איך אומרים "חוצפה" באנגלית? את התשובה לכך אנו מקבלים ב"מרטי סופרים", שעולה לאקרנים בסוף השבוע ומתגלה כסרט חצוף להפליא וגם יהודי עד מאוד, שמגדיר את החוצפה כחלק מהותי מן הזהות היהודית. הוא מלא תעוזה בצורה בלתי רגילה, ומוכיח שחוצפה היא בסופו של דבר עניין חיובי. מבחינתי זה לא רק הסרט הכי טוב שיש כרגע בקולנוע, אלא הסרט הכי גדול של השנה. אולי זו ההתלהבות שמדברת מגרוני, אבל לתחושתי גם בפרספקטיבה של שנים, יהיה ברור כי מקומו של הלהיט הזה בפנתיאון.
את הסרט כתב וביים ג'וש ספדי, שעד כה פעל בצמוד לאחיו בני, גם הוא יהודי-אמריקאי עם משפחה בישראל. הודות ליצירות כמו "יהלום לא מלוטש", הצמד הפך לשניים מן הקולנוענים האמריקאים הבולטים של דורנו. עכשיו הם הפרידו כוחות, במידות שונות של הצלחה. "מכונת המחץ" של בני יצא גם כן השנה אך חווה מפלה מוחצת. "מרטי סופרים", לעומת זאת, מככב במצעדי סיכום השנה שלנו ושל אחרים, נהנה מפתיחה קופתית מרשימה, וצפוי גם לקבל שלל מועמדויות לאוסקרים ואולי גם לזכות את כוכבו טימותי שאלאמה באוסקר לשחקן הראשי הטוב ביותר.
בהתבסס על קורותיו של שחקן הפינג-פונג מרטי רייזמן, מציג כאן ספדי סיפור המתרחש בניו יורק של שנות החמישים: מעלליו של צעיר ניו יורקי חוצפן ותחמן, בגילומו הפנומנלי של שאלאמה, שעובד כמוכר נעליים בעסק המשפחתי, אבל יודע שהוא יכול להפוך לשחקן טניס השולחן הטוב בעולם - ונחוש להגשים את החלום. בדרך להגשמת חלומו הוא יעבור שלל הרפתקאות, שיפגיש אותו עם פסיפס של דמויות מן התפוח הגדול: איש עסקים אמיד שבנו מת במלחמת העולם השנייה וכעת הוא נהנה להשפיל צעירים עם פחות כסף ממנו, וזוגתו - שחקנית שירדה מגדולתה וכעת מופיעה בהצגות שנראות כמו חיקוי זול לארתור מילר; גנגסטר אימתני והכלב שלו, שאותו הוא אוהב אהבת נפש, ואחרים. הוא חי עם אמו החולה ומכניס להיריון צעירה שנשואה לאדם אחר, ואלה רק חלק מן המפגשים המחכים לגיבורנו, שמסעו יוביל אותו מן הפסגה לביבים ובחזרה, ובסופו של דבר גם למדינה שהופכת לבירה העולמית של ענף הספורט האהוב עליו - יפן.
את כל זה פורש בפנינו הסרט במשך 150 דקות. כן, זה הרבה זמן - אבל "מרטי סופרים" זקוק לו, ומשתמש בו כהלכה. הוא מתגלה כאפוס שעוסק בשלל נושאים - דרך גורלותיהם המצטלבים של מרטי, של פטרוניו ושל אויביו, ושל ענף הפינג-פונג הצומח, ספדי מתאר כאן כיצד אמריקה, יפן והעם היהודי בונים את עצמם מחדש אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה. הוא גם ממחיש כיצד אנשי עסקים תמיד ייקחו כל דבר, אפילו תחום נישתי כמו טניס שולחן, ויהפכו אותו למסחרה ולתעשייה. דרך היחסים בין הספורטאי השאפתני והשחקנית הכושלת, זה גם סיפור על אמת וזיוף, האנשים שיודעים להבדיל ביניהם ואלה שלא, והפער בין תשוקה לכישרון. ואולי מכל, זה סיפור על היבריס - על כבוד, גאווה ואגו, על צעיר שהוא לא רק חוצפן, אלא גם שחצן, וייאלץ ללמוד כיצד למחול לחלוטין על כבודו עד שיוכל לקבל אותו בחזרה.
