כמה שבועות בלבד אחרי טבח השבעה באוקטובר, יצא הבמאי דני רוזנברג לניר-עוז לצלם במקום סרט בשם "על כלבים ואנשים". איזה מין סרט זה בדיוק? קשה למצוא הגדרות. הפרויקט צולם כמעט בזמן אמת, במקום עצמו, ובהשתתפות ניצולים שחיו בו. בכל הקשור לתסריט, היה שלד בלבד, גמיש ופתוח לשינויים תוך כדי הצילומים. מצד אחר, בכל זאת היה כזה, ויש כאן גם עלילה וסיפור מסגרת, ושחקנית מקצועית שהיא בכלל מנס ציונה ומגלמת את התפקיד הראשי, כך שלקרוא לזה "תיעודי" גם אי אפשר.
בקיצור, מדובר בפרויקט מיוחד בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, ולמעשה של הקולנוע בכלל. כן, ראינו בעבר לא מעט מסמכים תיעודיים שצולמו בזירת הזוועות מיד לאחר התרחשותן, אבל סרטים עם ממדים עלילתיים שעשו זאת? כמעט ולא.
ההפקה קרתה מהר, אבל לא ההפצה. רוזנברג צילם את הסרט בסתיו 2023, והקרין אותו לראשונה בפסטיבל ונציה בקיץ 2024, אך חיכה עם הקרנות מסחריות בישראל. הוא לא הסכים להפיץ כל עוד יש חטופים חיים מעבר לגבול. רק עכשיו, קצת יותר משנתיים אחרי הצילומים,"על כלבים ואנשים" עולה לאקרנים. האם עכשיו הקהל הישראלי כבר מסוגל לעכל אותו? גם אם כן וגם אם לא, מדובר ביצירה קולנועית שתישאר לנצח, כקפסולת זמן אמיצה ונפיצה באותה מידה שהיא עדינה ורגישה, ומציגה את הטרגדיה שהקולנוע לעולם לא יהיה מסוגל באמת לתפוס את ממדיה - ובכל זאת, חובה עליו לנסות.
במרכז הסרט עומדת נערה בשם דר, החוזרת לביתה בקיבוץ הנטוש כדי לחפש אחר כלבתה, שהלכה לאיבוד בשבת הבחורה. מגלמת אותה אורי אבינועם, שזה היה תפקידה הקולנועי הבולט הראשון. בזמן שעבר מאז הצילומים, הספיקה להשתתף גם ב"כי את מכוערת", סרט שונה לחלוטין, ולזכות עליו השנה בפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר.
ב"על כלבים ואנשים", אבינועם היתה יותר מאשר שחקנית - היא היתה גם תסריטאית שותפה. "אורי אבינועם היא הלב הפועם של הסרט", אומר על כך רוזנברג, שזה סרטו השלישי באורך מלא אחרי "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" ו"החייל הנעלם" האדירים. "כל הבעה שלה, כל מבט, מכיל בתוכו את הכאב של הסרט. דרך עיניה ניבט העולם הפצוע בו היא משוטטת. גופה השברירי שניצב איתן אל מול פני הסערה, משקף את הנחישות והפגיעות של הדמות, שסרוגים זה בזה. מאחורי הקלעים, זכיתי בשותפה אמיצה ונדיבה ליצירה, שגשם ובוץ לא מאיימים עליה, גם אם אנחנו בליל סערה במרכז שדה בוצי, או כשהיא לבדה נכנסת אל כינוס טנקים והמצלמה מביטה בה הרחק מאחור, כמו גם שותפה לתסריט שכתבנו יחד תוך כדי הצילומים. לעיתים, ברגעים של ספק, הייתי שואל את אורי - מה דר היתה עושה הרגע, כיצד היתה פועלת, ותמיד לאורי היתה התשובה, לרגעים התשובה המפתיעה, תמיד התשובה המדויקת, כי אורי חיה את דר, נשמה אותה, התלכדה איתה".
"זה מטורף שקולנוען עם כל כך הרבה ניסיון כמו דני פנה אליי, שחקנית בת 18, ושאל אם היא רוצה להיות תסריטאית שותפה", מגיבה אבינועם בריאיון. "הוא בן אדם כל כך נדיב. הוא נתן לי חופש יצירתי, שזו פריבילגיה שלא כל שחקנית זוכה לה. מבחינה מקצועית זו היתה חוויה מדהימה. מבחינות אחרות זו כמובן היתה חוויה קשה, בלתי ניתנת לעיכול. לפעמים נכנסו למקומות והיה דם יבש על הקירות. החוויה הכי קשה היתה להיכנס למגורים של התאילנדים בניר-עוז. זו היתה חוויה שאי אפשר לתאר במילים. היה שם ריח שבחיים לא הרחתי כמוהו, ואני מקווה גם שלעולם לא אריח - ריח של מוות. היה כל כך כואב לחשוב על מה שקרה שם, אבל הרגשתי שמתוך כבוד למתים, אני צריכה לכאוב את הכאב הזה".
