודדים וחגים מסביב לעניים בדיוק כמו נשרים. ברור שהם לא באמת עשירים יותר מהעניים, לכן הם נהיו נשרים, אוכלי נבלות, אנשי זבל מנוולים, ואני מדברת גם על הבחורים השחורים, שהם, במובנים רבים מאוד, עוד יותר גרועים. אני חושבת שאני אישית הייתי מתביישת. אבל כבר נאלצתי לחשוב על זה ועכשיו נראה לי שאולי לא. אני לא יודעת מה לא הייתי עושה בשביל להוציא את פוני מהכלא. אף פעם לא נתקלתי כאן למטה בשום בושה, חוץ מבושה כמו שלי, חוץ מהבושה של נשים שחורות וחרוצות, שקוראות לי ילדה, והבושה של פורטוריקניות גאות, שלא מבינות מה קרה — אין אף דובר ספרדית שידבר איתן, למשל — ושמתביישות בכך שיקיריהן בכלא. אבל הן לא צריכות להתבייש. האחראים על בתי הכלא הללו הם שצריכים להתבייש.
ואני לא מתביישת בפוני. אם כבר, אני גאה. הוא גבר. האופן שבו הוא התמודד עם כל החרא הזה מעיד עליו שהוא גבר. אני מודה שלפעמים אני מפחדת — כי אף אחד לא יכול להתמודד לנצח עם כל החרא שהם זורקים עלינו. ובכל זאת, צריך איכשהו לסדר את הראש כדי להצליח לחיות מיום ליום. אם את חושבת יותר מדי קדימה, אם את רק מנסה לחשוב יותר מדי קדימה, אין לך שום סיכוי.
לפעמים אני נוסעת הביתה ברכבת התחתית, לפעמים אני נוסעת באוטובוס. היום נסעתי באוטובוס כי הנסיעה ארוכה יותר ויש לי הרבה על הראש.

צרות יכולות להשפיע על הראש שלך בצורה משונה. אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר את זה. הימים שלך עוברים וכנראה הקשבת לכל מיני אנשים ונראה שאפילו דיברת איתם ונראה שמילאת את המטלות שלך בעבודה, או לפחות, העבודה שלך נעשתה; אבל לא ראית ולא שמעת נפש חיה ואם מישהו היה שואל אותך מה עשית היום, היית צריכה לחשוב כמה רגעים לפני שיכולת לענות. אבל בו בזמן, ואפילו באותו יום ממש — וזה מה שקשה להסביר — יוצא לך לראות אנשים כפי שלא ראית אותם מעולם. הם נוצצים כמו תער. אולי זה ככה מפני שעם בוא הצרות התחלת לראות אנשים אחרת משראית אותם לפני כן. אולי עכשיו הם מעוררים בך יותר תהיות, אבל באופן אחר, ולכן הם משונים מאוד בעינייך. אולי החושים שלך מתקהים ואת בוהה כי את לא יודעת אם את יכולה עוד להסתמך על אנשים באיזשהו עניין.
וגם אם הם היו רוצים לעשות משהו, מה הם יכלו לעשות? אני לא יכולה לומר לאף אחד באוטובוס הזה, תראה, פוני בצרות, הוא בכלא — מה נדמה לך שהיו אומרים לי באוטובוס הזה, אילו ידעו, אילו סיפרתי להם במו פי, שאני אוהבת מישהו שיושב בכלא? — ושאני יודעת שהוא מעולם לא פשע ושהוא בן אדם נפלא, אנא, עזרו לי לשחרר אותו. מה נדמה לך שהיו אומרים לי באוטובוס הזה? מה הייתה התגובה שלך? אני גם לא יכולה להגיד שהולך להיות לי תינוק ושאני מפחדת, ושאני לא רוצה ששום דבר רע יקרה לאבא של התינוק שלי, אל תיתנו לו למות בכלא, אנא מכם, בבקשה, לא! אי אפשר להגיד דבר כזה. וזה אומר שאי אפשר באמת להגיד שום דבר. צרות פירושן שנשארת לבד. פירושן לשבת ולהסתכל דרך החלון ולתהות אם שארית חייך תעבור עלייך בנסיעה הלוך ושוב באוטובוס הזה. ואם כן, מה יקרה לתינוק שלך? מה יקרה לפוני?
