תום שובל הוא איש קולנוע בכל רמ"ח איבריו. הוא ראה כמעט כל סרט שנעשה, ותמיד יהיה מסוגל לשלוף רפרנס קולנועי מתאים לכל שאילתא שתציגו בפניו, אבל אחרי טבח השבעה באוקטובר הוא מצא את עצמו בסיטואציה שאף אחד מעמיתיו לא עמד בה בעבר - מה עושה במאי כשהכוכב של סרטו הראשון נחטף לשטח אויב ומוחזק שם בשבי לא אנושי? איך מתמודדים עם דבר כזה? אך יוצרים סרט בתגובה לכך? אף קולנוען לא נאלץ לענות על השאלה הזו לפניו, הלוואי שאיש לא יצטרך לעשות זאת בעתיד.
הטרגדיה הזו מתחילה בראשית העשור הקודם. תום שובל, בהשראת יחסיו הסימבוטיים עם אחיו דן, כתב סרט בשם "הנוער" על שני אחים שמחוברים בגוף ובנפש, וליהק שני שחקנים לא מקצועיים בשם איתן ודוד קוניו, תושבי ניר עוז. הם זכו בפרס המשחק בפסטיבל ירושלים, אחד הפרסים היוקרתיים בארץ, נסעו עם הבמאי לפריימירה בפסטיבל ברלין ועוד, אבל בסופו של המסע הזה המשיכו בחייהם ולא שיחקו בסרטים נוספים. כשחמאס פלשו לקיבוץ שלהם, איתן ומשפחתו ניצלו בנס. המחבלים חטפו את דוד יחד עם משפחתו, וגם את אריאל, אח נוסף במשפחה.
זוגתו של דוד וילדיו שוחררו אחרי מעל חמישים ימים בשבי, אבל דוד קוניו, כמו גם אריאל, עדיין שם - זוועה שנמשכת כבר כמעט שש מאות ימים, בלי תקווה באופק. וכדי להפוך את כל הסיפור לטרגי ופואטי עוד יותר, נזכיר מהי עלילת "הנוער": האחים קוניו גילמו שני צעירים שבעקבות מצוקה כלכלית במשפחתם, חוטפים צעירה כדי לדרוש מהוריה דמי כופר, ולאורך הסרט אנו צופים בהם מחזיקים אותה במרתף. בפרספקטיבה, זו מקריות שאי אפשר שלא להצטמרר ממנה.
בזמן שקוניו שבוי בעזה, שובל החליט שהוא חייב לעשות משהו - אבל מה? הוא לא היה יכול ללכת לארכיון ולחפש השראה מסרט שנוצר בנסיבות דומות, כי אין. "זו היתה סיטואציה משונה מאוד", הוא אומר בריאיון לוואלה. "לא הייתי מסוגל לצפות שוב ב'הנוער' כמו שהוא. הוא איבד מבחינתי את המשמעות שלו, הוא לפחות הפך למשהו אחר. הכל היה חסר תקדים. ידעתי רק שדוד הוא סוג של נפקד. הוא לא נוכח - הוא איפשהו שם, אבל אי אפשר לגעת בזה, וידעתי שאני רוצה להשתמש איכשהו בקולנוע כדי להפוך אותו בחזרה מרוח רפאים לבשר ודם. רציתי לעשות את מה שעושים ב'קספר' - לזרוק עליו אבקה כדי שיחזור לחיים, כדי שנראה אותו שוב. אני לא יכול לקבל את זה שדוד הוא פרצוף על פוסטר שחולפים על פניו. אני לא יכול לנרמל את זה שהוא יהיה דימוי שטוח.
"מעבר לזה, יש כל מיני דברים שאני לא בטוח שאמרתי לדוד, או שלא הדגשתי בפניו מספיק, או שלא אמרתי לו בכלל, ואני רוצה להגיד לו אותם אבל אין לנו איך לתקשר - והתהוו לי כל מיני פסקאות, שהן גם הנצחה של משהו שנפקד. זה הוביל ליוצרים כמו כריס מרקר וז'אן-לוק גודאר, שכתבו מכתבים קולנועיים, בנסיבות אחרות אמנם, ודליתי מזה השראה".
התוצאה היא "מכתב לדוד", שאפשר להגדיר כסרט דוקו באין הגדרה אחרת. השבוע הוא עלה לסיבוב של הקרנות מצומצמות באולמות הקולנוע, ואז יוצג באופן בלעדי ב-8HOT.
