הסרט המדובר הזה מציג את אחת הסצינות המרגשות שראינו מזה שנים

הנה אחת התעלומות הגדולות בתולדות התרבות המודרנית: המנט, בנו היחיד של וויליאם שייקספיר, מת בגיל 11 בנסיבות לא ברורות, ואביו מעולם לא התייחס לטרגדיה באופן ישיר בכתביו. איך זה יכול להיות? הסופרת מגי אופארל ניסתה לענות על כך בספרה "המנט". הוא נקרא בשם הילד המנוח, והתבסס על העובדה שבזמנו, השם היה זהה למעשה להמלט, כשם אחד המחזות הקאנוניים ביותר של המחזאי. לפי הספקולציה שלה, היגון שהוא חווה בעקבות הטרגדיה היה השראה ישירה לכתיבתו. הספר שלה הוא על כך, וגם על הרבה יותר מכך.

הספר יצא לפני חמש שנים והיה הצלחה כה גדולה, שהיה ברור כי בשלב מסוים יגיע גם תורו של העיבוד הקולנועי. זה קורה עכשיו: הסרט עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע, וכמו המקור הספרותי, גם הוא עטור פרסים. בתחילת השבוע זכה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר, ובהמשך החורף הוא צפוי לככב גם באוסקר. הביקורות ברחבי העולם גמרו עליו את ההלל, והוא גם זכה להצלחה קופתית יחסית.

כל הנתונים הללו לא מפתיעים בהתחשב במוניטין של המקור הספרותי, ובהתחשב בשמות שמעורבים בעיבוד הקולנועי. הפיק אותו סטיבן ספילברג, אורח קבוע בטקס האוסקר מאז שנות השבעים. ביימה אותו קלואי ז'או, שהודות לסרטים אדירים כמו "הרוכב" ו"ארץ הנוודים" הפכה לאחת הבמאיות הבולטות בדורנו, אם לא הגדולה שבהן; ומככבים שניים מן השמות הלוהטים באי הבריטי - ג'סי באקלי, אותה ראינו בין השאר ב"אני חושבת לגמור עם זה" של צ'רלי קאופמן, ופול מסקל שפרץ ב"אנשים נורמליים" וכאן מגלם את שייקספיר.

נוסף לכך, יש כמובן גם מסורת ארוכה של סרטים בפרופיל גבוה הקשורים ביקום המורחב של שייקספיר, אם אלה עיבודים ישירים ליצירתו ואם זה סרטים על אודותיו. למשל, "שייקספיר מאוהב", שספילברג בטח עדיין נוטר לו טינה על כך שגנב ל"להציל את טוראי ריאן" את האוסקר.

המפתיע הוא ש"המנט" שובר לחלוטין את החוקים של הז'אנר הביוגרפי, והוא ממש לא עשוי כמו יצירות קודמות שריסקו קופות וקטפו פרסים. זה היה נכון לספר וזה נכון גם לעיבוד הקולנועי, שבניגוד להרבה אדפטציות, שומר על הרוח של המקור. ז'או, שחתומה על התסריט יחד עם או'פארל, עושה למעשה דה-קונסטרוקציה לז'אנר.

ההברקה המרכזית של "המנט" היא לקחת את וויליאם שייקספיר, מן האמנים הגדולים והידועים בהיסטוריה, ולהעמיד אותו בשוליים. תחת זאת, העלילה שמה במרכז את זוגתו אגנס, בגילומה של באקלי, שנישאת לו כשהוא עוד מורה אלמוני ודלפון שאיש לא מאמין כי יגיע לגדולה, למרות התנגדות משפחתה ובזכות האינטואיציות שלה - יש אפילו שמועות שהיא בתה של מכשפה. מה שבטוח, יש לה עולם פנימי עשיר ומבעבע, זיקה לטבע וגם תעצומות נפש בלתי רגילות.

היא יולדת לוויליאם תאומים - ג'ודית והמנט. שניהם יחלו במגיפה שעושה שמות באנגליה, ורק אחד מהם ישרוד. אנו חווים דרכה, ורק דרכה, את הטרגדיה הזו ואת מה שהמחזאי יפיק ממנה. אין כאן סצינות שהן מהפרספקטיבה שלו. היא בתחילה זועמת על כך שהוא נושא את שמם של בנם לשווא, ומתרצה רק כשהיא מבינה כי המחזה יעניק לבנם המת חיי נצח.

הסרט נמנע מקלישאות של הז'אנר, למשל סצינות שבהן אחת הדמויות מציגה את הגיבור למישהו ואומרת לו "תכיר, זה וויליאם שייקספיר", או כותרות סיום המלמדות אותנו על המורשת של "המלט". למעשה, ובטח עד לסצינות הסיום, אין לנו שום דרך לדעת שהדמות הזו היא לא אחרת מהמחזאי המהולל, ושהמחזה שהיא כותבת הוא-הוא "המלט". לרוב, סרטים על אמנים גדולים ועל העשייה של עבודותיהם המוכרות אינם מעניינים כשלעצמם - הקונטקסט הופך אותם לכזה. כאן, זה אחרת. "המנט" קיים בצד ההקשר ההיסטורי, אבל לא חוסה בצילו.