ואם אי־פעם אהבת את העיר, את כבר לא אוהבת אותה. אם אי־פעם אצא מזה, אם אי־פעם נצא מזה, אני נשבעת שכף רגלי לא תדרוך עוד בדאונטאון ניו יורק.
אולי פעם אהבתי אותה, לפני הרבה זמן, כשאבא היה מביא לכאן אותי ואת אחותי והיינו צופים באנשים ובבניינים, ואבא היה מצביע על כל מיני אתרים ומראה לנו, ולפעמים עצרנו בבאטרי פארק לאכול גלידה ונקניקיות. הימים ההם היו נפלאים, ותמיד היינו מאושרות — אבל זה היה בגלל אבא שלנו, לא בגלל העיר. כי ידענו שאבא שלנו אוהב אותנו. עכשיו אני יכולה לומר, כי עכשיו אני יודעת בוודאות, שהעיר לא אהבה אותנו. הסתכלו עלינו כמו על זברות — וכידוע, יש אנשים שאוהבים זברות ויש אנשים שלא. אבל אף אחד אף פעם לא שואל את הזברה.
נכון שלא ביקרתי בהרבה ערים אחרות, חוץ מפילדלפיה ואולבני, אבל אני יכולה להישבע שניו יורק היא העיר הכי מכוערת והכי מלוכלכת בעולם. אין ספק שיש בה את הבניינים הכי מכוערים ואת האנשים הכי מגעילים. ובטוח שהשוטרים שלה הכי גרועים. אם יש מקום גרוע יותר, הוא בטח קרוב לגיהינום עד כדי כך שאפשר להריח את האנשים שנצלים שם. ובעצם אם חושבים על זה, זה בדיוק הריח של ניו יורק בקיץ.
פגשתי את פוני ברחובות של העיר הזאת. הייתי קטנה, הוא לא היה קטן כל כך. הייתי בת שש בערך — פחות או יותר — והוא היה בערך בן תשע. הם גרו בבניין ממול, הוא והמשפחה שלו, אימא שלו ושתי האחיות הגדולות ואבא שלו, ואבא שלו היה חייט. בדיעבד אני תוהה למי הייתה מיועדת החנות: לא הכרנו אף אחד שהיה לו מספיק כסף לתקן בגדים אצל החייט — טוב, אולי לעיתים רחוקות מאוד. אבל אני לא חושבת שאנחנו יכולנו לפרנס אותו. כמובן, כמו שסיפרו לי, אנשים, אנשים שחורים, לא היו עניים אז כמו שהיו לפני כן, בימים שאימא ואבא שלי ניסו לבנות לעצמם חיים. הם לא היו עניים אז כמו שהיינו לפני כן בדרום. אבל אין ספק שהיינו עניים מספיק, ואנחנו עדיין עניים.
אף פעם לא ממש שמתי לב לפוני עד שפעם אחת אחרי הלימודים נקלענו למריבה. למריבה הזאת בכלל לא היה קשר לפוני או אליי, למען האמת. הייתה לי חברה שקראו לה ֶג'ניבה, ילדה קולנית וחוצפנית, עם שיער קלוע בצמות מהודקות לקרקפת, עם ברכיים גדולות אפרפרות, ורגליים ארוכות וכפות רגליים גדולות; והיא תמיד הסתבכה במשהו. מן הסתם היא הייתה החברה הכי טובה שלי כי אני אף פעם לא הסתבכתי בכלום. הייתי רזה ומפוחדת והלכתי אחריה והסתבכתי בכל השטויות שלה. אף אחד אחר לא רצה אותי, האמת, ודי ברור שאף אחד אחר לא רצה אותה. היא אמרה שהיא לא סובלת את פוני. שיש לה בחילה רק מלראות אותו. היא תמיד אמרה לי שהוא נורא מכוער, שהעור שלו נראה כמו קליפות רטובות של תפוחי אדמה לא מבושלים והעיניים שלו כמו של סיני והשיער שלו כמו ליפה והשפתיים עבות. ושהרגליים שלו עקומות עד כדי כך שיש לו בליטות על הקרסול; ושהתחת שלו בולט כל כך שאימא שלו בטח הייתה גורילה. הסכמתי איתה כי הייתי חייבת, אבל לא באמת חשבתי שהוא כל כך גרוע. די אהבתי את העיניים שלו, וגם, למען האמת, חשבתי שאם לאנשים בסין יש כאלה עיניים, אני לא אתנגד לנסוע לסין. אף פעם לא ראיתי גורילה, אז התחת שלו נראה לי רגיל לגמרי, והאמת היא, אם כבר חושבים על זה, שהוא לא היה גדול מזה של ג'ניבה; ורק אחרי הרבה זמן קלטתי שבאמת יש לו רגליים קצת עקומות. אבל ג'ניבה כל הזמן הציקה לפוני. לא נראה לי שהוא בכלל שם לב אליה. הוא תמיד היה עסוק עם החברים שלו, שהיו הבנים הכי גרועים בשכונה. הם תמיד הסתובבו ברחוב לבושים בסחבות, מדממים ופצועים, וממש לפני המריבה שלנו פוני איבד שן.
