אני אישית לא זוכר משפט מדהים כמו של גדעון אוקו במהדורת חדשות

אני יודע שכבר נמאס לכם לשמוע את המשפט הזה, בין אם אתם מסכימים לו או מסתייגים ממנו, אבל הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

לרוב, כשאנו מדברים על הנושא, הולך הדיון למחוזות הצפויים: ממה שמכונה כאן "שמאל" גורסים שהדמוקרטיה בסכנה בגלל (למשל) מדיניות האכיפה של משטרת ישראל כלפי מפגינים נגד הממשלה, או מביטים בדאגה לכיוונו של השב"כ בעידן דוד זיני והחשש (המוצדק) שיהפוך מארגון ביטחוני חיוני למשטרה חשאית בשירות המשטר.

מימין טוענים שהדמוקרטיה, כלומר רצון הבוחר, נרמס בכל יום על ידי המערכת המשפטית. זו טענה שהתקבעה כבר כמעט כאקסיומה, למרות שהיא חדשה יחסית.

מי שזכרונו מגיע עד לערב הבחירות האחרונות ("אחרונות תרתי משמע?" ישאלו הציניקנים) בוודאי זוכר ששני נושאים כיכבו על סדר היום: יוקר המחיה והביטחון האישי. למעט בכמה חוגי בית, נושא ההפיכה המשפטית הצפויה, למשל, הנושא החשוב ביותר עד ל-7 באוקטובר, לא נזכר בשיח הציבורי.

רוצה לומר, סימון המערכת המשפטית - מהייעוץ המשפטי המקצועי ועד לבית המשפט העליון, כאויב הדמוקרטיה, הגיע רק בדיעבד. אם מתוך רצונו של ראש הממשלה לחמוק מאימת הדין ואם מתוך רצון ממשלתו להקטין את העיסוק במחדליה כמעט בכל אשר נפנה.

מה הקשר בין כל אלה לאייטם קצרצר, אורכו דקות ספורות בלבד, ששודר אמש בערך בשעה שבע וחצי בערב, במהדורה המוקדמת של ערוץ 12? ראשית הבה נבחן את האייטם עצמו.

תחת הכותרת: "הסיבה האמיתית לחרם של השרים ברקת וקיש" התראיינו שני כתבי חדשות 12, עמרי מניב ויוסי מזרחי והזכירו לצופים, בראשי פרקים, שני תחקירים ששודרו בחדשות לאחרונה, על עבירות-לכאורה מתחום טוהר המידות שביצעו (על פי התחקיר), השרים ברקת וקיש.

למה יש לחזור על עיקרי תחקירים שכבר שודרו? כי בימים האחרונים הכריזו שני השרים, כל אחד מעל בימה אחרת, שלא יתראיינו עוד בחדשות 12.

מה שהקפיץ את חברת החדשות של 12 לא היה חרם הראיונות לכשעצמו, אלא דווקא הסיבה ה"רשמית": לא התחקירים עצמם, שמעלים חשדות כבדים (ולמראית עין של צופה הדיוט שכמוני גם מבוססים לכאורה) נגד שני השרים, אלא מה ששידר הערוץ, באמצעות גיא פלג, בנוגע לפרשה שזכתה לכינוי "שדה תימן" ותיאר התעללות לכאורה של חיילים בעציר פלסטיני.

אם תרצו, מדובר בווריאציה מרתקת למשפט "הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל", רוצים לומר לשרים: אם יש לכם בעיה עם מה שפורסם עליכם, השיבו עניינית לטענות ואל תסתתרו מאחורי מסך פטריוטיות מזויפת.

גדעון אוקו, שהגיש את המשדר, אף הגדיל לעשות: אחרי ששני הכתבים-החוקרים הציגו, כל אחד מטעמו, רשימת שאלות ענייניות לשרים, הוא הזמין אותם לענות לגופם של דברים בכל ערוץ שבו יבחרו להגיב.

תודו שזה מדהים, כי אני לפחות לא זוכר הזמנה של מגיש בערוץ כלשהו מזמין מרואיינים פוטנציאלים להתראיין בכל ערוץ שבו יבחרו - ובלבד שינסו לסתור עניינית את הטענות ולא להיזכר "לפתע" שערוץ 12 אינו מספיק לאומי לדעתם.

כחיזוק לטענה מציג אוקו את העובדה שהשניים התראיינו בהרחבה לחדשות 12, הרבה אחרי שפרצה פרשת שדה-תימן. ולפיכך: איך זה שהיא צצה מהאוב פתאום כסיבה לחרם?

