בחלומות שלי הרגע הזה שבו אני מחליטה להיות אמא נראה אחרת. הרגע שבו אני מבינה שהגיע הזמן להתאהב באמת גם נראה אחרת. איך אחרת? לא יודעת. אבל בטח לא ככה, כשאני שוכבת על מיטה לבנה, מוט בגודל לא סביר תקוע בתוכי, ורופא מנומנם מעלעל בתוצאות בדיקות הדם שלי ואז מכריז במינימום דרמה ובמקסימום אדישות שאני אוטוטו מסיימת את חלון הפוריות שלי ושכדאי שאקח את עצמי בידיים ואכנס להיריון בשנה הקרובה. הייתי רוצה להגיד שאני קולית ושקיבלתי את זה בטוב, אבל אני ממש לא קלילה, בשום צורה. אם כבר אני כבדה ונכנסת לעומק הדברים הרבה יותר ממה שצריך וראוי. עטיפה צבעונית מרשרשת של סוכרייה בטעם קפה.
"סליחה, דוקטור הופמן, אני באתי לבדיקה רגילה, פאפ וכל הכיף הזה, אפילו חייכתי אליך כשהתיישבתי על הכיסא הנחמד עם הרגליות, אבל עכשיו אתה אומר כל מיני דברים שאני לא עד הסוף מבינה על היכולת שלי להביא ילדים לעולם. אתה יכול להסביר לי בבקשה מה אתה אומר בעצם?" והנה, שוב, אני נשמעת כמו ילדה בת תשע כשאני מדברת עם רופא. כאילו עצם היותו בעל התואר 'דוקטור' מצמצם אותי לגובה מטר ארבעים עם שתי צמות ופוני.
"אני אומר שאת צריכה לחשוב היטב על העתיד שלך." הרגשתי שהמילה 'גברת' חסרה לו בסוף המשפט, וקצת חיבבתי אותו על זה שהתאפק.
"על העתיד שלי באיזה מובן? כי אני כל הזמן חושבת על העתיד שלי, דוקטור."
"לא ככה, גברת ליהי, אני מתכוון לעתיד ההורי שלך, לרצון שלך להיות אמא."
הנה, הוא נפל לגברת. שמחתי מוקדם מדי.
"אני אמרתי שאני רוצה להיות אמא?" שאלתי בהפתעה, והמילה 'אמא' הדהדה בי כמו ענבל פעמון שתלוי מעל כנסייה איטלקית. אמא, אמא, אמא, אמא, אמא. דוקטור הופמן לא ענה, ובמקום זה המשיך לפלס את דרכו בתוך האגן שלי. ניסיתי לא להסתכל על מסך האולטרסאונד, וכדי להנעים לעצמי את הזמן, בהיתי בווילון הכתום וספרתי את השניות שעברו כמו שנים של כלב.
"תראי," הוא אמר פתאום בנימה מהורהרת, כאילו לקח לו זמן לחשוב על תשובה, "אני רק אומר שאם זה משהו שתרצי שיקרה באופן טבעי, אז זה חייב לקרות מאוד מהר, מאוד מאוד מהר. בשנה הקרובה. זה משהו שחשבת עליו כשתהיי גדולה, נכון?"
"מה זאת אומרת כשאהיה גדולה?"
"הכוונה עכשיו, כשאת כבר גדולה," הוא חייך והוציא מתוכי את המוט עם הקונדום המתוח עליו, והרגשתי איך אני חוזרת לנשום. מישהו חייב למצוא פתרון יותר אלגנטי לבדיקות האלה. כנראה מישהי.
דוקטור הופמן זרק את הכפפות לפח והלך לכיוון השולחן, אני התלבשתי בינתיים מאחורי הווילון.
"ברור שזה משהו שחשבתי עליו," עניתי בחצי חיוך מאולץ כשסיימתי והתיישבתי על הכיסא שמולו. בינינו הפרידו שולחן מעץ בהיר, ערמת טפסים וים של מחשבות. "פשוט לא חשבתי שזה יהיה ככה, בסיטואציה כזאת ותחת איומים. בכל אופן, מתי לדעתך נסיים? אני צריכה לחזור לפגישה חשובה במשרד." הנה, סוף־סוף יצאה ממני האסרטיביות שגידלתי בתשע שנותיי בתל אביב. וכך חזרתי למטר שבעים ואחת שלי, כבר שנים בלי פוני, ועם מגפיים שעלו לי יותר מאלף חמש מאות שקלים חדשים.