האיכות של "המנט" נובעת מכמה מעלות. קודם כל, הגישה המקורית לז'אנר ולסיפור. נוסף לכך, עבודת הבימוי של ז'או, שפעם נוספת מתגלה במלוא כישרונה. לראשונה היא משתפת פעולה עם הצלם הפולני הנהדר לוקאס ז'אל, שהיה חתום על סרטי שואה זוכי אוסקר כמו "אידה" ו"אזור העניין". הם מצלמים את הטבע בצורה פיוטית, אך מבלי להתפייט, ואת הטרגדיה בצורה מלאת עוצמה, מבלי לגלוש לסנטימנטליות. הם יוצרים כאן מעשייה על-זמנית, ובכל זאת גם מקנים לה תחושה עזה של זמן ומקום, כך שאנו מרגישים בשלהי המאה ה-16, תקופה שבה המוות ארב בכל פינה, ואחד מכל שלושה ילדים בכלל לא זכה להגיע לבגרות.

המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא תצוגות המשחק שלו. הדברים אמורים לגבי פול מסקל וג'סי בקלי, שככל הנראה תזכה באוסקר מוצדק על עבודתה מלאת ההבעה והרגש כאן. אך הם מתייחסים גם לילדים שמגלמים את המנט וג'ודית, ג'ייקובי ג'ופ ואוליביה ליינס. השניים מפגינים תצוגות מפעימות באופן כמעט בל ייאמן יחסית לגילם הצעיר. לעתים, השתפכות על עבודות משחק של בריטים נובעות מהטיה אוטומטית או רגשי נחיתות, אך הפעם אין ברירה אלא לומר: קחו את כל השחקנים פה, העניקו לכולם אוסקרים ואות אבירות, והחזירו לארץ את המנדט הבריטי. מגיע להם.

כל האיכויות הללו מובילות בסופו של דבר לסיומת שהיא מן המרגשות שראינו על המסכים מזה זמן רב. נכון, לא כל הסצינות שקודמות לה חזקות באותה מידה, אבל יש סיבה שקוראים לרגע השיא "קליימקס", ו"המנט" מגיע לשיאו בדיוק בזמן הנכון, ובצורה הכי מרגשת שיש.

מדובר בהצגת הבכורה של "המלט", שהיא מן הסתם רגע מפתח בדברי הימים של עולם התיאטרון - אבל לא זה מה שחשוב כאן. הרי הפרספקטיבה היא בזמן אמת, כשאף אחד עוד לא מבין שהוא חוזה בהיסטוריה, והסרט גם לא מספר לו את זה. מה שחשוב הוא איך שהמחזאי מרגיש בעת שההצגה שלו מקבלת חיים לראשונה על הבמה - ואיך הנוכחים, ובראשם אגנס, מגיבים לה.

החוויה הזו הופכת להמחשה לדרך שבה האמן משתמש באמנותו כדי להתמודד עם היגון ולהעניק לו משמעות, לצורה שבה האמנות הזו מנכיחה מחדש את מי שאבד, לאופן שבו קרוביו האחרים של המת מוצאים בה נחמה. ומרגש מכל - ליכולתו של הקהל להזדהות עם הטראומה של אחרים, לעטוף אותם באהבה, ולהושיט בחזרה יד לידם המושטת כדי ליצור רקמה אנושית חיה. בהקרנה שבה נכחתי, הצופה לידי התייפחה במשך שעתיים. יש דברים שלא משתנים בין שלהי המאה ה-16 ל-2026.

"המנט" הוא לא סרט על המלט ולא סרט על שייקספיר - הוא סרט על כוחה הגואל של האמנות, שאינו מובן מאליו. כמה פעמים במהלכו חוזרים על המיתוס של אורפאוס. כזכור, שליטי השאול העניקו לו חסד פעמי - הזדמנות להוליך חזרה את רעייתו המתה לארץ החיים, לו רק יתאפק ויילך לפניה. אלא שרגע לפני צאתם, אורפאוס נשבר ומסובב את ראשו לאחור כדי להביט בה ולוודא שהיא שם - והיא נעלמת לעד.

כך קורה במיתולוגיה המענישה וחסרת הרחמים, אך לא בעולם של "המנט". כאן, כשוויליאם כותב את המחזה וכשאגנס צופה בו, הם זוכים להסתכל לאחור ולראות את בנם - פעם אחר פעם, ועם החיוך שלו חוזר גם החיוך לפנים שלהם. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכשאהובים עליו ימותו - האמנות תעניק טעם מחודש לחייו. "המנט" הוא רק ספקולציה היסטורית, אבל על השאלה הנשאלת ב"המלט", שהפכה למפורסמת בתולדות הדרמה, יש לו תשובה החלטית - להיות, להיות, להיות.