את הפרק השבועי של ארץ נהדרת כיסה צל כבד בדמות התקיפה באיראן של שרדינגר. דקות ספורות לפני תחילתו עוד דנו מהדורות החדשות באפשרות של ביטול טיסות המוני ובשלל רמזים מהסוג ששולח ישראלים לזרוע תבהלה תחת כל עץ רענן, אבל ההתפתחויות המהירות בגזרה מקשות על כתיבת מערכונים שלא יתיישנו מיידית. הפתרון היה להקדיש את הפרק כולו לשאלה "תהיה או לא תהיה מלחמת איראן 2.0" - הרבה דיבורים, הרבה רעיונות, מעט התחייבות לדאחקה. בואו נזרוק את כל הספגטי על הקיר, אולי משהו יפגע.
אמרתי ספגטי? תפריט שלם נפרש בפני הצופה רק ברצף האולפני הראשון. אחרי מערכון פתיחה קצר וחלש שעירבב הפצת שמועות בווטסאפ עם הימורים בפולימארקט בלי להגיד שום דבר על אף אחד מהדברים, הגיע תורו של קיציס לארח פאנל רחב של אורחים למל"מים. כל פיסת-מערכון כזו כללה, משום מה, התייחסות לאוכל.
ניר דבורי (ליאור אשכנזי עם יוניקלו ושכבת איפור בעובי אקוויפר החוף) הסביר לקהל הפחות מעודכן מהו מדד הפיצה בפנטגון והוסיף בדיחה חצי אפויה על מקבילה ישראלית בשווארמה דבוש. טראמפ (עומר עציון) התבדח על שיפודי אולגה, בני סבטי (אלי פיניש במבטא דמוי יוסף שילוח) על בישול יוני שלום במילוי אורז ועל חמין וחמינאי (כן, הלכנו לשם) ואפילו אהוד יערי (יובל סמו) הצליח להפוך בדיחה על חוסר שביעות רצון מגודל המחאות לבדיחה על טבילת רוטב של חורשט סבזי בלחם.
מה בעצם קרה כאן? אופציה אחת היא שמזג האוויר הקשה על השליח של הוולט להגיע בזמן לחדר הכותבים. אופציה אחרת היא שאוכל הוא המכנה המשותף הכי רחב והכי קל. כמו בכל ארוחת שישי מביכה או הרמת כוסית משרדית, כשאין מה להגיד מדברים על מה אכלנו ואיך היה. לפחות היו גם כמה פאנצ'ים יעילים ברצף הרפפטיבי הזה - נניח, כש"יערי" התלונן שהמפגינים המפונקים לא ממשיכים במאבק גם אחרי שנורו ("מתים, קמים וממשיכים להפגין, כמו ב"סטריינג'ר ט'ינגס למי שמכיר"). גם רצף בדיחות האבא שבו "סבטי" לעג לשמות של ערים איראניות, מ"תבריז" ועד "שיראז" שהפכה לחיקוי בתוך חיקוי של פקאצה איראנית, הצליח להעלות חיוך.
הופעתו היחידה בפרק של נתניהו לקחה אותו לפגוש את ברוורמן ומאי גולן בחניון של הקריה. כמובן שהייתה גם פרודיה על סרטון הליכודיאדה המושמץ, שכצפוי התקשה להתעלות על רמות ההזייה המקוריות. על הקושי הקבוע להתגבר על המציאות המוזרה להפליא בהחלט אפשר להבין, אבל על האפקטים האיומים ברמה שגובלת ב-AI Slop כבר יותר קשה לסלוח.
אם נחזור לגזרה האיראנית, המערכון בו חמינאי מתמודד עם רצף שאלות והתקטננויות בלתי פוסק ממפקד במשמרות המהפכה התגלה כמהנה במפתיע. עוד הוכחה שהמחויבות לבדיחה היא לפחות חצי מההצלחה - הרעיון המעט מטופש הזה המריא בזכות כמות משמחת של בדיחות טובות וביצוע מוצלח של יניב ביטון ומריאנו אידלמן, ובעיקר כי נתנו לו כמה רגעים להתפתח במקום למחזר את אותה הבדיחה או לדלג לדבר הבא.
והיו גם רגעים של ביזאר מוחלט. החיקוי הוותיק של עלמה זק לריטה הושב מהבוידעם בעיקר בשביל בדיחה מוזרה על אהבת נעורים בינה לבין בני סבטי - ולמי אכפת שבין השניים יש פער גילאים של עשור. שני כהן וליאת הרלב גויסו לתפקיד נועם ומשי קליינשטיין רק כדי לשמש כצמד שיבוטים קריפיים של ריטה, בעוד החיקוי של יצחק גולדקנופף חזר על אותן הבדיחות על השחיתות, המותגים וסרבנות הגיוס. את התמונה השלימו חיקויים יעילים ומטורללים לגמרי של המתקשרת ריקי קיטרו ומורן "חילופי משמרות מלאכים" כהן, שאיכשהו גרמו לניר דבורי של אשכנזי להודות שגם הוא לא יודע כלום, "אבל עם יוניקלו".
כל זה כנראה לא מספיק כדי להפוך את הפרק למשהו מעבר לבידור קליל וחסר משקל ברובו לציבור הלחוץ, אבל היה גם מערכון אחד שכיוון יותר גבוה - זה שהוקדש לדמותו של "התינוקא", בגילומו של דניאל חן. העקיצה על הרב הטרנדי "הינוקא", ודרכה על הצד העסקי והמסחרי של האמונה, כבר הספיקה לעורר תגובות זועמות ברשת. נתקלתי לדוגמה בתגובה שהאשימה את התוכנית בכך שלא הייתה מעיזה לשדר פרודיה דומה על אנשי דת מוסלמים, טענה שאולי היה אפשר לדון בה אם הפרק לא היה כולל מערכון שכולו הגחכה של חמינאי ושל המשטר הדתי באיראן.