"סיימנו, גברת ליהי, אני רק אקליד את הדברים במחשב. תחשבי על מה שאמרתי. אם את רוצה להיות אמא, את צריכה להתחיל לעשות עם זה משהו, ומהר."
הוא תקתק במרץ. רציתי לשאול מה יש לכתוב כל כך הרבה על המצב שלי, אבל שתקתי. אחרי דקה או שתיים הוא הרים את העיניים הכחולות שלו מהמקלדת, והן ננעצו בתוכחה בעיניים החומות המאוד רגילות שלי.
"אז תוכל להסביר לי את זה שוב?" שאלתי בהיסוס, "אני פשוט רוצה לוודא שאני מבינה נכון את העניין הפיזיולוגי ואת עניין התזמון של שנה קדימה."
"בהחלט. בדיקות הדם שעשית מעידות על כך שהרזרבה השחלתית שלך נמוכה. זה לא משהו חריג, אבל זה בהחלט מוקדם מהצפוי. חוץ מזה הכול נראה בסדר בבדיקה הפיזית. שנה זה פרק זמן סביר בו תוכלי להיכנס להיריון ללא טיפולים הורמונליים או הפריה חוץ גופית. ובכל מקרה אני ממליץ על הקפאת ביציות כמובן. אז אני מציע שנצא לדרך ושתגיעי שוב בעוד שלושה חודשים כדי שנראה את מצב הביציות שלי. סליחה, הביציות שלך."
אוקיי, כאילו הביקור הזה לא היה מוזר מדי גם ככה.
נקישות העקבים של המגפיים ששכחתי לרכוס כשיצאתי מהחדר של דוקטור הופמן נשמעו היטב על רצפת הפרקט בלובי המרפאה הגדולה. הראש שלי התערפל ממחשבות מאוד לא מסודרות, ובעיקר תהיתי מה זה הגוש הזה שהרגשתי בגרון. נתתי למזכירה הבלונדינית של דוקטור הופמן את הבדיקה של הפאפ וביקשתי שתמסור אותה למעבדה, והיא חייכה אליי בשפתיים ורודות מדי בזמן שהקלידה את מספר תעודת הזהות שלי. ניסיתי לחייך בחזרה, אבל היה לי ברור שגם היא וגם אני יודעות שאני מזייפת.
כמה דקות אחר כך, מחוץ למרפאה, נשמתי עמוק. חיכיתי שאוויר חדש ייכנס לריאות שלי, שהמוח שלי יצליח להתחדד ולחשוב בהיגיון, ושאוכל להעמיד פנים ששום דבר מזה לא קרה. כשראיתי שזה לא באמת מצליח, התיישבתי על החומה הנמוכה, סוג של ספסל לנשים הלומות שממוקם באופן נוח מול המרפאה, ושוב נשמתי עמוק כמעט בגעגוע לתקופה שבה יכולתי פשוט להדליק סיגריה ולדמיין שזה מרגיע אותי. לא לקחתי בחשבון רגעים כאלה כשהפסקתי לעשן לפני שש שנים, וחבל, כי אני כמעט משוכנעת שזה היה עושה את העבודה עכשיו. בספסל שמולי ישבו שתי נשים שסיפרו אחת לשנייה מה אמרו להן בפגישה במרכז לרפואת נשים שבדיוק יצאתי ממנו. לא באמת שמעתי את פרטי השיחה, אבל שתיהן חייכו בשביעות רצון, אז אני מניחה שהשחלות שלהן יותר רעננות משלי והחצוצרות שלהן עושות יופי של מוזיקה.
באיזה קטע זו בשורה לגיטימית בגיל שלושים ושתיים? הייתי בטוחה שאצטרך להתחיל לעסוק בנושא הזה בגיל ארבעים וארבע, ועד אז גם ככה כנראה יהיו לי שלושה ילדים ובעל שעובד במשהו שיכול לאפשר לי לפרוש מעניין האחריות על הגיוס, הרווחה, הקורנפלקס והנופשים המוגזמים ממש של חברת אובראקס, כי הייטק זה לא באמת החיים, בטח לא החיים שלי. ומי בכלל אמרה שאני רוצה להיות אמא? למה זה כל כך ברור מאליו לרופאים ולאנשים באופן כללי?
