הסדרה התיעודית החדשה של דורון צברי, "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" (יס), נפתחת בשני דימויים מבריקים, שמשלימים זה את זה וממחישים את המהות שלה.
בראשון המצלמה הולכת מאחורי גבו של בנאי, בלי לראות את פניו, לפני עלייה לבמה. הוא יוצא מהחושך של אחורי הקלעים אל הפנסים המסנוורים, אלא שגם באור פניו מטושטשים, בלתי מזוהים. זה הפרדוקס המובנה של המוזיקאי: מצד אחד חשוף לחלוטין, מצד שני חידה גמורה.
ומיד, בדימוי השני, מגיע הפיתרון: בנאי מבצע את "יש לי סיכוי", במה שהופך לקולאז' על זמני - לא רק בין בנאי המבוגר, החוזר בתשובה ובנאי הצעיר, הכוכב העולה, אלא בעיקר של הקהל, של כל הישראלים שמבקשים להינצל, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, אנשים מכל הסוגים שמקרינים את חייהם על השירים. התופעה התרבותית שנקראת אביתר בנאי היא כל הדברים האלה ביחד, והיא מתקיימת לאור כישרונו הנדיר להביע רגשות עזים מאוד, כואבים מאוד ומורכבים מאוד מתוך מבט אל התקווה, אותו מצרך נדיר וחמקמק שבלעדיו קשה מאוד לנשום בין הנהר לים, או בכלל.
צברי, מבמאי הדוקו החשובים בישראל ("המדריך למהפכה", "מגש הכסף"), עבד לאורך שנים ארוכות על הסדרה הזאת עד שנערכה לתוך ארבעה פרקים ארוכים, ואפשר להניח שיש לו את חומר הגלם גם לעשר עונות או יותר. התוצאה, בהתאם, מונומנטלית בכל קנה מידה ופשוט נהדרת. הגם שהן נכונות, קלישאות כמו "צפיית חובה למי שאוהב מוזיקה ישראלית" הן שחוקות, כמעט לא הולמות ביחס לסדרה שמבקשת לצלול למחשבות ולא לקבוע שום דבר. לכן, ננסה לדייק מה בשאלה מה כל כך מוצלח בה. לפני הכול, "סיכוי להינצל" היא סדרה יוצאת דופן, לא רק מבחינת היקף התיעוד שמופיע בה והאינטימיות של התיעוד הזה - כולל קטעי וידאו בלתי נתפסים ממש מסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 - אלא בעיקר בשל הסגנון והתסריט שלה, שכולל כמה בחירות לא שגרתיות ומקוריות למדי שהן אלו שהופכות אותה למיוחדת.
הקווים הכלליים של הביוגרפיה האמנותית של בנאי, ככלות הכול, הם ידועים במידת מה. החל מתחילת דרכו כבן למשפחת בנאי ואח צעיר לזמר מאיר ולשחקנית אורנה, דרך האלבום הראשון ההיסטורי ופורץ הדרך, האלבום השני הניסיוני שנכשל, התקבלות מחודשת באלבומים השלישי והרביעי הפנומנליים, שמלווה גם בהליך הדרגתי של חזרה בתשובה ובהתנכרות לשירים מתחילת הדרך, ועד להתפייסות בעשור האחרון עם הדרך, המעמד והמורשת. אלה תועדו כבר בסדרות כמו "האלבומים", למשל. "יש לי סיכוי" - לפחות בשני פרקיה הראשונים שנשלחו לביקורת - אמנם שבה על הסיפור הזה, אבל מוותרת, לדעתי בצדק, על הניסיון ללוות אותו שוב מכל הכיוונים עם אינספור דמויות מרכזיות בסיפור, שרבות מהן כלל לא מופיעות כאן בהווה (חיים שמש, קורין אלאל, אסף אמדורסקי, צח דרורי וגם אפרת בן צור - אם למנות כמה פרצופים הכרחיים). תחת זאת יש לה כמעט רק דובר אחד - בנאי עצמו, שמתאר אותה מנקודת מבטו. והאמת? זה מספיק.
בנאי מדבר כמובן בגילוי לב על הכול, ומדבר בישירות על יחסי ההערצה-קנאה מול אחיו מאיר בנאי, על ההתמכרויות, הסמים, היהירות, ההתרכזות העצמית, החרדות וסערות הנפש שבפנים. "אני זה תוהו", הוא אומר בתחילת הסדרה, ובהמשך יעניק ממשות למה שתיאר בשורה הבלתי נשכחת "הייאוש, הבשר, הגאווה - אויבים גדולים שאני טיפחתי". הוא מדבר על עצמו בהתוודות שלא מסתירה את רגעי השפל הנמוכים, אבל לחלוטין מפוייסת וחומלת. לא ברור כמה זה צברי וכמה זה בנאי עצמו, אבל התחושה היא של שיחה כמעט ללא פילטרים, ללא הסתרות או פודרה.
אבל הבחירה להתמקד במספר אחד גם מאפשרת לצאת מהסיפור המוכר ולחשוב על התחנות במסע בנחת. ואכן, הסדרה אמנם שומרת על מסגרת כרונולוגית מסוימת, אבל מעדיפה לעבוד לפי נושאים רוחביים, ולצלול כשמה אל האור והחושך. בזכות השיטה הזאת, היא יכולה ללכת קדימה ואחורה ולכל הכיוונים, בדיוק כמו באותו הקולאז' של שיר הנושא שפותח את הסדרה, ולרדת לאיזו מהות עמוקה יותר. שמשלבת בין היוצר בין ה-24 שזעק "אני לא יודע להיות שמח" לבין הגבר בן ה-50 לערך שטובל במקביל לברכת האילנות. בחירה טובה נוספת היא ההחלטה לצלם את בנאי בזירות עצמן - ללוות אותו לדירות ישנות, למצפה רמון, לגליל, לאפשר לו לגעת בעבר. זה מוציא כמה סצינות יפות וקולנועיות מאוד, כולל אחת מהפנטת שכוללת שריפה של כמה טלוויזיות.
ואולי מה שאני מנסה לומר הוא שיותר מאשר הניסיון לספר את הסיפור של אביתר בנאי, הסדרה מצליחה לתת לשירים שלו, שהם ישירים כמו שהם מסתוריים, לנשום ולהיראות בהקשר. זה הרבה יותר מאשר לספק את הצורך הרכילותי של המבט מאחורי הקלעים שלהם, כי אם ביטוי קולנועי של אהבה לאמנות - להאיר רגעים שחקוקים בלב של כל כך הרבה אנשים. דרך האדם רואים את השירים, דרך השירים - את האדם, וביחד: "החיים מתחילים לנגן": למשל, לחבר את "יפה כלבנה" עם סיפור האהבה עם אשתו רות, או לצלול אל "אבות ובנים" מול הדינמיקה המשפחתית המורכבת ומותו של מאיר בנאי, אם לנקוב בכמה בדוגמאות בולטות.
התחושה היא שקצת מוקדם לסכם - רק חציה הראשון של הסדרה נשלח לביקורת ורק פרק אחד עולה לשידור מדי שבוע, ונדמה שהסיפור עוד רחוק מסיום. ובכל זאת, אפשר להבין מ"סיכוי להינצל" בדיוק מה סוד הקסם של אביתר בנאי כבר כמעט 30 שנה: טוטאליות אמנותית, כנות מוחלטת, אי-שקט תמידי, והקרב - אלוהים אדירים איזה קרב, הקרב האינסופי בין הבור למים. הוא האיש שתמיד משכנע אותנו, שאם לו יש סיכוי להינצל, אז אולי גם לנו.