לפוני היה חבר שקראו לו דניאל, ילד שחור גדול, ולדניאל היה משהו עם ג'ניבה, משהו דומה למה שהיה לג'ניבה עם פוני. ואני לא זוכרת איך הכול התחיל אבל בסוף דניאל הפיל את ג'ניבה והם התגלגלו, ואני ניסיתי למשוך את דניאל ממנה, ופוני משך אותי. הסתובבתי והרבצתי לו בדבר היחיד שיכולתי למצוא שם, משהו שהוצאתי מפח הזבל. זה היה רק מקל; אבל היה תקוע בו מסמר. המסמר שרט אותו בלחי שריטה עמוקה דרך העור, והתחיל לרדת לו דם. לא האמנתי למראה עיניי, נבהלתי כל כך. פוני נגע לעצמו בפנים, והסתכל עליי ואחר כך הסתכל על היד שלו ולא היה לי מושג מה לעשות אז זרקתי את המקל ורצתי. פוני רץ אחריי, וכאילו זה לא היה מספיק גרוע, ג'ניבה ראתה את הדם והתחילה לצרוח שהרגתי אותו, הרגתי אותו! פוני השיג אותי בתוך רגע ותפס אותי חזק וירק עליי דרך החור של השן החסרה. הוא פגע לי בדיוק בפה — וזה כנראה השפיל אותי כל כך — כי הוא לא הרביץ לי ולא הכאיב לי — ואולי כי הרגשתי את מה שהוא לא עשה — עד שצרחתי והתחלתי לבכות. מוזר. אולי החיים שלי השתנו ברגע שהיריקה של פוני פגעה לי בפה. ג'ניבה ודניאל, שהתחילו את כל העסק ולא הייתה עליהם אפילו שריטה, התחילו לצרוח עליי ביחד. ג'ניבה אמרה שאני בטוח הרגתי אותו, כן, אני הרגתי אותו, אנשים חוטפים טטנוס ומתים ממסמרים חלודים. ודניאל אמר, כן, הוא יודע, היה לו פעם דוד בבית בדרום שמת ככה. פוני הקשיב לכל זה והדם שלו המשיך לטפטף ואני המשכתי לבכות. בסוף הוא בטח הבין שהם מדברים עליו, ושבעוד רגע הוא הולך למות, כי גם הוא התחיל לבכות, ואז דניאל וג'ניבה לקחו אותו בין שניהם והסתלקו, והשאירו אותי שם לבד.
וכמה ימים לא ראיתי את פוני. הייתי בטוחה שהוא חטף טטנוס ושהוא גוסס; וג'ניבה אמרה שברגע שהוא ימות, זה יקרה בכל רגע, המשטרה תבוא ותשים אותי בכיסא החשמלי. הסתכלתי על החנות של החייט, אבל הכול נראה כרגיל. אדון האנט עמד שם בדמותו החייכנית החומה־בהירה, גיהץ מכנסיים וסיפר בדיחות לכל מי שהיה בחנות — תמיד נכנס לשם מישהו — ולפעמים באה לשם גברת האנט. היא הייתה נוצרייה אדוקה שלא חייכה יותר מדי, ובכל זאת אף אחד מהם לא התנהג כאילו שהבן שלו עומד למות.