מי ייתן שכמה שיותר אנשים יצפו בסרט הזה, שהוא מופת של הומניות וחסד, שהוא תצוגת תכלית של קולנוע, שהוא מצבה לעולם שהיה ואבד, שהוא יצירה עוצמתית וייחודית שלא היה כמוה והלוואי שלא יהיה כמוה - מי ייתן שרבים ורבות יראו את "מכתב לדוד", ועם זאת התחושה היא שתום שובל יצר אותו מלכתחילה לצופה אחד בלבד.
"אני אוהב את ההגדרה הזו", הוא אומר. "הסרט הזה הוא לדוד. היצירה היתה משהו אינטימי. זה לא שחשבתי שלא יהיה סרט, או שחשבתי שלא יראו אותו. אני רוצה שאנשים ייראו אותו, אבל הסרט הזה נולד וקיים בשבילו".
"מכתב לדוד" מורכב מחומרי גלם רבים, בהם צילומים מניר עוז אחרי הטבח, ראיונות עם איתן קוניו ובני משפחה אחרים, קטעים מ"הנוער" וחומרים אישיים של שובל, אבל רובו עשוי מאוצר שהבמאי מצא בארכיון.
"כשהתחלנו להתכונן לצילומים של 'הנוער', המפיקים חשבו שיש פה סיפור - שני שחקנים לא מקצועיים שזו הפעם הראשונה שלהם מול מצלמה", משחזר שובל. "הם חשבו שזו יכולה להיות נקודה יחצנית מעניינת. אז הם הביאו את הקולנוען יניב לינטון כדי להכין עליהם סרט תיעודי. הוא בעצמו נתן להם מצלמות ואמר להם לתעד את החיים בקיבוץ. עניינה אותו הניגודיות בין היומיום שם לעולם המשחק. בסופו של דבר, חברת ההפצה של הסרט החליטה שכל התהליך הזה פחות משמעותי וגנזו את המיני-דוקו, בהחלטה שהיתה אולי נכונה לשעתה. למרבה המזל, החומרים נשארו בארונות האחוריים של המשרדים של החברה".
בחומרים הללו, האחים קוניו מתעדים לא רק את עצמם אלא את החיים בניר עוז קצת יותר מעשור לפני הטבח. וכך, הסרט שלהם מזכיר לי את "Three Minutes: A Lengthening", דוקו מופתי שיצא לפני כמה שנים והתבסס על קטע ארכיון של שלוש דקות, שתיעד עיירה יהודית בפולין בשנות השלושים, לפני שהיא וכל החיים היהודיים במדינה נמחקו לחלוטין בשואה. אתה צופה בצילומים מניר עוז ורואה בהם הנצחה לעולם שנמחק, וכל רגע צצים פרצופים שהכרנו לאחרונה בנסיבות איומות - הנה, למשל, ירדן ביבס, והנה שירי ביבס.
"צפינו בחומרים זמן קצר אחרי השבעה באוקטובר", אומר שובל. "הכל היה יחסית טרי, וזו היתה חוויה מלחיצה והופכת קרביים. ידענו שכל בן אדם שעובר שם הוא אולי חטוף, או אולי מת, אבל זה גם מיקד את הצפייה שלנו. את ירדן ידעתי שנראה, כי ידעתי שהוא היה חבר טוב של איתן ודוד וזכרתי אותו עוד מזמנו, אבל כשזה קרה והוא הופיע על המסך - הלב נפל למכנסיים. זה בלתי נתפס. כולם היו חברי ילדות. שירי הכירה אותם מגיל אפס".
אנחנו יכולים לדבר עכשיו במשך שעות על עריכה ועל אמצעי מבע קולנועיים, מי כמוך יודע לעשות את זה, אבל יש טעם בכלל? עד כמה "קולנוע" רלוונטי בהקשר של הסרט הזה?
"בלי הקולנוע וכל מה שהוא מאפשר, לא יכולתי לעשות את היצירה הזו כמו שהיא. לא רציתי לצמצם את עצמי למראות הגרפיים מהשבעה באוקטובר - המציאות הלא מסונתזת הזו מעוורת, היא בלתי ניתנת לצפייה. יכולתי לספר את השבעה באוקטובר רק דרך החומרים שצילמתי עם דוד. מבחינתי, זו היתה הדרך היחידה להגיב למציאות. בדיונים על קולנוע ושואה תמיד עולה השאלה אם קולנוע וזוועה כזו יכולים לחיות ביחד. אני חושב שבסופו של דבר הקולנוע הוא שפה, ודרכו אתה יכול לחוות דברים שלפעמים המציאות לא מאפשרת לך.
