זהו, ספיישל שלמה ארצי מאחורינו והגמר הגדול - מי היה מאמין - נמצא במרחק ימים ספורים. אם מתעלמים מכך שתוכנית לכבודו של ארצי כבר נערכה ב"כוכב נולד" (עונה 6) ושהשירים של אחד מכותבי השירים המוערכים והפופולריים ביותר בישראל הם לא בדיוק החומר האירוויזיוני הקלאסי, אפשר לומר שהפרקים האחרונים היו קפיצת כיתה לעונה המשונה הזאת.
ראשית, הנוכחות של ארצי עצמו בחדר החזרות עם המתמודדים הורידה את מינוני ה"גיחי-בדיחי" של אסי ורותם, ששוברים שיאים העונה ובוחנים את סבלנות הצופים (אולי העובדה שעזר נמצא כרגע "רק" בריאליטי אחד על המסך משאירה אותו עם עודף צורך בתשומת לב?). שנית, ההתמודדות עם טקסטים קאנוניים כל כך של המוזיקה הישראלית היוותה סינון מוצלח בין מתמודדים שיודעים איך לעבוד עם טקסט לבין כאלה שפחות (הרבה פחות).
הביצוע של מייקל הרפז, שליווה את עצמו בגיטרה בשיר "תגידי", הזכיר לי לרגעים למה הוא היה החבר המושלם לכל להקת בנים מהניינטיז. מעבר לזה שהוא באמת מוזיקאי מוכשר עם קול חם ועמוק, יש בו מקצוענות אמריקאית שגורמת לכך שגם אם ישיר את ההודעות האחרונות שנשלחו בקבוצת הווטסאפ של בית הספר, זה יישמע כאילו הוא מספר על אירוע מכונן בחייו. העובדה שבחר להקדיש את השיר לאביו, שנפטר ממחלת הפרקינסון לפני מספר חודשים, הפכה את הביצוע הזה בקלות לטוב ביותר שלו העונה.
אך נדמה שהנוכחות של ארצי גרמה להרפז להיכנס למוד הסופר-פטריוטי שלו, מוד שהוציא ממנו גם תובנות קצת פחות מבריקות. למשל? ש"מבצעים בארץ רוחשים יותר כבוד לשפה העברית מאשר מבצעים באנגלית רוכשים לשפה שלהם". מה שנקרא - יש לי "לא לפנות אליי" ובוב דילן להכיר לך. טוב, אחרי שהשווה בין שלמה ארצי לפול מקרטני, נדמה שכל האירוע היה עבורו מעין חוויה חוץ-גופית, ולכן נהיה קצת פחות שיפוטיים.
הגיע הזמן לתהות - האם יהיה פרק בו לא נגלה מידע חדש ואישי על חייו של איתי לוי? הפעם: האובססיה שלו לשלמה ארצי, שמסתבר שגובלת בשליחת הודעות על בסיס קבוע בבקשה לקבל שיר, ואז שמירתו במגירה. הכל כל כך רנדומלי בעונה הזאת, גם הנוכחות של איתי בחדר החזרות במקום אסי ורותם, שהרגישה יותר מכל כמו אילוץ הפקתי. ואם כבר אילוצים - גם ההכרזה ש"איתי היה צריך לצאת להופעה אז קבלו את השופט האורח עמיר בניון לשליש פרק" נראתה בעיקר כמו חלטורה.
אם מנתקים את הרצינות וההשקעה של המתמודדים עצמם, כשההפקה מסביב מרגישה משפחתית לא במובן החם אלא יותר כמו מערכוני "רמת הוד" ב"ארץ נהדרת", קשה שלא להרגיש שלפעמים ממש לפעמים הבדיחה היא קצת על חשבוננו. אחד הרגעים היותר שנויים במחלוקת הגיע ב"תקרית" ארבעת האדומים שקיבלה אלונה ארז על הביצוע שלה ל"גבר הולך לאיבוד", לו העניקה פרשנות ספק ספרדית ספק שאנסונית.
למרות שאני נוטה להסכים שאמדורסקי הוא קול ההיגיון - או הקול היחיד שעוד מדבר על שיקולים מקצועיים בתוכנית - הפעם דעתי הייתה עם שאר השולחן. זה היה ביצוע חלש מאוד, אך לא באשמת ארז; נערה עם קול יפהפה שבהחלט נמצאת בתחום הנכון, ופשוט כשלה בעקבות עיבוד חלש שהצליח לעקר את הטקסט של ארצי מכל כוונה.
ואם לחזור לרגע למי שעומדים למבחן כל שבוע (למרות שלא ייצגו אותנו באירוויזיון) - שולחן השופטים. הפרקים האחרונים גרמו לי לתהות על המוסר הכפול בביקורות שלהם. אלו שכל הזמן חוזרים ומדברים עם המתמודדים על הדרך שבה הם מעבירים את השירים ועל "הכוח שבכוונה", כושלים בכך שוב ושוב בעצמם. כמה אפשר להאמין לביקורות טובות כשהן חוזרות זו על זו שוב ושוב? מי צריך חמישה שופטים שרק רוצים "לחזק את מה שחברי/תי אמר/ה" ופותחים כל ביקורת ב"את/ה זמר/ה ענק/ית"? הרצינות שבה הם מתייחסים לשירים צריכה להתבטא גם בדרך בה הם מתייחסים לתפקיד שלהם.
שטף הקיטורים חייב לכלול גם את "הרעה החולה" שהכי מפריעה לי העונה: העריכה שמשלבת הערות של כולם - מאסי ורותם, דרך משפחות הזמרים ועד השופטים - תוך כדי הביצועים. חלאס, תנו לשמוע שיר של בקושי שלוש דקות ותנצלו את רבע השעה שלאחריו ל"אכילת ראשים". יש משהו כמעט מזלזל בבחירה לשלב את רותם אומרת "איזה יפה היא שרה" על חשבון משפט מתוך השיר. נקודה למחשבה וזה.
במבט קדימה, הספיישל הזה הוכיח שוב שהעונה יש רק שני מתמודדים חזקים באמת שראויים לייצג אותנו. נועם בתן, ש"לתת ולקחת" שלו הדגים את מה שקורה כבר עכשיו - הפיכתו לאחד הזמרים הפופולריים ביותר בפופ הישראלי. הבחור פשוט לא מפספס, ובשילוב עם כריזמה (או "אתה נורא חתיך" לדברי קרן) הוא הופך למנצח קלאסי של התחרות. וממש במקביל, עם אפס נקודות השקה, גל דה פז, שביצעה את מה שהוא לדעתי השיר היפה ביותר שארצי כתב, "אחרי הכל את שיר", בפרשנות אישית, חשופה, ג'אזית אך גם מאוד "מכאן" (לכל מי שדאג למידת הישראליות שלה). דה פז היא פשוט מוזיקאית מחוננת. נכון, היא כנראה לא הצייטגייסט הישראלי, אבל אם אנחנו רוצים להראות לאירופה כישרון ישראלי יוצא דופן - אין ספק שהיא הבחירה המתאימה ביותר.