הוא פלופ השנה בקופות, אבל הסרט של סידני סוויני ראוי לתשומת הלב שלכם

לפעמים הצלחה של סרט אחד היא רווח היקפי של סרט אחר, שלא קשור אליו ישירות. כך קרה עם "כריסטי" בכיכובה של סידני סוויני.

הדרמה הזו יצאה לאקרנים באמריקה בתחילת הסתיו - והתרסקה בקופות. היא הכניסה סכום מגוחך באופן בל ייאמן של כ-1.9 מיליון דולר. לשם השוואה, סרט השואה הקשה לצפייה "הבן של שאול" הכניס בזמנו 1.7 מיליון דולר ועוד כשכרטיסים היו זולים יותר. מדובר באחד הפלופים הגדולים של הזמן האחרון, לכל הפחות. התקשורת האמריקאית, שגם ככה סולדת מסוויני, נהנתה לשמוח לאידה ואף הקדימה להכריז על קץ הקריירה של הכוכבת. בעקבות כל זה, המפיצים בישראל תכננו לגנוז את הסרט.

אלא שכמה חודשים לאחר מכן, יצא באמריקה סרט אחר בכיכובה של סוויני - "עוזרת הבית". כידוע, הוא הפך לשובר קופות עצום, ואפילו אפשר לומר לתופעת תרבות. בישראל הוא מצליח באופן לא פרופורציונלי. כמה שבועות לאחר הפצתו, המומנטום שלו רק מתחזק. בסינמה סיטי גלילות, למשל, מקרינים אותו עשר פעמים ביום - משהו שלא ראינו מאז "לשחרר את שולי סאן". הוא כבר מכר כאן 300 אלף כרטיסים, והיד עוד נטויה. המפיצים בארץ כנראה זיהו שיש להם הזדמנות, כי סוויני היא שוב הדבר הכי חם שיש. לכן, הם החליטו להוציא את "כריסטי" מהנפטלין ובכל זאת להוציא אותו מסחרית בסוף השבוע. העובדה שבזמן שכל עמיתותיה מפגינות בעד החמאס, סוויני טרחה להיפגש ולהצטלם עם נועה ארגמני ואבינתן תור גם תורמת לפופולריות שלה כרגע במחוזותינו. קהל יעד פוטנציאלי, השאלה היא רק אם יטרח לבוא לאולמות.

חשוב רק לעשות תיאום ציפיות. למרות שהמלעיזים נהנים להמעיט בערכה, הקריירה של סוויני דווקא די מגוונת. היא נעה בין סרטים קלילים מאוד כמו "רק לא אתה", סרטים קלילים חלקית כמו "עוזרת הבית", ופרויקטים לא קלילים בכלל כמו "אופוריה", "ווינר" והסרט הזה, שהוא קליל בערך כמו מכת אגרוף לפרצוף.

הסרט נקרא בשמה של אלופת האיגרוף כריסטי מרטין, מהנשים הראשונות שנבחרו רשמית להיכל התהילה של הענף. סוויני מגלמת אותה, בהופעה שדרשה ממנה טרנספורמציה פיזית.

התוצאה מתגלה כמעין תמונת תשליל של "מיליון דולר בייבי". כמו הלהיט זוכה האוסקר של קלינט איסטווד, גם היא עוסקת בקשר שבין המתאגרפת ומאמנה. אלא שבסרט הקודם, המאמן הפך למעין אב מאמץ ומלאך שומר של הגיבורה. כאן, הוא הופך לבן הזוג שלה ומתעלל בה במשך תקופה ארוכה, עד שהיא אוזרת אומץ להשיב לו מלחמה.