בקיבוץ לכולן היו ילדים וזו לא היתה שאלה בכלל. לא היו שום 'האם?' ו'למה?' השאלה היחידה שנשאלה בשבילי הקיבוץ הירוקים היתה "של מי את?" כשאני גדלתי כבר לא היה בית ילדים ואני דור ראשון ללינה משפחתית, אז אפשר להבין את ההיסוס שלי להיות אמא, נכון? הרי בשנים הראשונות הייתי סוג של ניסוי אנושי בבית שלי - איך לגדל ילדה שנשארת בבית כל היום ואפילו בלילה. מעבר לזה, מעולם לא הייתי הילדה הזו שעשתה בייביסיטר לילדים אחרים או עבדה בגני הילדים כדי לצבור שעות התנדבות. אני גם לא הנערה שעבדה בקייטנות בקיץ, ממש לא. אני, כשראיתי ילדים קטנים עם נזלת, לא חשבתי, "איזה חמודים הם," אלא ברחתי הכי רחוק משם, ואם רק היה אפשר, אז למקום שאפשר לרקוד בו. ועם זאת, המסר של דוקטור הופמן עבר באופן ברור: אני חייבת לקבל החלטה, אני חייבת לקחת שליטה על המצב, על החיים התל אביביים שלי ועל הביציות הרקובות שלי.
הן לא רקובות, ליהי, הן פשוט הזדקנו מהר מהמצופה ויהיה בסדר, הגוף שלך נפלא והכל יסתדר, אמרתי לעצמי ולא לגמרי האמנתי.
קמתי מהחומה הנמוכה והתחלתי ללכת על המדרכה הצרה בדרך לבית הקפה הקרוב לקנות לי משהו לשתות, אולי זירו, אולי מיץ תפוזים. מה טוב לנשים בהיריון? מה טוב לפני היריון? טוב, חבל לבזבז את האנרגיות שלי על מחשבות בצורת ביציות ושחלות במקום לדאוג להן באופן מעשי. איך דואגים לביציות בכלל? יש להן קן? ולמה דוקטור הופמן כתב לי בסיכום הביקור את כל השיטות שהוא מכיר להפחתת לחץ חוץ מכדורים פסיכיאטריים? אני נראית לו בלחץ? כי אני לא חושבת שהייתי קודם, אבל עכשיו כן! עכשיו כל מה שעובר לי בראש זה איך האחים שלי יגיעו לבקר אותי עם ששת הילדים שלהם במצטבר, ואני אהיה הדודה הזקנה שתקנה לכל האחייניות והאחיינים שלה ממתקים שההורים שלהם לא מרשים להם, והם יאהבו אותי ממש עד החג הבא ובין לבין אהיה לבד ואגדל סוקולנטים, ואמא שלי עדיין תטייל בעולם ותשלח תמונות שלה בביקיני ורוד, מחזיקה אפרול שפריץ ומחבקת גבר שאני לא מכירה.
"ליקי, הכול בסדר?" גלי ענתה לי כאילו התקשרתי בשלוש לפנות בוקר כשהשעה בכלל שבע בערב.
"כן, כן, פשוט יצאתי עכשיו מבדיקה ששיקפה לי באופן ברור שמשהו בחיים שלי חייב להשתנות ואני יושבת על ספסל בכניסה למרפאה וחושבת על זה שאין לי בן זוג ואנחנו צריכות לפתור את זה יחד."
גלי היא תמיד האדם הראשון שאליו אני מתקשרת כשמשהו קורה בחיים שלי, היא החברה הכי טובה שלי כבר מהגן, שזה מיליון שנה, והיא חכמה ומבינה עניין מהר יותר מכל בחורה שאני מכירה, אבל היא לא רק זה — היא גם אדם קשוב ומרוכז בצורה שאני לא מצליחה אפילו להבין, שלא לומר לחקות. חוץ מזה היא גם פסיכותרפיסטית ועו"סית קלינית, כך שהבעיות שלי הן בעצם המקצוע שלה. וכיוון שהיא בדיוק בשלב הזה של כמעט לעזוב את מחלקת הרווחה בעיריית רמת גן ולפתוח קליניקה משלה, אני מרגישה שזאת שליחות להטריף אותה אחת ליומיים עם אתגר רגשי חדש.
"אוקיי, אני מבינה שיש פה שיחה על הצורך בבן זוג ואהבה חדשה וזה מעולה וחשוב, אבל ליקי, את באמת רוצה לדבר איתי עכשיו, ככה בשבע בערב, כשכל הילדים עליי? אולי במקום זה תקפצי לאכול איתנו ונקשקש?"