אז אחרי שלא ראיתי את פוני כבר כמה ימים, חיכיתי עד שהחנות נראתה ריקה, ואדון האנט היה שם לבד, וניגשתי לשם. בימים ההם אדון האנט הכיר אותי קצת, כמו שכולנו הכרנו אז אלה את אלה בשכונה.
"ֵהיי, טיש," הוא אמר, "מה שלומך? מה שלום המשפחה?" אמרתי: "הכול בסדר, אדון האנט." רציתי להגיד, מה שלום המשפחה שלך? כמו שתמיד אמרתי ותכננתי להגיד, אבל לא יכולתי.
"איך הולך בבית ספר?" הוא שאל אותי אחרי דקה, וחשבתי שהוא מסתכל עליי בצורה מוזרה מאוד.
"אה, הכול בסדר," אמרתי, והלב שלי התחיל לדפוק כאילו הוא הולך לזנק לי מתוך החזה.
אדון האנט הוריד את קרש הגיהוץ הכפול, מהסוג שיש לחייטים — כמו שני קרשי גיהוץ זה מול זה — הוא לחץ עליו, והסתכל עליי לרגע ואז הוא צחק ואמר: "הבן החמור העקשן שלי בטח יחזור בקרוב."
שמעתי מה הוא אמר, והבנתי — משהו; אבל לא ידעתי מה הדבר שהבנתי.
הלכתי לדלת החנות, כאילו אני יוצאת, ואז פניתי לאחור ואמרתי: "מה אמרת, אדון האנט?"
אדון האנט המשיך לחייך. הוא משך את המגהץ למטה והפך את המכנסיים או את מה שלא היה מונח שם, ואמר: "פוני. אימא שלו שלחה אותו להורים שלה בכפר לכמה זמן. היא אומרת שכאן הוא מסתבך בצרות יותר מדי."
הוא לחץ את המגהץ שוב. "היא לא יודעת איזה מין צרות הוא מחפש לו שם." ואז הוא הרים אליי את המבט שלו וחייך. אחרי שהכרתי מקרוב את פוני והכרתי מקרוב גם את אדון האנט, גיליתי שלפוני יש את החיוך שלו. "אה, אני יגיד לו שהיית כאן," הוא אמר.
אמרתי: "תמסור דרישת שלום למשפחה ממני, אדון האנט," וחציתי את הרחוב בריצה.
ג'ניבה חיכתה לי על המדרגות בכניסה לבניין ואמרה לי שאני נראית כמו טיפשה גמורה ושכמעט נדרסתי.
עצרתי ואמרתי: "את שקרנית, ג'ניבה בֵרייטֵווייט. פוני לא חטף שום טטנוס והוא בכלל לא הולך למות. ואני לא הולכת לכלא. לכי תשאלי את אבא שלו." ואז ג'ניבה הסתכלה עליי במבט כזה מוזר, ועליתי במדרגות הכניסה, ורצתי במדרגות הבניין והתיישבתי על מדרגות החירום, אבל על אדן החלון בערך, כדי שהיא לא תוכל לראות אותי.
פוני חזר ארבעה או חמישה ימים אחר כך, והוא בא לכניסה של הבניין שלי. לא הייתה לו צלקת. היו לו שני דונטס. הוא התיישב על המדרגות בכניסה. הוא אמר: "אני מצטער שירקתי לך בפרצוף." ונתן לי דונט אחד.
אמרתי: "אני מצטערת שהרבצתי לך." ואחר כך לא אמרנו שום דבר. הוא אכל את הדונט שלו, ואני אכלתי את שלי. אנשים לא מאמינים שיש דברים כאלה בין בנים ובנות בגיל הזה אנשים לא מאמינים להרבה דברים, ואני מתחילה להבין למה אבל אחר כך נהיינו חברים. ואולי, ובעצם זה אותו דבר — עוד משהו שאנשים לא רוצים לדעת — אני נהייתי אחותו הקטנה והוא נהיה אחי הגדול. הוא לא אהב את האחיות שלו, ולי לא היו אחים. וככה יצא שנהיינו זה לזה מה שלאחר היה חסר.

"אם רחוב ביל היה יכול לדבר" / ג'יימס בולדווין. 210 עמודים. עם עובד.