"כריסטי" נמשך כשעתיים ורבע ואין בו הרבה מעלות, אבל בהחלט יש פלוס אחד לזכותו: המבנה שלו מפתיע ומצליח להשתחרר מהקלישאות הרבות של סרטי הספורט. הוא מתחיל כמו דרמת איגרוף שגרתית, מעין "מיליון דולר בייבי" לאנשים שיש להם רק שני סנט, אבל אז הופך למשהו אחר לגמרי: דרמה מחוספסת וחמורת סבר על אלימות במשפחה, עם מסרים רלוונטיים ומעוררי השראה על הצורה שבה אפשר לזהות דגלים אדומים מבעוד מועד, ובעיקר על הדרך שבה ניתן להתמודד איתם. הערך הקולנועי של הסרט צנום, אבל ערך חברתי בהחלט יש לו.

מאחורי המצלמה עמד הבמאי האוסטרלי דיוויד מישוד, שבעבר זכה להערכה על סרטיו "ממלכת החיות" ו"המלך", אבל הפעם לא כל כך בא לידי ביטוי. "כריסטי" הוא מה שהיינו קוראים לו פעם סרט הולמרקי.

ובאשר לסוויני. היא עוברת כאן את הריטואל הקבוע שעוברים שחקנים ושחקניות שרוצים לזכות באוסקר על סרט איגרוף - היא "מכערת" את עצמה, סופגת מכות, מושפלת, וגם חושפת שיניים ומגלה אופי. המאמץ ניכר, אבל למען האמת זה לא התפקיד הכי טוב שלה, והכוכבת לא מותירה כאן חותם מיוחד. מצד אחר, היא גם לא מועדת ולא מזייפת. משליכי הבוץ למיניהם שיבואו לכאן כדי לחפש לכלוך, לא ימצאו אותו.

ינואר הוא חודש עגום באולמות הקולנוע, שמציגים בעיקר פילרים בין עונת האוסקרים לתחילת עונת שוברי הקופות של האביב-קיץ. "כריסטי" הוא סרט בסדר כזה, שמצליח לרחף קצת מעל הממוצע בגלל ההיפוך הז'אנרי המעניין ובגלל האמירות המשמעותיות שלו לגבי אלימות בזוגיות והדרכים להילחם בה. כמו "איתנו זה נגמר", גם הוא מסוג הסרטים שלא יזכו באוסקר, אבל יכולים להציל חיים. חוץ מזה, מעריציה של סוויני, ואני כמובן ביניהם אם לא שמתם לב, לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד שום דבר בכיכובה.

כמה שבועות בלבד אחרי טבח השבעה באוקטובר, יצא הבמאי דני רוזנברג לניר-עוז לצלם במקום סרט בשם "על כלבים ואנשים". איזה מין סרט זה בדיוק? קשה למצוא הגדרות. הפרויקט צולם כמעט בזמן אמת, במקום עצמו, ובהשתתפות ניצולים שחיו בו. בכל הקשור לתסריט, היה שלד בלבד, גמיש ופתוח לשינויים תוך כדי הצילומים. מצד אחר, בכל זאת היה כזה, ויש כאן גם עלילה וסיפור מסגרת, ושחקנית מקצועית שהיא בכלל מנס ציונה ומגלמת את התפקיד הראשי, כך שלקרוא לזה "תיעודי" גם אי אפשר.

בקיצור, מדובר בפרויקט מיוחד בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, ולמעשה של הקולנוע בכלל. כן, ראינו בעבר לא מעט מסמכים תיעודיים שצולמו בזירת הזוועות מיד לאחר התרחשותן, אבל סרטים עם ממדים עלילתיים שעשו זאת? כמעט ולא.

ההפקה קרתה מהר, אבל לא ההפצה. רוזנברג צילם את הסרט בסתיו 2023, והקרין אותו לראשונה בפסטיבל ונציה בקיץ 2024, אך חיכה עם הקרנות מסחריות בישראל. הוא לא הסכים להפיץ כל עוד יש חטופים חיים מעבר לגבול. רק עכשיו, קצת יותר משנתיים אחרי הצילומים,"על כלבים ואנשים" עולה לאקרנים. האם עכשיו הקהל הישראלי כבר מסוגל לעכל אותו? גם אם כן וגם אם לא, מדובר ביצירה קולנועית שתישאר לנצח, כקפסולת זמן אמיצה ונפיצה באותה מידה שהיא עדינה ורגישה, ומציגה את הטרגדיה שהקולנוע לעולם לא יהיה מסוגל באמת לתפוס את ממדיה - ובכל זאת, חובה עליו לנסות.

