מתישהו באמצע מונדיאל 2018, נסעתי לאמפי שוני כדי לכתוב ביקורת על מופע המחווה לחלונות הגבוהים של יעל קראוס, אסף אמדורסקי ושלומי שבן. הביקורת הייתה מאוזנת, אך הכותרת הייתה קצת קשוחה וטענה שהמופע "מתאמץ אך לא מצליח לרגש". למען הסר ספק, אני עומד מאחורי הכותרת הזאת, אך היא קצת יושבת עליי מאז - מהסיבה הפשוטה, אני לא מפסיק להמליץ לאנשים ללכת לצפות בה.
בביקורת כתבתי שרמת ההשקעה במופע נראית סיזיפית במיוחד, דווקא בגלל הניסיון לחקות אחד לאחד את השלישייה המקורית של שמוליק קראוס, אריק איינשטיין וג'וזי כץ - אבל קיטרתי על ההחלטה של השלישייה הנוכחית שלא להותיר את החותם האישי של הכישרון הגדול שלהם על המופע. לזכותי, התוודיתי שאני נודניק ואני היחיד שזה הפריע לו כנראה.
אז, בזמן אמת, משהו שם הרגיש לי כמו מוזיאון שעווה יוקרתי. ה-Execution היה מושלם, כמעט כירורגי. דבר לא מפתיע כשמעורב בעניין פרפקציוניסט כמו אמדורסקי. אבל חסרה לי ה-Interpretation. הרגשתי ששלושה מוזיקאים ענקיים (כל אחד מהם עולם ומלואו) מבטלים את האישיות שלהם כדי להיכנס לנעליים של שמוליק, אריק וג'וזי. זה הרגיש כמו תחפושת. מושקעת, יקרה, סיזיפית - אבל תחפושת. לא במקרה זה התחיל ממופע חד-פעמי לחג פורים.
וכאמור, אני עומד מאחורי כל מילה - אבל עכשיו, שבע שנים וחצי אחרי, אני גם יכול לספר בשמחה שראיתי במסגרת פסטיבל הפסנתר באילת בשישי האחרון את המופע שוב, והרבה מהדברים שהפריעו לי השתנו לטובה. יש עדיין את הרי"ש המתגלגלת וחיתוך הדיבור "של פעם", וזה חלק מהקסם של המופע - אבל המופע כבר לא מבוסס נטו על הדיוק, אלא על המוזיקה. זו הלהקה שמסביב, שפתאום נשמעת פחות סטרילית ויותר כמו חיית רוקנרול. עם אורי קוטנר על הבס, ורם אוריון הגדול שמביא את ה"לכלוך" והחספוס הנחוץ לגיטרות, ובעיקר נדב הולנדר - מוזיקאי ענק, ואחד האנשים היחידים בתעשייה שיכולים לנגן על פסנתר ליד שלומי שבן בלי לחשוש.
הרגע המזוקק ביותר של השינוי הזה קרה בביצוע של "אז מה". פתאום, באמצע השיר, אמדורסקי ושבן הצטרפו לפסנתר של הולנדר. שימו לב לתמונה הזו: שלושה מוזיקאים על פסנתר אחד, שש ידיים, ואלתור ג'אזי וגרובי לחלוטין בזמן שהלהקה מחזיקה את הקצב בשיניים. טעימה מהרגע הזה אפשר לראות בפלייר בפתיחת הכתבה. זה היה רגע של חופש אמנותי מוחלט. שמוליק קראוס, אשף הכאוס העברי, היה מת על זה.
יש כאן אירוניה היסטורית שאי אפשר להתעלם ממנה: השלישייה הנוכחית רצה יחד על הבמות כבר שנים - דבר שהלהקה המקורית לא זכתה לעשות. אמדורסקי עצר במהלך ההופעה ל"שיעור היסטוריה" קצר, והזכיר כמה מעט זמן פעלה הלהקה המקורית. ופתאום זה היכה בי: יכול להיות שהגרסה הזו, של 2025, היא התיקון של 1967? שהביטחון והניסיון המשותף אפשרו להם סוף סוף להפסיק "לשמור על המורשת" ופשוט להתחיל לנגן אותה? הכימיה ביניהם, אותה דינמיקה חמקמקה שאי אפשר לזייף, נבנתה דרך הקילומטראז'. "התחפושת" הפכה לעור שני.
אבל יכול להיות שהסיבה שכל כך התרגשתי בהופעה קשורה למשהו אחר. במשך שנים השמעתי לבנות שלי לפני השינה את השיר "בובה זהבה" של החלונות הגבוהים כשיר ערש. במוצ"ש של ה-7 באוקטובר השמעתי להן את השיר בפעם האחרונה. פתאום הוא נשמע לי אחרת. במציאות בה ילדים נרצחים במיטותיהם ונחטפים לתוך מנהרות, היה לי קשה לשמוע על החושך שהוא ילד טוב. נדמה לי שקוראים לזה "טריגר". לא שמעתי את השיר מאז, ועד ההופעה באילת בשישי האחרון.
בסיפור הקצר "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה" של חורחה לואיס בורחס, מתואר סופר שכותב מחדש את "דון קיחוטה", מילה במילה. הטענה המבריקה של בורחס היא שהטקסט החדש עשיר לאין ערוך מהמקור - למרות שהוא זהה לחלוטין - פשוט בגלל שהוא נכתב בהקשר היסטורי אחר, ונושא על גבו מאות שנים של משמעויות שהצטברו.
זה בדיוק מה שקרה להרכב הזה. ב-2018, עוד יכולנו להרשות לעצמנו להיות ציניים כלפי נוסטלגיה תל-אביבית. אבל ב-2026, אחרי המלחמה הנוראית בתולדותינו, כשישראל הפכה לגטו אמנותי מבודד שכוכבים בינלאומיים מדירים ממנו את רגליהם, הכל מרגיש אחרת. לחזור היום לשירים התמימים של 1967, לרגעים הקוסמופוליטיים של רגע לפני מלחמת ששת הימים, זה אקט טעון במשמעות. כמו אצל בורחס - הביצוע של 2026 עשיר יותר מהמקור, פשוט כי ההיסטוריה הישראלית הטעינה אותו בגעגוע ובתקווה שאי אפשר היה לדמיין ב-2018.
אז כן, הביקורת ההיא מ-2018 הייתה נכונה לזמנה. הם היו אז בשלב הדיוק. היום הם בשלב הרגש. מי שחיפש פרשנות אישית ולא רק שחזור היסטורי - ימצא אותה שם עכשיו, ובגדול. הנוסטלגיה, והשירים הכי יפים בעולם, עדיין שם - וכל ישראלי שפוי לא יכול שלא ליהנות ממנה.