הטענה הזה, לכאורה, מציגה את חדשות 12 כצד הענייני בסכסוך. אז למה הוספתי את המילה "לכאורה"? שעת השידור מעלה את החשד. סכסוך בין גוף משדר לשני שרים בכירים-יחסית אמור היה לתפוס כותרת גדולה יותר, לא כזאת שמוגשת לפני המנה העיקרית בתכנית חדשות משנית. לכן עולה החשד שיש כאן ניסיון ליצור מאזן אימה.

למה? כי שר הכלכלה למשל טוען לא רק שהכתבה נגדו שקרית (אם כי נמנע מלהידרש לטענות הפרטניות שהועלו במסגרתה) ולא רק שהכריז כי יגיש תביעה נגד הערוץ, אלא הוא אף מציין שתבע אותם בעבר, ובעת שידור התחקיר של עמרי מניב לא ציינו בערוץ את העובדה שמתנהל נגדם הליך משפטי מטעמו.

כלומר, מתעורר לכאורה החשד שמא לא רק האמת היא נר לרגליה של חברת החדשות של הערוץ, אלא שיש כאן מאזן אימה: תבעת אותנו, אתם מחרימים אותנו, אז הנה לכם - נחזור ונהדהד את הנושא שבנסיבות רגילות אפשר שכבר היה נשכח.

ייתכן שבית המשפט עוד יידרש לסכסוך הזה (יחסית לעובדה שהם לא מאמינים במערכת המשפט, מוזרה העובדה שהם תובעים כל כך מהר... מוזרה מאוד העובדה ששר הכלכלה יכול לכנות את ערוץ 12 בתואר "ערוץ הדיבה", בשעה שהוא עצמו חסין מתביעת דיבה).

סביר יותר להניח שלא: המיקוד של שני השרים כרגע הוא בפריימריז, כלומר בבייס המפורסם, שעמדה לעומתית מול התקשורת החופשית תשרת אותם שם.

כמעט מתבקש לשאול מה זה אומר עלינו אם מפלגת שלטון, שגם אם תאבד אותו תישאר ככל הנראה הסיעה הגדולה ביותר גם בכנסת הבאה, צריכה סוג כזה של פנייה כדי להחניף למתפקדיה. אנחנו לא ניכנס לדיון הזה אלא ננסה להישאר בתחום הטלוויזיה.

לא בכדי "נטפלתי" לשעת השידור: חדשות 12 החליטו לצרוח, לחזור על עיקרי התחקיר ולהראות לשני שרים שהם לא מפחדים מהם. רק כשאתה צורח לא בכל הכוח (כלומר בשבע וחצי ולא בשמונה וחצי) מתעורר הרושם שעדיין לא החלטת מה אתה רוצה. וזו כנראה הבעיה של ערוץ 12.

מצד אחד עומד הרצון להתחנף לקהל שעדיין צורך את עיקר החדשות שלו מהטלוויזיה: ימני יותר, מסורתי יותר, שמרני יותר. כך למשל אפשר לפרש את החתמתו של אלי אוחנה כמגיש לצד אופירה אסייג. מצד שני תלויה ועומדת, נו, אתם יודעים, זו ההיא, איך קוראים לה? אה, כן - האמת.

וזו בדיוק הבעיה לא בשני התחקירים הללו, אלא בניסיון של חדשות 12 לאחוז במקל משני קצותיו, לאזן כל בן כספית בעמית סגל וכל אופירה אסייג באלי אוחנה. כי האמת לא נמצאת אף פעם באמצע. לפעמים מוכרחים לצעוק את מה שאף אחד לא יעז להגיד.

נזכיר רק שבעוד חדשות 12 עושים צעד קדימה ושניים לאחור, מקודם חוק קרעי, שנועד להפוך את מערכות החדשות להערת שוליים בקצה ערוץ בידורי. במקביל מנסה שר התרבות והספורט למנוע תמיכה ביצירה קולנועית חופשית - ועל מה שמנסה לוין לעורר למערכת המשפט או איתמר בן גביר למערכת אכיפת החוק, נדמה שאין צורך להרחיב את הדיבור.

כלומר, עד שבערוץ 12 ימלאו את הריאות כדי לשחרר זעקה, אפשר שיד השלטון כבר תסתום להם את הפה.

מוקדם לדעת מי ינצח במאבק בין הרייטינג לבין המצפון. מה שכן ברור הוא שהקונפליקט הזה לא יכול להתקיים לנצח.

לכן, רק למקרה שהשיקול להסתופף בקרבו של הקונצנזוס הלאומי החמים והדביק יגבר, נזכור את האייטם הזה שהגישה אמש המהדורה המוקדמת ונעמוד דקת דומייה לזכר מציאות תקשורתית שבה ניתן היה עוד לפרסם תחקירים עיתונאיים נוקבים בלי לחטוף תביעות-השתקה.