הנה אחת התעלומות הגדולות בתולדות התרבות המודרנית: המנט, בנו היחיד של וויליאם שייקספיר, מת בגיל 11 בנסיבות לא ברורות, ואביו מעולם לא התייחס לטרגדיה באופן ישיר בכתביו. איך זה יכול להיות? הסופרת מגי אופארל ניסתה לענות על כך בספרה "המנט". הוא נקרא בשם הילד המנוח, והתבסס על העובדה שבזמנו, השם היה זהה למעשה להמלט, כשם אחד המחזות הקאנוניים ביותר של המחזאי. לפי הספקולציה שלה, היגון שהוא חווה בעקבות הטרגדיה היה השראה ישירה לכתיבתו. הספר שלה הוא על כך, וגם על הרבה יותר מכך.

הספר יצא לפני חמש שנים והיה הצלחה כה גדולה, שהיה ברור כי בשלב מסוים יגיע גם תורו של העיבוד הקולנועי. הסרט עלה אצלנו לאקרנים לאחרונה, וכמו המקור הספרותי, גם הוא עטור פרסים. "המנט" כבר זכה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר, וקטף לא פחות משמונה מועמדויות לאוסקר, כולל בקטגוריות המרכזיות ביותר, וכולן מוצדקות. הנה הביקורת המלאה עליו.

מה שהלך עם דילן לא הולך עם כל אחד. בזמן ש"שיר מריר מתוק" על הרכב המחווה לניל דיאמונד מתרסק בקופות הארץ, עולה בדיסני פלוס "ספרינגסטין: הדרך משום מקום", שגם הוא נכשל מסחרית אצלנו ובכלל, וגם כמעט לא קיבל הכרה בעונת הפרסים. חבל, שכן מדובר בסרט ראוי ויפה - אולי בסטרימינג הוא ימצא את המקום שלו.

הסרט מבוסס על ספר העיון של וורן זאנס שיצא לפני שנתיים. המוזיקאי היה מעורב בעשייתו וגם שותף פעיל בקידומו, מה שמעיד מן הסתם שהוא מרוצה ממנו. את דמותו מגלם כאן ג'רמי אלן ווייט שפרץ ב"הדוב", וזה בעצם התפקיד הקולנועי הכי משמעותי שלו עד כה. על התסריט והבימוי חתום סקוט קופר, שהתגלה ב-2009 כשביים את "לב משוגע" על פי סיפורו של זמר הקאנטרי האנק תומפסון, הזכור בעיקר כסרט שהביא לג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון והאחרון שלו.

רוב הביוגרפיות המוזיקליות, וביוגרפיות בכלל, סוקרות את חייו של הגיבור מצעירותו ועד זקנתו או מותו, או שהן מתמקדות בהתחלה או בסוף. הסרט הזה מתמקד בסוף של ההתחלה. הוא מתרחש בתחילת שנות השמונים, אחרי ש"הבוס" כבר עשה לעצמו שם עם חמשת אלבומי האולפן הראשונים שלו, אבל לפני ש-"Born in The U.S.A" מיצב אותו סופית בתור כוכב עולמי ענק. התסריט עוסק בכתיבת האלבום השישי שלו, "נברסקה", שהוא מן העוצמתיים והחשובים של המוזיקאי הפורה אבל בטח לא הכי פופולרי שבהם - אף שיר מתוכו, למשל, אינו נמצא בין עשרת הלהיטים הכי מואזנים שלו בספוטיפיי. בקיצור, זו בחירה מעניינת, לא מתחנפת ולא טריוויאלית.