"'הנוער' היה סיפור על שני אחים שהם בעצם ישות אחת שאי אפשר להפריד בינה, והחיבור ביניהם מוביל לעוצמה אבל גם לסכנה. אני חושב שזו מטאפורה ליחסים בין המציאות והקולנוע - גם הם תפורים אחד בתוך השני".
למה חשוב לך לעשות שיחה עם הקהל אחרי כל הקרנה?
"בדיוק מהסיבה שהסרט מחובר למציאות, והוא והמציאות משתקפים ומאכילים אחד את השני. המציאות עדיין מדממת ולכן אני מרגיש שאני צריך להיות שם ולנהל שיח עם הקהל. השיחות טעונות ומטלטלות. אני מדבר והקול שלי נשבר. אני חווה הצפה רגשית כל פעם מחדש, אבל אני חייב להמשיך את השיח. דוד עדיין שם, אחיו אריאל עדיין שם וכל שאר החטופים עדיין שם. 'מכתב לדוד' לא יכול להיות סוף פסוק. הוא פתוח ופרום. לא יכול להיות שההקרנה תסיים ואנשים פשוט ייצאו לרחוב. לכן אני רוצה להיות כמה שיותר נוכח".
האם הסרט עצמו גמור מבחינתך?
"לא. הוא לא גמור עד שדוד חוזר. אין לו באמת סוף. אם וכאשר הוא חוזר, אני אפתח אותו ואצלם לו סוף חדש. זו היתה ההבטחה שלי לאיתן ואני ממש מחכה לרגע שאוכל לעשות את זה".
וידוי: בשנים שאחרי צאת "הנוער", היה ריטואל קבוע. פעם בשנה-שנתיים הייתי מציק לתום, ושואל אותו מה מעשיהם של האחים קוניו, והאם יש סיכוי שעוד ישחקו בסרט נוסף.
"אחרי ש'הנוער' השלים את המסע שלו, הם שאלו אותי אם זה משהו שצריך להמשיך איתו. אני זוכר שישבנו לשיחה ארוכה'", נזכר שובל. "הבעיה הגדולה מבחינת איתן ודוד היתה שהם רצו לצאת לעולם הזה ביחד, אבל הם לא רצו להתחיל להילחם על אודישנים ולהיות בתחרות. עולם המשחק הקסים אותם, אבל לא היתה להם מוטיבציה להילחם עליו, אז הם חזרו לקיבוץ והסתכלו על 'הנוער' כמשהו חד פעמי. דוד המשיך לעבוד כהנדסאי חשמל, אבל אני חושב שלפחות במקרה שלו, חיידק המשחק שלו לא עבר לו. את איתן זה קצת פחות עניין. דוד אהב מאוד לשחק ואתה רואה ב'הנוער' כמה עוצמות היו לו".
הסרט עולה בישראל כחודש אחרי שערך את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל ברלין. לא מפתיע שדווקא שם הקרינו אותו, כמו גם דוקו אחר על חטופה ישראלית, "להחזיק את ליאת". היום, בטוויסט אירוני של ההיסטוריה, גרמניה היא מן המקומות היחידים בעולם שמכירים בסבל הישראלי, ומאפשרים להציג את התרבות הישראלית כשהיא מציגה אותו. הרי אין סיכוי שסרט כזה יוקרן בימינו בפסטיבל ניו יורק או סאנדנס למשל.
"תראה, 'הנוער' הוקרן בזמנו בפסטיבל ברלין גם כן, אז זה היה מוזר מאוד אם הפסטיבל היה מתנגד להקרין את 'מכתב לדוד', שהוא סוג של סרט משלים", אומר על כך שובל. "זו הרי סגירת המעגל הכי הגיונית שיש, והיה לי חשוב להקרין את הסרט הזה במקום שבו דוד ואני הלכנו יחד בשלג לפני 12 שנה. אני זוכר את דוד עומד אחרי ההקרנה ומחלק חתימות לאנשים. הוא הסתכל עליי עם העיניים הגדולות שלו ולא האמין שזה קורה לו. איפה היינו מקרינים את 'מכתב לדוד' אם לא בפסטיבל ברלין? כל הצוות של הפסטיבל היו מאוד רגישים ונרגשים, והמנהלת שלו הדגישה בפניי שהיא בחרה להקרין את הסרט בגלל האיכות האמנותית שלו, לא בגלל אלמנט פוליטי כזה או אחר. עם זאת, היא גם אמרה לי שחשוב לה להקרין אותו מתוך הסולידריות שלה עם דוד, שהוא מבחינתה חבר בקהילה הגלובלית של הקולנוע.
