הצהרה
אני, החתום מטה, ד"ר מיקלוש ניסלי, רופא, אסיר לשעבר במחנות הריכוז הגרמניים, מצהיר בזאת שאת החיבור הזה, שעוסק בימים האפלים ביותר בתולדות האנושות, כתבתי בצמידות מוחלטת למציאות, בלי שמץ של הגזמה, מתוקף היותי עד ראייה ומי שנכפתה עליו עבודה במשרפות באושוויץ, שבכבשניהן נעלמו מיליוני אבות, אמהות וילדים.
כרופא ראשי במשרפות של אושוויץ, ניסחתי אינספור דוחות נתיחה וממצאים רפואיים פורנזיים, וחתמתי עליהם גם בציון מספר הקעקוע שעל ידי. את המסמכים האלה שלחתי בדואר, בצירוף חתימתו של הממונה עלי, ד"ר מנגלה, אל הכתובת בברלין-דאהלֶם למכון לחקר הביולוגיה והאנתרופולוגיה של הגזע (Institut für Rassenbiologische und Anthropologische Forschungen), אחד המרכזים הרפואיים היוקרתיים ביותר ברייך השלישי. המסמכים האלה עדיין שמורים מן הסתם בארכיון של מכון המחקר הנ"ל.
בכתיבת הספר הזה אינני נושא את עיני להצלחה ספרותית כלשהי. כשחוויתי את הזוועות האלה, שעולות על כל דמיון, לא הייתי סופר אלא רופא. כיום, כשאני מספר עליהן, אני כותב לא כעיתונאי אלא כרופא.
נכתב באוֹרָדייה-נוֹגווארוֹד, מרס 1946
על החתום:
ד"ר מיקלוש ניסלי
לרעייתי ולבתי —
ששבו ממחנה המוות
1
מאי 1944. בתוך כל אחד מקרונות הבקר הנעולים נדחסו תשעים אנשים. צחנת דליי השתן, שעלו על גדותיהם, הפכה את האוויר לבלתי נסבל.
רכבת המגורשים. במשך ארבעה ימים התגלגלו ארבעים קרונות זהים הלאה והלאה בלי סוף, תחילה דרך סלובקיה, אחר כך דרך שטח הגנרלגוברנמן, ונשאו אותנו אל יעד לא ידוע. היינו חלק מהקבוצה הראשונה של למעלה ממיליון יהודי הונגריה שנידונו למוות.
הרי הטטרה נשארו מאחורינו כשעברנו את תחנות לובלין וקרקוב. בזמן המלחמה שימשו שתי הערים האלה כמחנות ריכוז — או ליתר דיוק כמחנות השמדה — כי פה רוכזו כל האנטי-נאצים של אירופה ומוינו להשמדה.
אחרי נסיעה של פחות משעה מקרקוב נעצרה הרכבת לפני תחנה גדולה וכנראה חשובה. שלטים באותיות גותיות הכריזו ששם המקום הוא "אושוויץ", שם שמעולם לא שמענו והיה חסר משמעות מבחינתנו.
הצצתי מחרך בצד הקרון וראיתי המולה גדולה במיוחד ליד הרכבת. את מקומם של אנשי האס-אס שליוו אותנו עד כה תפסו אחרים. עובדי הרכבת עזבו. ומקִטעי שיחות ששמעתי הבנתי שאנחנו מתקרבים אל סוף המסע.
טור הקרונות החל לנוע שוב, וכעשרים דקות אחרי כן נעצר בשריקה ממושכת של הקטר.
מבעד לחרך ראיתי שממה: האדמה היתה צהבהבה, בדומה לאדמתה של שלזיה המזרחית, ומנוקדת פה ושם בחורשות עצים ירוקות ששברו את חדגוניותה. שורות ישרות של עמודי בטון וביניהם גדרות תיל שנמתחו מלמטה עד למעלה נמשכו אל האופק. שלטים הזהירו אותנו שגדרות התיל טעונות מתח חשמלי גבוה. בתוך המרובע הענקי שבין עמודי הבטון ניצבו מאות בלוקים מכוסים בנייר זפת ירוק ומסודרים ברשת רחובות מלבנית שהשתרעה עד מחוץ לטווח הראייה.
דמויות של אנשים מרופטים למראה, לבושים בבגדי היוטה המפוספסים של אסירים, נעו במתחם המחנה. חלקם נשאו קרשים, אחרים מכושים ואתי חפירה, והלאה משם היו עוד אסירים שהעמיסו תיבות מטען גדולות על משאיות.