"גלי, אני מתקשרת אלייך בשעה הזו כי אין לי בן זוג שאוכל להתקשר אליו עכשיו ולהגיד לו שהביציות שלי הזדקנו אבל זאת גם אחת הסיבות שהביציות שלי הזדקנו, מבינה את האבסורד?" התעלמתי מההצעה המאוד לא מפתה שלה לאכול שאריות של חביתה וקוטג'.
"אמרת ביצים או ביציות? אני בקושי שומעת אותך, ליקי."
גם אני בקושי שמעתי אותה. מה שכן שמעתי זה את מיה ודן נאבקים על משהו מאחוריה, כנראה על הסוף של הקוטג', אבל לא ויתרתי. "גלי, תתרכזי שנייה, יצאתי עכשיו מדוקטור הופמן, והוא אומר שאני חייבת להיכנס להיריון! אני בלוחות זמנים צפופים ואני חייבת למצוא זוגיות, את מבינה?"
"להיכנס להיריון עכשיו? מה זאת אומרת?"
"אתמול, אתמול אני צריכה להיכנס להיריון, מתברר."
"ליקי? מה הוא אמר בדיוק? שקט!"
"שקט?"
"לא את, הילדים נו, הם צורחים פה כאילו הם בהופעה של טיילור סוויפט."
"וואו, איך בא לי ללכת להופעה שלה, אבל לא בטוח שיהיה לי זמן לזה השנה..."
"השנה? כל השנה לא יהיה לך זמן? קח את הקוטג', חמוד."
"כן, כי השנה הזו הולכת להיות השנה שבה אני מתאהבת והופכת להיות אמא, זה קצת עמוס לי גם ככה."
"ליקי, תהיי נחמדה אליי ותסבירי מה עובר עלייך. הנה, חמוד, הכפית שלך פה."
מצאתי בעצמי את הכוחות והצלחתי להסביר לגלי מה דוקטור הופמן אמר. איך יש לי רק שנה להיות אמא, ושאני צריכה להתאהב קודם כי אין מצב שאני מגדלת ילד לבד שלא לומר תאומים, כי אני שומעת שזה מה שקורה בדרך כלל בטיפולי פוריות, ואין לי שום דרך להאכיל שני צווחנים לבד, לבד! ושמעתי את עצמי אומרת גם שמגיעה לי אהבה, שמגיע לי חיבוק אוהב כשאגיע הביתה באמצע הלילה אחרי שהמיועד עשה הכול היום בבית, כולל חיתול, בישול, טיפול והשכבה של כולם, ורק חיכה לי שאכנס רעננה הביתה, צועדת שלא לומר מרחפת על שטיח אדום לעבר ארוחת ערב לאור נרות שהוא הכין לי עם משקה מבעבע שיטשטש לי את היום הזה. ואז הוא יחבק אותי חזק ויבטיח לי שהוא יקום בלילה לילדים ואני מאוהבת, כל כך מאוהבת, שאני שוכחת שיש לי תאומים בחדר ליד ואני עושה איתו אהבה כי כזו אני, חרמנית אחרי לידה.
"אני רוצה אהבה, את שומעת אותי?" אמרתי לסיום בקול רם מדי כנראה, "אני לא עושה את זה לבד, אני צריכה למצוא מישהו שיסחוב איתי את השיט הזה!"
שתי הנשים שישבו לא רחוק ממני הסתכלו עליי כאילו הן מחכות להמשך הסיפור. כנראה המרחק הסביר בינינו הוא לא באמת סביר כשאני צועקת.
"ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה ילדים," המשכתי בלי לראות אותן ממטר, "ומי כמוך יודעת שגם לא חשבתי שאהיה אמא, זאת אומרת אולי, אבל לא בטוח, לא עכשיו ובטח לא בכפייה או בלחץ. אני נשמעת לך בלחץ? כי דוקטור הופמן אמר שאני בלחץ ושיעזור לי להוריד אותו. את הלחץ, כאילו."
"ליקי, איפה את?" גלי שאלה בזהירות ובשקט בקול העו"סית קלינית שלה.
"אני מחוץ למרפאה, זה בביאליק, בכללית. אולי אם הייתי הולכת לרופא פרטי, הוא היה אומר לי שהביציות שלי רעננות כי אני משלמת יותר?"