"לגבי הקרנות עתידיות - קוראים לי תום, ואולי אני סתם תמים או אפילו מיתמם, אבל אני רוצה להאמין שפסטיבלים בעולם חושבים רק על אמנות, ולא פוסלים בגלל פוליטיקה. אם לא נאמין בזה, במה נאמין?".
המגיבים האנטי-ישראלים הם אנשים צפויים מאוד, בטח בעולם הקולנוע, וכך גם התגובות שלהם ברשת. כמה מהם שצפו בו בפסטיבל ברלין נתנו לו כוכב אחד וטענו שהוא מצדיק את רצח העם בעזה וכדומה. מה התגובה שלך לזה?
"אם אני שואל את עצמי על מה הסרט, התשובה היא שזה סרט אישי על אדם קרוב אליי שנמצא במצוקה. אני מביא את הכאב הזה למסך בלי לבטל כאבים אחרים. אני באמת המום מהתגובות שציינת - מכך שיש חוסר יכולת לראות את הכאב הזה ברמה האנושית הכי בסיסית. בפסטיבל ברלין נורא הלחיצו אותי. הזהירו אותי שאולי מפגינים יפוצצו את ההקרנה. נתנו לי הנחיות מדוקדקות מה לעשות אם זה יקרה, אבל האמת שכלום לא קרה. מרוב שההקרנות עברו בשלום, אפילו קצת התאכזבתי (צוחק). בסשן שאלות ותשובות, הרגשתי שהצופים הצליחו לדלג על כל המכשולים האלה, והתחברו לסרט באופן רגשי. אחרי הכל, משפחת קוניו הם בני אדם, הם לא תמונות".
ישי קיצ'לס ואבנר על "מכתב לדוד", "שלגיה" והישראלם המצליחים אי פעם בהוליווד
קשה לי להאמין שראש הממשלה יגיע לאחת ההקרנות - אבל נאמר שאחד השרים בממשלה יהיה שם, מה היית רוצה להגיד לו?
"נחזור לזה שכיאה לשם שלי אני אולי תמים או מיתמם. אני באמת לא מבין איך זה שאחרי כל כך הרבה ימים, יש עדיין חטופים בעזה. אני לא מצליח להבין את זה. איך יכול להיות שהחזרת החטופים היא לא הדבר הראשון בסדר העדיפויות של הממשלה? אני חושב שהסרט הוא חלק מהסנטימנט הציבורי בנושא, ולכן הייתי רוצה שמישהו בממשלה יראה אותו. מעבר לכל הפערים הפוליטיים, החזרת החטופים היא המרכיב הכי בסיסי באנושיות ובישראליות שלנו. זה מייצג את כל הערכים שגדלנו עליהם וזה הדבר הכי חשוב בעולם. אני מקווה שכל אחד משרי הממשלה יבינו שהדבר היחיד שצריך לעשות כרגע זה להחזיר את החטופים".
ליהקת את דוד קוניו לתפקיד של חוטף, ובכל זאת הוא נחטף. אתה מתחרט על כך לפעמים? אתה חושב שאולי איכשהו "הנוער" התחיל איזשהו גלגל קרמתי או פואטי? ברור שזו לא מחשבה רציונלית, אבל אתה תוהה לפעמים מה היה קורה אם לא היית עושה את הסרט?
"כל הזמן מתנגבות אליי מחשבות לא רציונליות, אבל אני יודע שאין כמובן קשר בין הדברים. דוד לא נחטף בגלל שגילם חטוף, אבל שוב אחזור על זה שהמציאות והקולנוע הם אחים. למה עשינו את 'הנוער'? כי הרגשנו בתחילת העשור הקודם אלימות שמבעבעת במרחב שלנו ורצינו לשקף אותה ולדמות מה קורה כשהיא מתפרצת, ובסופו של דבר הר הגעש התפרץ גם במציאות".