לחיות בישראל פירושו, בין היתר, גם להדחיק. עם יד על הלב, כמה פעמים כל אחד מכם צפה בריאיון עם חטוף ששב הביתה - והעביר ערוץ כי לא יכול היה כבר להכיל את הנושא?
כמה פעמים זה קרה לכם מול אייטם עם משפחות שכולות? כולנו, אני מניח, חיים בתחושת אשמה כזאת או אחרת, קצת כמו לצרוך סדרה מנטפליקס בערב יום השואה - זה לא חלילה כי ליבך גס בזכר ששת המיליונים, אלא כי כמה עוד אפשר להכיל?
המשפט האחרון הוא נקודה טובה לפתוח בה את הסיפור המרתיח שהביאה אמש גילית קויפמן יבלונוביץ' למהדורת מוצאי השבת של חדשות 13, סיפורם של שלושה פוסט-טראומטיים - כמה עוד אפשר להכיל? הם לפחות כבר לא מסוגלים להכיל את הפצעים שפצעו בהם הקרבות, אנחנו, אסור שנכיל את הפצעים שפוצעת בהם המערכת.
מי היא המערכת? מיד ננסה להבין (כי הנקודה הזאת מעט הוזנחה בכתבה), אבל קודם כל על הקושי האובייקטיבי של זיהוי, שלא לדבר על הוכחה של פציעה נפשית.
שלושת גיבורי הכתבה, גיבורים תרתי משמע, חזרו הביתה כשהם לכאורה בריאים ושלמים. כלומר בריאים בגופם אך נפשם סופגת פציעה שלא נראית לעין, לא מאובחנת ב-MRI או בא.ק.ג. רוצה לומר, מגיע אדם שנראה פיקס בגופו מול המערכת וצריך להוכיח לה שהוא למעשה פצוע קשה, לפעמים אנוש, לפעמים אחד שעומד למות (להתאבד) מפצעיו.
פלוגת המתאבדים
כאשר לוחם נפצע במערכת פיזיולוגית, נאבק על חייו - ולבסוף נכנע למוות, אנו נוהגים לומר שהוא מת מפצעיו. על מי שנפצע בנפשו ומת מפצעיו, אנו נוהגים לומר שהוא התאבד. הוא לא - הוא נפל חלל בשדה הקרב, המוות פשוט השיג אותו באיחור.
עשרות (!) הלומי קרב שלחו יד בנפשם בשנתיים האחרונות. המספר הזה מטורף, במיוחד כשהוא תולדה של מאות (!) ניסיונות התאבדות.
מפתה לפתוח כאן דיון על העלייה התלולה במספר נפגעי הנפש במערכה האחרונה. אנחנו נימנע ממנו בשל קוצר היריעה, אבל אולי רק נזכיר שחלפו כבר מזמן הזמנים שעליהם נאמר: "כל הארץ חזית וכל העם צבא".
רוצה לומר שהפערים בין ההוויה האזרחית השלווה והנוחה שלנו, עם המסעדות, הקניונים, המסך השטוח בסלון, השופינג, הטיסות לחו"ל ושאר מנעמי החיים, לבין התופת של שדה הקרב, הפכו גדולים יותר.
קצת כמו "סרטן" שהוא שם כולל לעשרות מחלות (ומאות תתי-סוגים שלהן), כך גם פוסט-טראומה. אצל כל אחד זה מתבטא אחרת: מיכה המ"פ למשל, נתקף חרדה שלמד לפרק על ידי ריצה, כך למשל החל לרוץ לעבר כפר פלסטיני כדי "להציל את החטופים".
הבת שלו, אריאל, מספרת לא רק איך נהרסים חייו, אלא על ההשפעות הסביבתיות של מי שלא מזמינה חברות הביתה, כי אי אפשר לדעת מתי אבא יקבל התקף. היא מתארת איך הרחיקה ממנו את אחותה הקטנה - ואיך אף פעם, למרות כל אלה, לא ויתרה על אביה, כי "לא משאירים לוחמים בשטח" - משפט שחבל כל כך שמדינת ישראל לא למדה.
הכלבה של אביחי, מפעיל ציוד מכני הנדסי במילואים, כבר למדה להתרחק ממנו בכל פעם שהוא משתולל. לדבריו, כל המוסדות המטפלים הפכו אותו למכור לאלכוהול, סמים, תרופות ומה לא.
אז מה עושים?
סרן במיל' עודד קצת ממוקד יותר מבחינת הטענות שלו - הוא מדבר על דרך החתחתים שעובר מתמודד נפש שמוכר כנכה צה"ל עד שהוא מקבל את התמיכה שמגיעה לו מהמדינה: אישורים, ועדות, גזברות - וכך הלאה במשך חודשים רבים. עבור אחדים ממי שנזקק לסיוע דחוף - חודשים רבים מדי.
הטענה של עודד היא גם עקב אכילס של הכתבה. היא הצליחה להעלות למודעות נושא חשוב ועשתה זאת דרך שלושה סיפורים אישיים מרגשים של אנשים שהם אתם ואני, שיצאו למלחמות בשם כולנו ושחזרו עם שתי ידיים ורגליים, אבל עם חתיכה חסרה מהנפש, נכות שלא רואים.
רק ששם זה נעצר. קויפמן-יבלונוביץ' לא מסיימת עם המיקוד הדרוש לסוג כזה של כתבות. מה היא רוצה שנעשה עם המידע שהעבירה אלינו בדרך כה מרגשת. מי אשם: משרד הביטחון? אגף השיקום? ארגון נכי צה"ל? כלומר, להאשים את המדינה זה בסדר (ואף מתבקש), אבל כדי להוביל את העסק צעד אחד קדימה, נדרש מען מדויק יותר לטענות.
למה נפתח הטור הזה בדברים שאנו נוטים להדחיק? ראשית כי גם אני, כמו כל מי ששירת בקרבי נושא עמי זיכרונות לכל מקום. כלומר, אני מתפקד כרגיל (או לפחות מקווה שכך הוא) - כאבא, בן זוג, חבר, מפרנס וכיו"ב, אבל נדיר שאכנס למקום בלי לנסות לאתר את יציאת החירום, טיפוסים חשודים ועוד.
אצלי זה חולף כעבור שניות, אבל קל לי להבין איך אצל אדם אחר מראות קשים הרבה יותר התפתחו להפרעות קשות עד כדי שהן משבשות באופן מוחלט את שגרת החיים.
שנית, זה בעיקר מפני שהפכנו, הציבור בהכללה, דומים קצת למדינה: אנחנו רואים הלום קרב מספר את סיפורו, מצדיעים ומעבירים ערוץ.
רק שהוא לא צריך שנצדיע לו, ממש כשם שהוא לא צריך שימחאו לו כפיים בוועדות הכנסת ויספרו לו שהוא גיבור. הוא צריך פתרונות - ואז הוא מגלה שהמדינה שמרעיפה עליו מחמאות קופצת את ידה בכל פעם שמגיעה לו עזרה.
שנים שבהן נבנו מערכות שלמדו לחשוד בכל פצוע כשקרן, ועדות שנבנו כדי לתת כמה שפחות, תהליכים שנועדו כדי להתיש, כל אלה מתפוצצים בחיים-שאחרי ממש כשם שמטענים מתפוצצים בשדה הקרב.