מפתה להשוות את "מרטי סופרים" לסרטים רבים אחרים - בגלל היותו אפוס על יהודי-אמריקאי אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא הזכיר לי את "הברוטליסט"; בשל העיסוק שלו בספורט שאהוב על אמריקאים ואסייתים ודורש הרבה משמעת, הוא הזכיר לי את "קראטה קיד"; בגלל הצורה המחוספסת שבה הוא מתאר את רחובות ניו יורק, את מעמד הפועלים בעיר ואת חיי הפשע בה, הוא הזכיר לי את "המשכונאי" או סרטים של סקורסזה - אבל בסופו של דבר, המנוע המרכזי כאן הוא תהליך הצמיחה והלמידה של הגיבור. בהתחשב בכך, ובעובדה שהדבר מתרחש על רקע הקשר חברי מאופיין כה היטב, "מרטי סופרים" הזכיר לי רומן חניכה אירופאי קלאסי. אפילו יש פה תפנית עלילתית הקשורה בשרשרת מזויפת, ממש כמו בסיפור של מופאסן שכולנו קראנו לבגרות. תוסיפו לזה קצת ניחוחות ידיישקעט של פיליפ רות' וסול בלו ותקבלו תבשיל עשיר עם איכויות אפיות וספרותיות.
את כל זה מביא אל הבד ספדי בתנופה קולנועית יוצאת מגדר הרגיל. יחד עם שותפו הקבוע, העורך רונלד ברונשטיין, והצלם דריוס קונג'די, מהגדולים בדורו, הם מציגים כאן רצף של סצינות מחשמלות, חלקן פשוט מפעימות, כולל סצינת פלשאבק לימי השואה שאחריה לא תוכלו ללקק דבש באותה צורה. לא אשקר - כשנודע כי "מרטי סופרים" הוא "סרט על פינג-פונג", הרמתי גבה והתכוננתי להשתעמם, אלא שיש כאן הכל: לא רק סצינות טניס שולחן מותחות ועשויות לעילא, אלא גם אמבטיות שנופלות דרך התקרה, מרדפים בכבישים חשוכים, פליקים בטוסיק עם מחבטים, סקס לוהט במקלחת, וגם פינג-פונג מילוליים המספקים את כמה מציטוטי השנה. והכל בהתפוצצות עצומה של כישרון, שנוזל מן האצבעות של כל השותפים למלאכה - מן הבמאי ועד אחרון שחקני המשנה.
האקדמיה תעניק השנה לראשונה אי פעם פרס על הליהוק הטוב ביותר, ול"מרטי סופרים" היה מגיע את הפסלון. גם בגלל איכות התצוגות, גם כי בניגוד לנהוג בהוליווד הוא טרח לאפשר ליהודים לגלם דמויות יהודיות, וגם כי חוץ משאלאמה, אף בחירה לא היתה מובנת מאליה. את אהובתו מגלמת אודסה או'זיון, שמככבת כעת בסדרה "אני אוהבת את אל איי" ("I Love L.A") והיא סוג של איט-גירל, אבל אף פעם לא עשתה תפקיד קולנועי משמעותי.
את אמו מגלמת פראן דרשר, מי שכמובן כיכבה בזמנו ב"הנני" ומזמן לא ראינו אותה על המסך בתפקיד עם פרופיל גבוה. את זוגתו של התעשיין, איתה הוא מתחיל לנהל רומן, מגלמת גווינת פאלטרו, זוכת האוסקר על "שייקספיר מאוהב" שגם היא מזמן כבר לא מקבלת תפקידים כאלה. רוב העולם מדבר כעת על בתה, אפל מרטין, שהפכה לסמל הסקס התורן - אבל פה, הגיבור מקיים יחסי מין דווקא עם אמה, שהייתה יכולה להיות אמא שלו.
