בסיום ריאיון הזום עם הקולנוענית הצרפתייה רבקה זלוטובוסקי, במאית הסרט הטרי "חיים פרטיים", קורה לי משהו שמעולם לא קרה לי במעל שני עשרים של ראיונות כאלה - כשחברת היח"צ הצרפתית שולחת לי הקלטה של השיחה, היא כוללת גם עשרים שניות של פטפוטים אחרי שכבר ירדתי מהקו, בהן היחצנית והיוצרת מרכלות עלי.
"זה היה מאוד..ספציפי", אומרת לה אשת יחסי הציבור, ומתכוונת לכך שבעיקר שאלתי שאלות "יהודיות". הבמאית מגיבה: "כן. כמעט אמרתי לו שאני מתה על זה שאצלנו היהודים, אנחנו מדברים רק על עצמנו. אני מתה על זה". לסיכום הוסיפה שהיה בסך הכל אחלה.
לא נעלבתי, ואודה באשמה: אכן, רוב השאלות שלי היו סביב נושא אחד. זלוטובוסקי היא בת למשפחה יהודית-צרפתית אינטלקטואלית יהודייה. זה סרטה היהודי ביותר עד כה, והוא מלא רפרנסים יהודיים ומלכתחילה עוסק בנושא יהודי עד מאוד - פסיכואנליזה. חוץ מזה, בסרט מככבת ג'ודי פוסטר, בתפקידה הראשון בסרט צרפתי ובצרפתית מושלמת, ורוב הראיונות עם הבמאית התמקדו עד כה בנושא הזה, כך שחשבתי להיות מקורי. ותירוץ אחרון: בימינו, שיחה בין ישראלי יהודי ובמאית יהודייה מעבר לים היא לא דבר שכיח למרבה הצער, והיה נראה לי מתבקש לחתור לכיוון הזה.
פוסטר מגלמת בסרט פסיכולוגית בשם ליליאן, אמריקאית יהודייה בפריז, היוצאת לחקור את מותה החשוד של אחת מן המטופלות שלה. תוך כדי החקירה והצלילה למעמקי התת-מודע שלה ושל אחרים, הבלשית החובבת תגלה כמובן גם הרבה דברים על עצמה. התוצאה היא מעין גרסה צרפתית-יהודית ל"רצח מן העבר" של קנת' בראנה, שמשלבת באלגנטיות בין ז'אנרים שונים. התוצאה נהנתה מהערכה רבה ובין היתר זכתה להקרנות בכורה בינלאומיות בפסטיבלים של קאן ושל ניו יורק. נוסף לכוכבת האמריקאית, מופיעים כאן גם כמה מהשמות הגדולים בקולנוע הצרפתי, בהם וירז'יני אפירה, דניאל אוטיי, מתייה אמלריק ואחרים.
"כמעט ובא לי להגיד שהפסיכואנליזה היא חלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית", אומרת הבמאית, שאוהבת להשתמש בצירוף המילים "כמעט אמרתי". היא ממשיכה: "מההיכרות שלי עם משפחות יהודיות, ברבות מהן חלומות והתת-מודע משחקים תפקיד משמעותי במיוחד, והטראומה עוברת מדור לדור. עם זאת, אני חושבת שבסופו של דבר פסיכואנליזה ותרפיה בכלל הן דבר אוניברסלי. מה שכן, השפה היא חלק חשוב מהפסיכואנליזה והיא בהחלט אוצר של התרבות היהודית יותר מאשר בתרבויות האחרות. התרבות היהודית היא תרבות של נוודים, ולעתים יהודים נודדים כשכל מה שיש להם בתרמיל זה השפה".
לאור הנסיבות, האם היססת לכתוב תסריט יהודי כל כך? האם היה עליך איזשהו לחץ לשנות את הזהות של הדמויות?
"עם כל הכבוד, עדיין מותר לנו להציג דמויות יהודיות בסרט צרפתי בלי שתהיה בכך אמירה כלשהי על הטרגדיה האיומה בעזה ועל הטרגדיה האיומה שהיתה בישראל. אין פה איזה אמירה פוליטית. כולם בסרט רדופים בידי שאלות של אשמה ושל אחריות - זה קשור לנשמה היהודית יותר מאשר לפוליטיקה עכשווית. יש בעיני משהו יהודי בדמויות, וזה הדבר הכי מלבב בתרבות שלנו - ההומור. מבחינתי הסרט מתחיל כמו בדיחה יהודית. אנחנו רואים בפתיחה את הפסיכולוגית פורצת בבכי בזמן טיפול מול המטופלת שלה, מבלי שמישהו מבין למה ומבלי שהיא יכולה להפסיק, ובעיני זה הומור יהודי קלאסי. האמירה שכן יש כאן היא על יהודים מזרחיים ואשכנזים. אני בת לאבא אשכנזי ואם ספרדייה אז אני מכירה מקרוב את המפגש הזה בין תרבויות ובין יבשות, ולכן היה לי חשוב שגם המשפחה בסרט תהיה כזו ונראה דרכה את ההפכים ואת המפגש הזה בין השמש והירח. עוד ממד יהודי בסרט זה האלגוריה לשואה. ג'ודי פוסטר היא אמריקאית שמגיעה לפריז ואז מוצאת את עצמה רדופה בידי רצח מן העבר, בידי אסון שקשור ולא קשור אליה. מבחינתי זה אלגוריה ליחס של האמריקאים לשואה - הם לא חוו אותה בעצמם, ובכל זאת רדופים בידיה".
