חלק ניכר מתיעוד הווידאו המוכר על השואה לא נעשה דרך עיניהם של הרוצחים, הנאצים ועוזריהם, ובוודאי לא דרך עיני הקורבנות. נקודת המבט המרכזית בסרטים המוקדמים האלה היא של המשחררים - יחידות הסרטה שליוו את הכוחות הלוחמים בשחרור מחנות הריכוז וההשמדה. בין אלה אפשר לכלול את "מיידאנק: בית הקברות של אירופה" שצילם הבמאי אלכסנדר פורד עם הצבא האדום, או הסרט "Nazi Concentration Camps" שערך ג'ורג' סטיבנס בארצות הברית מצילומים של שלל יחידות הסרטה ואחר כך הוקרן במשפטי נירנברג. חלק מהצילומים האלה מצאו את דרכם למה שנחשב עד היום לסרט התיעודי הטוב ביותר שנעשה על השואה, "לילה וערפל" של אלן רנה - והפכו לדימויים המזוהים ביותר עם המחנות.
באופן מעניין, בשנים האחרונות הקולנוע חוזר אל נקודת המבט הזאת. שבעים מהקושי להגיד משהו חדש הן על הקורבן והן על המקרבן ובעיקר על מה שאיננו ניתן לביטוי, במאים מוצאים עניין באותו רגע של מפגש ראשוני: מצד אחד אסירי המחנות, בני אדם שמחקו את אנושיותם בגיהנום מתמשך ואכזרי; ובצד השני - העולם החיצון, שנחשף לראשונה למה שבאמת התחולל תחת הנאציזם - ומתקשה להאמין שבני אדם אדם מסוגלים לעשות דברים כאלה לאנשים אחרים. ראינו את זה בשנים האחרונות עם "המשחרר: מבצע אוולאנש" בנטפליקס, שם שימוש באנימציה ממוחשבת סייע בהמחשת הזוועה שנחשפה בפני החיילים ששחררו את דכאו; ראינו את זה גם בסרט "מבעד לעדשה" שבו קייט וינסלט גילמה את צלמת העיתונות לי מילר, שתיעדה את השחרור של דכאו ובוכנוולד בתמונות סטילס. כעת, הבמאי סם מנדז ("סקייפול", "1917") - הגרוש של ווינסלט - עושה משהו דומה בסרט "מה שהם מצאו", שיוקרן הערב (שלישי), יום השואה הבינלאומי, בערוץ הוט8.
"מה שהם מצאו" הוא סרט תיעודי קצר, בן כ-36 דקות, עם פורמט פשוט ובוטה, ולכן יעיל ומדויק. הוא כולל בעיקר תיעוד וידאו שצילמו שני חיילים מיחידת הסרטה בצבא הבריטי, ביל לורי ומייק לואיס, שמצאו את עצמם מתעדים את שחרור ברגן-בלזן. התיעוד, שמובא כאן באיכות גבוהה, מלווה בהקלטה של ריאיונות שנערכו במוזיאון המלחמה הבריטי עם שני הצלמים כעבור 35 שנה. החיבור בין התמונה והשיחה מעלים לא רק את סיפורו של המפגש הכאוב הזה, אלא גם את עוצמת ההשפעה שלו עליהם.
ברגן בלזן, שממוקם בצפון גרמניה, הוא לא ממחנות הריכוז הגדולים ביותר, והוא גם הופעל בשלב יחסית מאוחר של המלחמה, בתחילת 1943. כ-50 אלף בני אדם נרצחו שם, חלקם מאלימות ישירה וחלקם מרעב, צפיפות ומחלות. בין אלה היו גם אנה פרנק ואחותה מרגוט, שמתו זמן לא רב לפני שחרור המחנה על ידי הצבא הבריטי באפריל 1945. רבים מתו גם לאחר השחרור מאפיסת כוחות.