את התעשיין מגלם קווין או'לירי, איש עסקים בעצמו שמוכר בעיקר כשופט בתוכנית ריאליטי, מעין דובי פרנסיס אמריקאי. את הגנגסטר מגלם אייבל פררה, המוכר בעיקר כבמאי. את חברו של הגיבור מגלם הרפאר טיילר דה קריאייטור, ובתפקידים קטנים תמצאו גם את המעצב אייזק מזרחי, המחזאי דיוויד מאמט והכדורסלנים קמבה ווקר וטרייסי מגריידי. גזה רורירג, משורר ומורה שפרץ כשגילם באופן בלתי נשכח את התפקיד הראשי ב"הבן של שאול", מופיע כאן כשורד שואה. ובקיצור, זהו קאסט מונומנטלי ולא טריוויאלי.
כל כך הרבה בחירות כאן אינן מובנות מאליהן. זה מתחיל עם הבחירה לעסוק בפינג-פונג, לא בדיוק ענף ספורט עם קהל שבוי, וממשיך עם כל הבחירות האמנותיות. מסרט שמתרחש בשנות החמישים הייתם אולי מצפים לסגנון ברוח השנים הללו, עם צילום בשחור-לבן ומוזיקת אולדיז, אבל ספדי משתמש בלהיטי אייטיז, ובסגנון קולנועי שמזכיר סרטי פשע ניו-יורקים מאמצע שנות השישים לאמצע שנות השבעים. כל הזמנים מתערבבים ב"מרטי סופרים", סרט על העבר ועל סוגים ודימויים שונים של העבר; סרט על ההווה, שכן מוביל אותו טימותי שאלאמה, הכוכב הלוהט של הרגע, והוא עצמו הפך לשיחת היום; ובתקווה גם סרט על העתיד - הוא מוכיח שהקולנוע עוד חי ובועט, ומכה בנו עם מחבטי טניס שולחן, ועכשיו זה תורנו להמשיך את זה מכאן.
"מרטי סופרים" הוא סרט על הישרדות ועל המשכיות. הגיבור שלו רץ כמו השפן של דורסל ולא נותן לשום דבר לעצור אותו. אמריקה שבו מתעקשת להמשיך הלאה אחרי שאיבדה את מיטב בניה, יפן נחושה להתייצב מחדש על המפה אחרי שהפסידה במלחמה וחוותה קורבן נורא - והמשפחה היהודית כאן משמרת את עצמה ודואגת להמשך השושלת. זה מוטיב מרכזי בסרט, שלא סתם נפתח ומסתיים בדימויים של הפרייה ושל לידה.
"מרטי סופרים" הוא סרט מלא יהודים וגאווה יהודית - שחקנים יהודים, דמויות יהודיות, מילים ביידיש וכמובן גם תמות יהודיות. אי אפשר לנתק את הגיבור מזהותו היהודית, אי אפשר לנתק אותו מחוצפתו, ואי אפשר לנתק את שלושת הדברים אלה מאלה - החוצפה מוצגת כאן כחלק מובנה מה-DNA שלו. היא זו שמכשילה אותו אבל בסופו של דבר גם מצילה אותו. היא הכרחית מבחינתו וגם לאמריקה כולה, כי היא מוסיפה לה נשמה ופלפל, אבל כמובן שגם מעמידה אותה בסכנה תמידית.
אם "מרטי סופרים" נקרא בשם גיבורו, אולי זה בסופו של דבר סרט על אינדיבידואל, ומעל הכל זוהי תצוגת תכלית של מי שמגלם אותו. בשנה שעברה זכה שאלאמה בפרס גילדת השחקנים על גילומו של יהודי פורץ דרך אחר - בוב דילן ב"אלמוני מוחלט". בנאום הזכייה שלו, שהיה אמיתי בצורה יוצאת דופן לתעשייה, הכריז שהוא שואף להיות אחד מהגדולים ולעמוד בשורה אחת עם מרלון ברנדו ומייקל ג'ורדן.
זה היה נאום מהלב, אבל גם מלא היבריס, תלוי איך מסתכלים על זה - ועכשיו הכל מתחבר, כי גם מרטי סופרים הוא דמות כזו, שהאהבה וחטא הגאווה מתערבבים בה. מה שבטוח, שאלאמה מוכיח בסרט הזה שהוא אכן אחד הגדולים, ומבחינתי עכשיו מותר לו אפילו לשאת את שמו של מייקל ג'ורדן. אני רק מקווה בשבילו שלא יעוף מדי קרוב לשמש.