את רצף גדרות התיל שהקיפו את המתחם קטעו מדי שלושים-ארבעים מטר מגדלי שמירה גבוהים, שבכל אחד מהם עמד שומר אס-אס ליד מקלע שהונח על חצובה. זה, אם כן, היה מחנה הריכוז אושוויץ, או בפי הגרמנים חובבי הקיצורים ה-KZ, שמבטאים "קָצֶט". לא מראה מעודד במיוחד בלשון המעטה, אבל הסקרנות שהתעוררה בנו באותו רגע גברה על הפחד.
הסתכלתי סביבי על חברַי לקרון. הקבוצה שלנו היתה מורכבת מעשרים ושישה רופאים, שישה רוקחים, שש נשים, ילדינו וכמה אנשים מבוגרים יותר, גברים ונשים — הורינו וקרובי משפחתנו. כשישבו כך על מיטלטליהם או על רצפת הקרון הם נראו תשושים ואדישים כאחד, ופניהם הסגירו מעין אותות מבשרי רעות שאפילו התרגשות ההגעה אל היעד לא הצליחה לגרש. כמה מהילדים ישנו. אחרים ישבו ולעסו את שיירי המזון שנשארו לנו. והשאר, שלא מצאו דבר לאכול, ניסו לשווא ללחלח את שפתיהם בלשונות יבשות.
צעדים כבדים גרסו את החול הפריך. צעקות של פקודות שברו את חדגוניות ההמתנה. המנעולים שחתמו את הקרון נשברו. הדלת זזה לאיטה לפתיחה, וכבר שמענו אותם מחלקים לנו פקודות.
"כולם לצאת החוצה רק עם מטען יד. את המטען הכבד להשאיר בקרונות."
קפצנו למטה ומיד הסתובבנו כדי לעזור לנשים ולילדים לרדת, כי פתח הקרון היה בגובה של כמטר וחצי. השומרים פקדו עלינו להסתדר בשורות לאורך המסילה. לפנינו עמד קצין אס-אס צעיר, במדים נקיים ומסודרים ללא רבב, עם עיטור על דש בגדו ובמגפיים בוהקים. אמנם לא התמצאתי בדרגות האס-אס השונות, אבל על סמך הסרט שלזרועו שיערתי שהוא רופא. כעבור זמן-מה למדתי לדעת שהוא מפקד יחידת האס-אס, ששמו יוזף מנגלה, ושהוא הרופא הראשי של מחנה הריכוז אושוויץ. בתור ה"סלקטור הרפואי" של המחנה, הוא היה נוכח בהגעה של כל רכבת.
ברגעים שאחרי כן חווינו על בשרנו כמה שלבים של מה שנקרא באושוויץ "סלקציה". אשר לשלבים שבאו אחר כך, כל אחד חווה אותם על פי גורלו האישי.
קודם כול הפרידו אנשי האס-אס בין הגברים לנשים בקבוצה שלנו, ואת הילדים שמתחת לגיל ארבע-עשרה השאירו עם אמותיהם. הקבוצה המאוחדת שלנו פוצלה לשתיים תכף ומיד. תחושה של אימה הציפה אותנו. אבל השומרים השיבו לשאלות החרדתיות שלנו בנימה אבהית, כמעט מרגיעה. אין מה לדאוג. לוקחים את האנשים להתקלח ולעבור חיטוי, בהתאם לנוהג. אחר כך נתאחד שוב כולנו עם המשפחות שלנו.
בזמן שהם עסקו במיון האנשים, היתה לי הזדמנות להביט סביבי. מה שראיתי קודם לכן מבעד לחרך בקרון נראה שונה באור השמש הגוועת, משונה ומאיים יותר. דבר אחד לכד את מבטי מיד: ארובה מרובעת ענקית, בנויה מלבנים אדומות, שהלכה והתחדדה ככל שהתקרבה לראשה. היא התנשאה מעל מבנה דו-קומתי ונראתה כארובת בית חרושת מוזרה. התרשמתי במיוחד מלשונות האש העצומות שעלו מבין כליאי הברק שהוצבו בזווית סביב לועה המרובע של הארובה. ניסיתי לנחש לאיזה בישול גיהינומי דרושה אש תופת כזאת. לפתע נזכרתי שאנחנו בגרמניה, ארץ כבשני המשרפות. חייתי בארץ הזאת עשר שנים, תחילה כסטודנט ואחר כך כרופא, וידעתי שאפילו לעיר הקטנה ביותר יש משרפה משלה.