עוד לפני שהם מגיעים למחנה, לואיס ולורי מתארים את המלחמה ככאוס מוחלט, המומים מהחורבן שנגלה אליהם בכל פינה. אבל כל זה לא מכין אותם לפקודה לנסוע אל "מחנה לאסירים פוליטיים", מה שנשמע להם בהתחלה כמו משימה "משעממת" ומתגלה כזוועה בשיעור שלא תיארו לעצמם.
הכול עולה באש
התיעוד עצמו הוא קיצוני וקשה לצפייה, גם בעידן הגרפי הנוכחי: לנגד עינינו נחשפים מקרוב אנשים בתת-משקל קיצוני במקרה הטוב, וערימות של גופות אדם, מופשטות מכל כבוד אנושי בסיסי, במקרה הרע. אלה נאספים בידי גרמנים, בפקודת הבריטים, לקברי אחים ונטמנים שם. תמונות שכאלה אמנם מוכרות ממחנות אחרים משלל סרטים תיעודיים, ובכל זאת הן מזעזעות בכל נימה של המילה. הן מערערות את הצופה במידה שמחייבת דיון האתי בשאלה: האם כבודם של הקורבנות דורש את גניזת התיעוד הזה, או שמא ההיפך - מחייב את הצגתו. התשובה של מנדז היא חד משמעית (ואני לא בטוח שאני מסכים איתה): התיעוד הוא הסיפור, ושאלת הנושא היא מה המצלמה מסוגלת להכיל. ואם אנו, שמכירים את הסיפור ויודעים למה לצפות, חשים כך - קשה לדמיין את השוק עבור אלה שנחשפו אליו לראשונה בזמן אמת.
בדברים שמזכירים ציטוט דומה מ"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, להבדיל, אומר אחד הצלמים שהמצלמה שמרה עליו וסייעה להרחיק את התמונות הקשות. התובנות שלהם מהדהדות רעיונות מוכרים ביחס לזיכרון השואה: אחד מהם מספר על הרגע שבו נחתה עליו ההבנה שמדובר במערכת ממוסדת של רצח; בפעם אחרת, אחד מהם אומר שהמסקנה שלו מהמפגש הזה היא שכל עם יכול היה לבצע זוועות כאלה בנסיבות מסויימות - מחשבה שהשפיעה לדבריו עמוקות על תפיסת העולם שלו מעתה והלאה. ממרחק של יותר מ-80 שנה התובנות האלה נדמות אולי כמעט בנאליות או מובנות מאליהן, אלא שיש לזכור שהן נוסחו, כאמור, מזמן, שהוקלטו בשלב הרבה יותר מוקדם של השיח הציבורי בנושא, ונוסחו אולי אפילו בזמן אמת.
אז היכן הסרט כן מחדש לצופים מעבר לעדות של הצלמים על אותם רגעים היסטוריים ולתקריב אולי חסר התקדים של תיעוד הקבורה ההמונית? בעיקר בסצינות שאחרי כן. הוא מתעד בקצרה זווית פחות מוכרת של שחרור המחנות - עבודת ההצלה של חילות הרפואה, שהחלו מיד לשקם את הניצולים, לנקות את פצעיהם והלכלוך שדבק בהם, ולהחזיר להם מראה אנושי. אחר כך מגיעה סצינה קולנועית מפעימה בסגנון אחר לגמרי, שמעוררת רגשות רבים. בסיום השחרור מבני המחנה נשרפו עד היסוד, וההבערה נראית כאן במלוא עוזה, כמעט כמו כוח על טבעי מלא זעם באופן שמזכיר במשהו את הסצינה האיקונית בסופו של "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה". זו שריפה טראגית: גם אם האתר יימחה, כל מה שהתרחש בו לא ייעלם, לא עבור הנרצחים, לא עבור השורדים. גם לא עבור המשחררים, כלומר: עבור העולם. גם 80 שנה אחר כך, וגם אחרי שאחרון הניצולים יילך לעולמו, התיעוד ימשיך להוכיח: אנשים באמת עשו את זה לאנשים אחרים.