הסרט מנסה להבין למה ספרינגסטין היה כל כך מדוכדך בזמנו, ולמה כתב אלבום כה אפל - שיר הנושא נכתב בהשראתם של צ'ארלס סטארקוות'ר וקאריל אן פוגאט, שני צעירים אמריקאים שרצחו 11 איש בסוף שנות החמישים, וסיפורם גם היה בסיס לסרט הקאנוני "שבילי הזעם" (ש"הבוס" צופה בו כאן בטלוויזיה), והפזמון של השיר שמגיע אחריו, "אטלנטיק סיטי", מתחיל עם השורה "כולם מתים וזו עובדה". את התשובה מספקת כאן דמותו של ג'ון לנדאו, המפיק והמנהל של ספרינגסטין, שמסביר לאחד מעמיתיו - "זה אלבום על אשמה, וברוס חש אשמה על כך שעזב את העולם שממנו הגיע". לא סתם הסרט נקרא "הדרך משום מקום".

הסרט גם מציג בפנינו את המשום מקום שממנו הפציע ספרינגסטין, ומשתמש בקלישאה של להציג אותו בפלאשבקים בשחור-לבן כדי שנבין שהם מתרחשים בזמן עבר. הם מתמקדים בקשר הסבוך בין ברוס לאביו, כאן בגילומו של סטיבן גראהם ("התבגרות"), ומספקים לנו הצצה כנה ורגישה לנסיבות שבגינן "הבוס" כתב באחד משיריו שלא היה לשניהם מקום באותו בית.

המעלה הכי גדולה של הסרט היא שהוא יודע מה הוא לא, וגם יודע מה הוא כן. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" מבקש להראות שני דברים. למה ואיך כתב "הבוס" כתב את "נברסקה", וכיצד הוא התמודד עם תחושות האשמה והצלקות שבאו בו לידי ביטוי, ראה את האור בקצה המנהרה והצליח לאחות את הקשר עם אביו. שני התהליכים משתלבים אחד בשני, ומובילים לתהליך אחר: בשלב מסוים המוזיקאי הקשוח והמחוספס מבין שהעשייה המוזיקלית לא מספיקה, ומחליט ללכת לתרפיה (אצל יהודי, כמובן). אם יש מסר אחד לסרט, זה שכולנו, אפילו "הבוס" בכבודו ובעצמו, זקוקים לטיפול אצל איש מקצוע, ולכולנו גם מגיע לקבל אותו.

במובן מסוים, נראה שהסרט הזה הוא אולי האקורד האחרון בריפוי שגיבורו עבר עם עצמו ועם אביו, שבינתיים כבר הלך לעולמו. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" הוא מעין תרפיה אישית ומשפחתית המתרחשת לנגד עיניהם של הצופים, שגם הופכים לחלק מסוים ממנה. כמעריץ גדול של "הבוס", היה לי לכבוד להיות חלק, קטן ככל שיהיה, מן התהליך הזה.

כל כך הרבה דברים קרו בשנים האחרונות, עד שנדמה כי "שירת סרטני הנהר" יצא לפני עשור. למען האמת, הוא עלה לאקרנים בסך הכל לפני כשלוש שנים וחצי. עכשיו, הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, ורק דבר אחד לא השתנה: עדיין מדובר בסרט מאכזב.

"שירת סרטני הנהר" היה כזכור רב-מכר היסטרי: הישג מרשים גם לאור העובדה שמדובר ברומן הביכורים של דליה אוונס, זואולוגית במקצועה שלאחרונה עלתה לכותרות בגלל מעורבות לכאורה בפרשת רצח.

גם במרכז הספר עומדת פרשה פלילית - פיקטיבית במקרה שלו. מדובר במותו המסתורי של צ'ייס אנדרוז, אחד הבחורים הכי פופולריים בצפון קרוליינה של שנות ה־60. החשודה העיקרית ברצח היא הגיבורה האמיתית של הרומן: בחורה בשם קאיה, שחיה בשולי השוליים של החברה, מחוץ לציוויליזציה, והעירוניים שנקרו בדרכה הדביקו לה בלעג את הכינוי "ילדת הביצות".