"בית החרושת" היה אפוא משרפה. הלאה משם ראיתי מבנה שני עם ארובה, ואחריו, כמעט חבוי בחורשת עצים, מבנה שלישי שארובותיו ירקו את אותן הלהבות. רוח קלה נשאה את העשן לעברי. אפי, ואחר כך גרוני, התמלאו בריח מבחיל של בשר בוער ושיער חרוך. בהחלט חומר רב למחשבה. אבל בינתיים החל השלב השני של הסלקציה. זה אחר זה נדרשו גברים, נשים, ילדים וזקנים לעבור לפני ועדת הסלקציה.
ד"ר מנגלה, "הסלקטור הרפואי" נתן סימן. כולם הסתדרו שוב בשתי קבוצות. בטור השמאלי היו הזקנים, הנכים, החלשים, הנשים והילדים שמתחת לגיל ארבע-עשרה. הטור הימני היה של גברים ונשים כשירים בלבד: אלה שיכלו לעבוד. בקבוצה הזאת ראיתי את אשתי ובתי בת הארבע-עשרה. לא היתה לנו שום דרך לדבר זה עם זה. כל שיכולנו לעשות היה לסמן.
אלה שהיו חולים מכדי ללכת ברגל, הזקנים והלא-שפויים, הועלו על אמבולנסים שנשאו סימן של הצלב האדום. כמה מהרופאים הקשישים בקבוצה שלי שאלו אם יוכלו להצטרף אליהם. האמבולנסים יצאו לדרכם, ואחריהם הקבוצה השמאלית, חמישה טורים זה לצד זה בליווי שומרי אס-אס. תוך דקות אחדות הם נעלמו מן העין מאחורי חורשת עצים.
הטור הימני לא זז. ד"ר מנגלה ציווה על כל הרופאים להתקדם צעד אחד לפנים, אחר כך ניגש אל הקבוצה החדשה, שמנתה כחמישים רופאים, וביקש ממי שלמד באוניברסיטה גרמנית ויש לו ידע מקיף בפתולוגיה ועסק ברפואה משפטית להתקדם צעד אחד לפנים.
"ותיזהרו," הוסיף. "כדאי שתהיו בקיאים בתחום, כי אם לא..." והתנועה המאיימת שעשה לא השאירה מקום לדמיון. העפתי מבט על חברי לקבוצה. אולי הם נבהלו. אבל מה זה משנה, אמרתי בלבי. אני כבר החלטתי.
יצאתי מהשורה והצגתי את עצמי. ד"ר מנגלה חקר אותי באריכות, שאל איפה למדתי, מי היו הפרופסורים לפתולוגיה שלי, איך רכשתי את הידע ברפואה משפטית, וכמה זמן עסקתי בזה. תשובותי היו כנראה מספקות, כי הוא הפריד אותי מיד מהאחרים וציווה על עמיתי לחזור אל מקומותיהם. לפי שעה הם ניצלו. ואני אומר זאת משום שעכשיו עלי לומר את האמת שאז לא היתה ידועה לי, והיא שהקבוצה השמאלית, ואלה שהוסעו בכלי הרכב, עברו רגעים אחדים אחרי כן בפתחי דלתות המשרפה. ומשם איש לא חזר מעולם.
2
כשעמדתי כך לבדי, קצת בנפרד מהאחרים, שקעתי במחשבות על דרכיו הפתלתלות של הגורל, וליתר דיוק, על גרמניה, שבה עשיתי כמה מהשנים המאושרות בחיי.
עכשיו, מעל ראשי, היו השמים זרועי כוכבים ורוח הערב הקלה היתה מרעננת אילולא נשאה עמה מפעם לפעם את ריח הגופות הנשרפות בכבשני הרייך השלישי.
מאות זרקורים שחוברו אל ראש עמודי הבטון קרנו באור מסנוור, אך מאחורי שרשרת האורות האוויר כאילו היה כבד יותר, ואפף את המחנה במעטה עבה שבעדו נראו רק צלליותיהם המטושטשות של הבלוקים.
הקרונות התרוקנו כבר. כמה גברים בבגדי אסירים פרקו את המטען הכבד שהשארנו מאחור והעמיסו אותו על משאיות. ארבעים קרונות המשא התעמעמו לאיטם בחושך היורד, עד שהאחרון שבהם נבלע בנוף הכפרי שמסביב.