"אני לא חושבת, ליקי, אני מתארגנת ויוצאת אלייך, אני אאסוף אותך משם, אל תזוזי בכלל."
לא היתה לי כוונה לזוז, אבל כשגלי אמרה את זה הבנתי שאני כנראה לא נשמעת טוב, כי הפעם הקודמת שגלי אספה אותי מאיפשהו היתה כשאבא שלי מת. עברו שנתיים מאז, וזה משהו שאני כנראה עוד לא קולטת כי יש רגעים שאני מרגישה כאילו זה קרה אתמול, ממש אתמול.
לפני חודש בערך נפגשנו בקיבוץ לאזכרה השנייה שלו. אמא שלי לא הגיעה כי היא בחו"ל כבר חודשים וכנראה לא חשבה שזה חשוב מספיק, אז הייתי שם רק עם שמעון ודורי. הפעם לא בכינו בכלל. ככה זה אזכרה בקיבוץ, אוכלים ארוחת צהרים במועדון לחבר שהוא גם הספרייה וגם בית הקפה של שישי בבוקר, שותים קפה דלוח עם עוגיות טעימות של שושי מהמזכירות ומדברים, לא בוכים. אחרי די הרבה זמן שלא הייתי שם, יצא לי לנשום קצת בית ולהתגעגע אליו ואלינו ולמה שהיה פעם ולכל הנוף הזה, הצפוני, שאין לי בעיר אף פעם. אם הוא עוד היה בחיים, אבא שלי הוא בוודאות מי שהייתי מתקשרת אליו עכשיו ומבקשת שיתרגם לי בעדינות את מה שדוקטור הופמן אמר. כווטרינר, הוא תמיד הבין תהליכים רפואיים, מטרות לצד הסיכונים של תרופות, ובעיקר מילים מפחידות שאפשר לפשט אותן ותוצאות בדיקות הדם של כולנו תמיד עברו אצלו סקירה מלאה ברגע שהגיעו למייל. כשקיבלתי את הבדיקות האחרונות לפני כמה ימים, שלחתי בקבוצה המשפחתית שלנו, תראו כמה זמן לוקח לאבא לעבור על הבדיקות הפעם. הם לא הגיבו. קצת הצטערתי עכשיו שפעם באיזו ארוחה צחקנו עליו שלהיות וטרינר זה לא ממש רפואה. בטח שזו רפואה, זו רפואה לכל דבר, זה אפילו כירורגיה בשילוב אורתופדיה , ובכל מקרה, אבא שלי תמיד היה הרופא של הלב שלי.
"את לא מתה ולא הולכת למות, זו לא בשורת איוב," אמרה לי גלי אחרי שנכנסתי לפז'ו שלה וזחלנו את דרכנו הביתה. בגדול, גלי נוסעת כמו צב יבשה, ובכל נסיעה שלנו יחד אני מרגיש שזה מזל שהגענו ליעד אחרי עמוד, מדרכה וילד שהיא לא ראתה בדרך. אמנם כבר מזמן התרגלתי לתופעה שהיא גלי בדרכים, אבל בתל אביב יש פחות סבלנות לנשים מהסוג הזה, ואנחנו חוטפות לא מעט קללות ו"מי נתן לך רישיון בכלל?" ו"זוזי כבר, יא עגלה." בדרך כלל זה מצחיק אותי, אבל עכשיו פחות.
"אני לא מתה ולא הולכת למות," עניתי עם הצפירות ברקע, "אבל נחשי מה הולך למות? הביציות שלי, יחד עם הסיכוי שלי לבית מלא רעש ובלגן אחרי שהגדול קיבל שבעים וחמש במבחן במתמטיקה, האמצעי שוב עשה פיפי במיטה, ואני טיגנתי ביצת עין הפוכה כשהקטן רצה חביתה, אז הוא צורח עד שאני נותנת לו שוקולד כי אני חלשה מולם. זה מה שהולך למות, ועוד לפני שזה קרה! את קולטת כמה זה הזוי? ומה שעוד יותר הזוי זה שהיה לי את הדימוי הזה בראש עכשיו, מי אני?"
"זה לא ימות, ליקי, ולמה בחלומות שלך יש לך שלושה בנים? תרחמי על עצמך. שיט, נראה לי שטעיתי בפנייה עכשיו."