מה תעני אם בעוד חמישים שנה הנכדים שלך ישאלו אותך - סבתא, את היית בניר-עוז מיד אחרי השבעה באוקטובר, איך זה היה?
"אני אגיד שהיה יותר קשה לאנשים שהיו שם. הייתי צופה - צפיתי, לא חוויתי".
בזמן הטבח היית בנס ציונה. איך התכוננת לתפקיד של בחורה מניר עוז?
"דני צילם הרבה עדויות של מפונים, וצפיתי בהם. אלה היו שעות על גבי שעות של עדויות. התחלתי לכתוב מעין יומן של דר עם כל החוויות של מה שהיא עושה ביומיום והקשר עם הכלבה שלה. כך בניתי לי בראש מה קרה לה באותו יום ומשם התקדמתי. מכאן והלאה זה היה אינטואיטיבי כי כך זה היה חייב להיות, מה עוד שכל הזמן עמדתי מול מראות קשים ואנשים אמיתיים, ולא עם שחקנים".
פחדת להיכנס לזה? מישהו מסביבך פחד?
"אולי להורים שלי היו קצת פחדים, כי בכל זאת צילמנו בשטח אש. לא ידעתי למה לצפות, אבל ברגע שנכנסתי לשם - הרגשתי בטוחה. כל קיבוץ נראה כמו בסיס והיו בו המון חיילים. לדעתי, אם הייתי נשארת בנס ציונה ולא עושה כלום חוץ מלראות חדשות, זה היה עושה לי גרוע לנפש. לצאת לצילומים ולהרגיש שאני עושה משהו ולומדת היה מבחינתי הרבה יותר מועיל".
"אני חושבת שלדני יש ראיה חיובית מאוד על העולם, והסרט משקף אותה. הוא לא רצה שזה יהיה סרט מדכא - והסרט באמת לא מנסה לגרום לאף אחד להרגיש רע. זה סרט עדין, בדיוק כמו שדני רצה".
יש לך כלבה?
"לצערי לא כרגע, אבל היתה לי כלבה והיו לי גם חתולים, ארנבים, שרקנים ועוד. מגיל קטן אהבתי בעלי חיים והרגשתי קרבה אליהם. הייתי משחקת עם חתולי רחוב בחוץ. לאבד כלב זה כמו לאבד בן בית, וזה אחד הדברים שמניעים את דר ואת התסריט. בזמן הצילומים בניר-עוז למדתי על כל כל הכלבים והחתולים שמתו שם ועל קברי האחים שלהם. זה זיעזע אותי".
בתקופה של שיח כל כך אלים, מה התגובה הכי מרגיזה שקיבלת על הסרט?
"אחרי ההקרנה בוונציה, בזמן השאלות מהקהל, מישהו שאל 'איך אתם יכולים לצלם סרט על ילדה שמחפשת את הכלב שלה - בזמן שילדים מתים בעזה?'. השאלה הזו מסמלת את הבעיה עם איך שרואים את הנושא הזה בעולם - כשחור ולבן, כך שחייבים לבחור צד. למה בעצם אי אפשר לספר גם את הסיפור של הילדה הישראלית? מה עוד שהסיפור שלה הוא רק שכבה אחת בסרט. יש בו הרבה מעבר".
בנאום הזכייה באופיר על "כי את מכוערת", הודתה אבינועם לגירושים של הוריה, שהפכו אותה לדבריה לשחקנית טובה יותר - "אני חושבת שכל חוויה שעברת משפיעה עליך, וככל שאת חיה יותר את יודעת יותר כשחקנית", היא אומרת. "הייתי בת עשר כשההורים שלי התגרשו וזו חוויה מעצבת בחיים של ילדה. פרידה במשפחה אף פעם לא קלה. היא השפיעה עליי בהמון דרכים וגרמה לי להתבגר. צללתי לתוך עצמי ומשם גם התפתחה האהבה שלי לקולנוע. בתעשייה הישראלית הכל זז מאוד לאט ועד שמגיע תפקיד שמתאים לי בגיל ובמגדר לוקח זמן, אם הוא בכלל מגיע. הייתי שמחה שזה יקרה לעתים תכופות יותר".
בנאום הזכייה היפהפה שלך אמרת "קולנוע זה החיים שלי. לגמרי. באופן טוטאלי ואובססיבי". את לא חוששת שאת מאוהבת במשהו מת? אחרי הכל, דני רוזנברג עצמו ביים פעם סרט בשם "מותו של הקולנוע".
"אני חושבת שהקולנוע אף פעם לא ימות. אני מכירה כל כך הרבה אנשים שאוהבים קולנוע שקשה לי להאמין שהוא אי פעם יוכל למות".