לאחר שנתן את הוראותיו האחרונות לאנשי האס-אס, ניגש ד"ר מנגלה אל מכוניתו, התיישב מאחורי ההגה וסימן לי במחוות יד להצטרף אליו. התיישבתי במושב האחורי ליד קצין אס-אס זוטר, ויצאנו לדרך. המכונית היטלטלה על דרכי העפר של המחנה, שהיו רצופות בורות ומהמורות מגשמי האביב. זרקורי השמירה חלפו על פנינו זה אחר זה במהירות שהלכה וגברה, ותוך שעה קלה נעצרנו לפני שער מאובטח. זקיף אס-אס הגיח בזריזות מעמדתו כדי לאפשר למכונית המוכרת לעבור. נסענו כמה מאות מטרים נוספים לאורך הדרך הראשית של המחנה, המתוחמת משני צדיה בבלוקים, ובסופו של דבר נעצרנו שוב לפני בניין שנראה מתוחזק טוב יותר מהאחרים. השלט התלוי ליד הכניסה הכריז שזהו "משרד המחנה".
בפנים ישבו כמה אנשים במדי אסירים ועבדו ליד שולחנותיהם. עיניהם השקועות נראו נבונות ופניהם מעודנות, והם קמו מיד לעמידת דום. ד"ר מנגלה ניגש לאחד מהם, גבר כבן חמישים, שראשו היה מגולח לגמרי. הואיל ועמדתי במרחק של צעדים אחדים מאחורי האוברשטורמפיהרר, לא יכולתי לשמוע מה הם אמרו. ד"ר שֶׁנטקֶלֶר, שהיה אסיר וגם, כפי שנודע לי אחר כך, הרופא של מחנה F, הינהן בהסכמה. לבקשתו ניגשתי לשולחנו של אסיר אחר. הפקיד חיפש ומצא כרטיסי תיוק כלשהם, שאל אותי כמה שאלות על עצמי, רשם את התשובות על גבי הכרטיס וביומן גדול, והושיט את הכרטיס לשומר אס-אס. אחר כך יצאנו מהחדר. כשעברתי לפני ד"ר מנגלה קדתי קלות. ד"ר שֶׁנטקלר, שהבחין בכך, לא יכול היה להימנע מלהרים את קולו ולהעיר באירוניה יותר מאשר בזדון מכוון, שגינוני נימוס כאלה אינם נהוגים כאן, וכדאי לא לשחק פה במחנה את איש העולם הגדול.
שומר הוביל אותי למבנה אחר, שעל הכניסה אליו היה כתוב "מקלחות וחיטוי", שם נמסרנו אני והכרטיס שלי לידיו של שומר אחר. אסיר ניגש אלי ולקח את תיק הרופא שלי, אחר כך ערך בי חיפוש ואמר לי להתפשט. ספר בא וגילח תחילה את ראשי ואחר כך את שאר חלקי גופי, ושלח אותי למקלחות. שם עיסו את ראשי בתמיסה של סידן כלורי, שצרב את עינַי בעוצמה כזאת שנדרשו לי דקות אחדות עד שיכולתי לפקוח אותן שוב.
בחדר אחר קיבלתי מקטורן עבה וכמעט חדש וזוג מכנסי פסים, שהחליפו את הבגדים שבאתי בהם. החזירו לי את הנעליים שלי לאחר שנטבלו במכל של תמיסת סידן כלורי. לבשתי את בגדי החדשים ונוכחתי שהם הולמים פחות או יותר את מידתי. (תהיתי מי האומלל שלבש אותם לפני.) אבל לפני שהספקתי להפליג בעוד מחשבות הפשיל אסיר אחד את שרוול שמאל של המקטורן, ולאחר שבדק את המספר הרשום בכרטיס שלי, החל להטביע במיומנות סדרה של קעקועים קטנים באמצעות מכשיר מלא דיו כחולה על אמת ידי. כמה סימנים כחולים קטנים הופיעו כמעט מיד.
"היד תהיה נפוחה קצת," הוא אמר לי, "אבל תוך שבוע הנפיחות תחלוף והמספר יבלוט יפה."
אם כן, אני, ד"ר מיקלוש ניסלי, חדלתי מלהתקיים, ומאותו רגע ואילך נהייתי רק אסיר המחנה מספר 0548A.
לפתע נזכרתי בסצנה אחרת, שאירעה חמש-עשרה שנים קודם לכן, כאשר הרקטור של בית הספר לרפואה באוניברסיטת פרדריק וילהלם בברסלאו לחץ את ידי, איחל לי עתיד מזהיר, והושיט לי את הדיפלומה שלי, "בברכת חבר השופטים".
"אושוויץ, וידוי: הייתי הרופא היהודי של מלאך המוות" / ד"ר מיקלוש ניסלי. מאנגלית: צילה אלעזר. 206 עמודים. הוצאת אחוזת בית.