הספר מדלג בין תקופות זמן שונות, ומתאר בפנינו את התבגרותה של קאיה ואת הקשרים שפיתחה עם שני בחורים שונים בתכלית: צ'ייס, שמתגלה כדושבג רציני וכטורף מיני, וטייט, שעוזר לה למצות את המיטב מכישורי המחקר, הכתיבה והציור שלה. הספר מתאר גם את הקשר המיוחד בין הגיבורה לטבע שמקיף אותה, ובצד זאת איך היא לומדת להשתלב בחברת בני האדם. נוסף לכך, הוא עוקב אחר חקירת הרצח וההליך המשפטי שמלווה אותה, ובתוך כל זאת מתאר את הווי החיים שמסביב לביצה
.
בעיניי, הספר כתוב נהדר - מורכב ומפותל אבל גם קוהרנטי וסוחף. אפשר להבין למה הצליח כל כך, כי יש בו הרבה איכויות ומעלות. הוא משכיל לתת תחושה של זמן ומקום, ולהציג לנו עולם שלא הכרנו. הוא מצליח לבנות גיבורה ייחודית, כובשת ומעוררת הזדהות, והוא מיטיב לשלב בין ז'אנרים שונים - פולקלור אנתרופולוגי, דרמת מתח משפטית ומלודרמה רומנטית. נוסף לכך, הוא עוסק בסוגיות אקטואליות ורלוונטיות, ובראשן אלימות מינית נגד נשים.

ומה באשר לסרט? אין משפט מתנשא יותר מ"הספר היה טוב יותר", אבל מה לעשות שזו הדרך הכי טובה לסכם את העיבוד הזה. רק שני אלמנטים בו עושים שימוש מוצלח במבע קולנועי: צילומי הטבע, שמקימים לתחייה באופן מרהיב את תיאורי הנוף שברומן, והסיומת, שמיטיבה להשתמש בעריכה כדי לתאר את מעברי הזמן בצורה מרגשת. מעבר לכך, הסרט נחות בכל מובן לעומת המקור, ובינוני בכל קנה מידה.

קצרה היריעה מלפרט את הבעיות של הסרט. הנה כמה: הספר עשיר בקווי עלילה שונים ומשונים, והעיבוד הקולנועי מנסה לדחוס את כולם פנימה, אך אף שהוא נמשך כשעתיים, עושה זאת בצורה שטחית וחפוזה. בניגוד לרומן, הוא גם לא מצליח לבנות מתח סביב פרשת הרצח.

הספר הצליח כל כך גם משום שהיה כה מפורט וספציפי. היו בו למשל המון תיאורי אוכל - בסרט אין את זה. כשקוראים את הספר, אפשר להרגיש לרגע שאנחנו נמצאים באותו זמן ובאותו מקום כמו הדמויות. כשרואים את הסרט, אין תחושה כזו. עיצוב הדמויות לוקה גם כן בחסר: צ'ייס וטייט לא נראים ולא מתנהגים כמו בחורים מצפון קרוליינה של שנות ה־50 וה־60, וגם קאיה לא משכנעת כ"ילדת ביצות". הם נראים כאילו יצאו מתוך מועדון לקרוס בקליפורניה של ימינו, והיא נראית כמו בריסטה היפסטרית של בית קפה לונדוני.

את התפקיד הראשי מגלמת דייזי אדגר-ג'ונס. היא לא מצליחה להעניק לדמותה של קאיה חיים קולנועיים. מסביבה, התצוגות של שחקני ושחקניות המשנה איומות כמעט ללא יוצא מן הכלל. בין השמות האלמוניים בולט דיוויד סטרייטהרן, משחקני האופי הוותיקים בקולנוע האמריקאי העכשווי, שמגלם את עורך דינה של הגיבורה, אבל אפילו הוא לא במיטבו, ונראה שעבד על טייס אוטומטי. בקיצור, "שירת סרטני הנהר" מצטרף למצעד בלתי נגמר וכנראה גם בלתי נמנע של עיבודים בינוניים לספרים מעולים.