"אין לי כלום, גלי, אפילו קצה חוט. אני לבד כל כך, הכי לבד שלי זה שנים, ועכשיו אומרים לי להתאהב? אחרי שאיחיתי את הלב שלי והחלטתי לנוח מגברים, עכשיו?"
"אמרתי לך שזה לא ילך, חבל לנסות דברים חסרי סיכוי. איזו בחורה מחליטה להתנזר מגברים שנה? את לא צריכה לסבול כי אריק הדביל הזה חשב שזה בסדר לשבור לך את הלב, בחיי שלוקח לך שנים להתאושש מכל פעם כזו."
"אני לא סובלת, זה מחזיק כבר חודשיים וחצי, ואני מעולה בזה. יכולתי להמשיך עוד שנה כמו מלכה, רק שעכשיו אצטרך לעמוד פה בפינה ולהחזיק שלט ענקי 'תעשה לי ילד' ולהתפשר לגמרי על מי יעשה לי ילד, העיקר שיישאר ער בלילה להאכיל אותו, את קולטת את זה? תיזהרי מהתמרור, גלי, בחיאת."
במקום להסתכל על התמרור, גלי הסתכלה עליי. היא צודקת, אריק שבר לי את הלב. חשבתי שזה לא יקרה, אבל זה קרה שוב. ולמרות שעבר די הרבה זמן, אני לא מצליחה להכניס לשם אף אחד אחר. בשלוש השנים שעברו מאז הפעם האחרונה שנפרדנו יצאתי עם גברים אחרים, צחקתי וניהלתי שיחות טובות, השתדלתי ממש ואפילו היו כמה התחלות מבטיחות, אבל אף אחד לא באמת נכנס פנימה ללב שלי כמו שצריך שיקרה. אף אחד לא מגיע איתי למקום הזה שאכפת לי מספיק כדי להשקיע או כדי להישאר, אז פרשתי. ובאמת, זה עבד יפה מאוד. מתברר שאני די מעולה בזה. בפרישה. או בפרישות.
"מה בדיוק אמר דוקטור הופמן?" גלי חזרה למסלול.
"מה את אומרת על ללחוץ על הגז בזמן שאת מדברת איתי? כי את על עשרים קמ"ש ואני די בטוחה שזה לא חוקי ומה שדוקטור הופמן אמר בקצרה זה שאם לא אעשה ילד השנה, כנראה אהיה הדודה הרווקה עם הממתקים לנצח."
"הוא דיבר על ממתקים?"
"לא משנה, הוא אמר שאני צריכה לעשות עוד כמה בדיקות, אבל שכרגע נראה שהתבליתי מוקדם מדי ולדעתו יש לי שנה ככה לפוריות טבעית ושמומלץ להקפיא ביציות כבר עכשיו, כמה שיותר מהר, ושאני צריכה להיכנס להיריון אתמול ואז הוא כתב לי הנחיות להורדת הלחץ." נפנפתי מולה במכתב, "אל תסתכלי עכשיו, תעשי לי טובה!"
"אז אל תנפנפי מולי דברים שאת לא רוצה שאקרא. נגיע אליי הביתה ונקרא אותו יחד."
"נראה לך, גלי? אני לא באה אלייך עכשיו, אני לא אעמוד בזה, את יודעת שאני מתה על מיה ודן, אבל אני לא יכולה להיות עכשיו בסביבה מלאה ילדים וארוחת ערב של פיצה פיתה, אני צריכה גלידה והרבה יין וזה לא קהל מתאים לדבר הזה שקורה לי עכשיו, אני לא ידידותית לסביבה."
"את צודקת, אני באה אלייך."
וככה את יודעת שיש לך חברה אמיתית. כשהיא עוזבת באופן ספונטני את כל המחויבויות ההוריות שלה כדי לבוא אלייך לדירת הרווקות השקטה ומריחה מעולה שלך, להרים רגליים על הספה, לשתות יין תוסס ולנשנש גלידה, לערב של כלום ושקט שלה ויבבות שלי, במקום לקלח שני ילדים, לשחק עוד משחק, להחליף חיתולים, להקריא סיפור, לארגן בגדים לבוקר, להכין בקבוק, לשיר שיר ערש עשר פעמים בכפולות של שתיים, לבדר בן זוג שהיא פחות מחבבת מאז הלידה האחרונה ולהעביר ערב רגיל של אמא לשני צמודים. זאת חברות אמת.
"בקרוב אצלך" / איה אנגל. 267 עמודים. הוצאת התחנה.