זלוטובוסקי פרצה ב-2010 כשסרט הביכורים שלה, "Belle Epine" בכיכובה של ליה סיידו, זכה בפרס לואי דלוק, מן הפרסים היוקרתיים בקולנוע הצרפתי. מאז כל סרט חדש שלה זוכה לבכורה באחד הפסטיבלים הגדולים. ב"פלנטריום" היא שיתפה פעולה עם נטלי פורטמן ולילי רוז-דפ, וכאן היא עובדת לראשונה עם ג'ודי פוסטר. למי שתוהה איך זה שפוסטר מדברת צרפתית: ובכן, היא למדה זאת בתיכון, בימים שעוד לקחו לימודים ברצינות, ואף בילתה הרבה זמן בצרפת, ובאופן כללי נוסף להיות אחת השחקניות הטובות אי פעם היא גם גאון, עם תואר בהצטיינות מאוניברסיטת ייל. הצרפתית שלה פשוט מושלמת.
"באיזשהו שלב אמרתי לג'ודי - תעשי איזו טעות בצרפתית, שנבין שהדמות שלך היא אמריקאית בפריז", אומרת הבמאית. "אבל היא לא טעתה ולו פעם. אין דברים כמוה".
למי שתוהה, היא לא יהודייה.
"לא, אבל יש בה משהו מאוד יהודי. היא כל הזמן שואלת את עצמה שאלות, שזה משהו מאוד יהודי. האינטלקטואליות שלה, השליטה בשפה - זה הכל תכונות יהודיות. היא גם מגלמת כאן זרה, וברעיון של הזרות יש משהו יהודי, הרעיון של אף פעם לא להיות במקום שלך. ועם זאת, זה גם סרט על הנוכחות שלה. היא אולי לא שייכת, אבל היא כאן - והיא כאן כדי להישאר. יש לי חברה רבנית שיצאה מהסרט ואמרה שהוא מדבר על קונספט שהיא מגדירה כ'קשב פרנואידי', שזה המצב שבו את שואלת את עצמך 'האם אני קשובה?'. אני חושבת שעצם שאילת השאלה כבר מעידה שאת בקשב. בכל מקרה, בחזרה לשאלתך, בראיונות על הסרט ובשיחות אחרי ההקרנות, ג'ודי כבר התחילה להגיד 'אנחנו' כשהיא דיברה על יהודים. אני מקווה שהקהל הישראלי יבוא לראות את הסרט. לתת לג'ודי פוסטר לגלם יהודייה - נראה לי שזה משהו שישראלים יתלהבו ממנו".
אם ישאלו אותי איזה מין סרט זה, אתקשה לענות, כי קשה לשים אותו במשבצת של ז'אנר מסוים.
"נכון, ואני אוהבת את זה. אתה מסתכל היום בפורנו ויש כל כך הרבה תת-קטגוריות שזה כבר מגוחך, באמת חייבים את זה? סרט יכול להיות תעלומת רצח, קומדיה רומנטית, דרמה פסיכולוגית, דרמה משפחתית ומותחן בו בזמן. אני אוהבת את זה. אני חושבת שקהל בוגר יכול לקבל סרט שלא נכנס לקופסה מסוימת. ככה זה אצל במאים שאני מעריצה. ג'ודי תמיד מציגה את הסרט ואומרת 'אין לזה ז'אנר'. בהוליווד חייבים לתייג סרטים לפי ז'אנרים בשביל השיווק, אבל כיוצרת, יש הרבה חופש בכך שאת כותבת תסריט בלי לחשוב לאיזה תת-קטגוריה הוא משתייך".
ישי קיצ'לס ואבנר על "עוזרת הבית" ו"מרטי סופרים"
המילים לז'אנר ולמגדר דומות בצרפתית אז אשאל - זה סרט על מטפלת והמטופלת שלה. את חושבת שנשים מטפלות טוב יותר בנשים?
"לא, זה רעיון פטריארכלי. יש מטפלות גרועות בדיוק כמו שיש מטפלים גרועים. צריך לצאת מהתבניות האלה. אני לא בנויה להיות אחות. בכל פעם שחייתי עם גבר הייתי אומרת לו 'אני לא יכולה להיות אחות'. זה לא מעניין אותי, ולא אדע לעשות זאת".
למה הסרט מתחיל עם "סייקו קילר" של הטוקינג הדס?
"כי זו קלאסיקה שמערבבת אנגלית וצרפתית - ובעיקר כי זה סרט שעלול להיראות בורגני, והשיר מכניס אותו לקצב אחר על ההתחלה ומבהיר שהוא לא כזה".