הספר שהוביל לסדרה של נטפליקס: קראו פרק ראשון מתוך "בית היל הרדוף"

שום אורגניזם לא יכול לשמור על שפיותו לאורך זמן בתנאים של מציאות מוחלטת. יש הסוברים שאפילו עפרונים וחרגולים חולמים. בית היל, לא שפוי, ניצב לבדו על רקע גבעותיו, אוצֵר בתוכו אפלה. הוא עמד כך כבר שמונים שנה ואולי יעמוד שמונים נוספות. בפנים הקירות עמדו זקופים, הלבנים הונחו במדויק, הרצפות היו יציבות, והדלתות סגורות כראוי. דממה מוחלטת נחה על פני העץ והאבן של בית היל, ומה ששוטט שם, שוטט לבדו.
ג'ון מוֹנטגיוּ היה דוקטור לאנתרופולוגיה. הוא בחר בתחום מתוך תחושה מעורפלת שהדבר יוכל לקרב אותו לשליחותו האמיתית - ניתוח תופעות על־טבעיות. הוא הקפיד להשתמש בתואר הרשמי שלו מפני שקיווה, היות שחקירותיו היו כה אל־מדעיות, לשאול מעט רושם מכובד ואף סמכות מלומדת מהשכלתו. מכיוון שהיה אדם שלא מוכן להתחנן לטובות, הוא שילם מחיר כבד בכסף ובכבוד עצמי כששכר את בית היל לשלושה חודשים. אולם הוא ציפה לקבל את מלוא הגמול על מאמציו בסנסציה הצפויה בעקבות פרסום מחקרו המקיף על הסיבות להפרעות העל־טבעיות והשפעותיהן בבית הנחשב ל"רדוף". הוא חיפש כל חייו אחר בית רדוף באמת ובתמים. תחילה, כששמע על בית היל, היה ספקן, לאחר מכן החל לקוות, ולבסוף הפך לנחוש ובלתי נלאה. הוא לא היה אדם מהסוג שיוותר על בית היל לאחר שכבר מצא אותו.

תוכניותיו של ד"ר מונטגיו ביחס לבית היל התבססו על שיטותיהם של ציידי הרוחות חסרי הפחד של המאה התשע־עשרה. הוא התכוון להתגורר בבית היל ולראות מה מתרחש שם. תחילה, כוונתו הייתה לחקות את הגבירה האנונימית שעברה להתגורר בבית בלקין ואירחה בו מסיבה שנמשכה קיץ שלם לטובת הספקנים והמאמינים, עם אטרקציות יוצאות דופן, כגון משחקי קרוקט וחיפוש אחר רוחות רפאים. אולם כעת היה קשה יותר למצוא ספקנים, מאמינים ושחקני קרוקט טובים. ד"ר מונטגיו נאלץ לשכור עוזרים. בין אם היה זה אורח החיים הוויקטוריאני הנינוח שתאם יותר את שיטות חקר העל־טבעי או שמא תיעודן הקפדני של התופעות איבד את מעמדו ככלי לקביעת האמת, ד"ר מונטגיו לא רק נאלץ לשכור עוזרים, אלא גם לתור אחריהם.
מכיוון שהחשיב עצמו לאדם זהיר וקפדן, הוא הקדיש זמן רב לחיפוש העוזרים. הוא סרק את הארכיונים של האגודות המוקדשות לעל־טבעי, גיליונות ישנים של צהובונים, דיווחים של פאראפסיכולוגים, והרכיב רשימת שמות של אנשים שבדרך זו או אחרת, בזמן כלשהו, לא משנה כמה הדבר היה רגעי או מפוקפק, היו מעורבים באירועים חריגים. קודם כול, הוא מחק מרשימתו את שמותיהם של המתים. ולאחר שמחק את שמותיהם של מי שהחשיב לציידי פרסום, בעלי אינטליגנציה נמוכה או לא מתאימים מחמת נטייה ברורה להידחף לקדמת הבמה, נותרה לו רשימה של כתריסר שמות. כל אחד מהאנשים האלה קיבל מכתב מד"ר מונטגיו המזמין אותו לבלות את כל הקיץ או חלקו בבית כפרי נוח, ישן, אך מצויד היטב בצנרת, חשמל, חימום מרכזי ומזרנים נקיים. מטרת שהייתם, המכתב הצהיר במישרין, הייתה להתבונן ולחקור את שלל השמועות הלא נעימות שסופרו על הבית במשך כמעט כל שמונים שנות קיומו. מכתביו של ד"ר מונטגיו לא הצהירו במפורש כי בית היל היה רדוף, מפני שד"ר מונטגיו היה איש מחקר, ולפני שחווה פעילות על־טבעית בבית היל, לא היה מוכן לסמוך על מזלו עד כדי כך. כפועל יוצא מזה, מכתביו אופיינו במעין רצינות מעורפלת שהייתה אמורה לפנות אל דמיונו של קורא מסוג מסוים מאוד. לתריסר מכתביו של ד"ר מונטגיו הגיעו ארבע תשובות. שאר המועמדים ודאי עברו דירה ולא השאירו כתובת להעברת מכתבים או אולי איבדו עניין בעל־טבעי או אפילו, אולי, לא היו קיימים מעולם. לכל הארבעה אשר ענו, ד"ר מונטגיו כתב מכתב נוסף, ציין את התאריך שבו הבית יהיה מוכן לאכלוס וצירף הנחיות מפורטות לגבי אופן ההגעה אליו, שכן, כפי שנאלץ להסביר, קשה מאוד היה לקבל מידע על מיקומו של הבית, במיוחד מהקהילה הכפרית שבסביבתו. יום לפני שהיה אמור לצאת לדרכו אל בית היל, ד"ר מונטגיו שוכנע לקבל לחבורה האקסלוסיבית שלו נציג מבני המשפחה שבבעלותה היה הבית, ומברק הגיע מאחד ממועמדיו שבו הוא נסוג מהתחייבותו עם תירוץ מומצא לחלוטין. מועמד נוסף לא הגיע ולא כתב, אולי בגלל בעיה אישית שמנעה ממנו להשתתף. השתיים הנותרות הגיעו.

אלינור ואנס הייתה בת שלושים ושתיים כשהגיעה לבית היל. האדם היחיד בעולם שאותו שנאה בכל מאודה, לאחר שנפטרה אימה, הייתה אחותה. היא גם לא אהבה את גיסה ואת אחייניתה בת החמש ולא היו לה חברים. הגורם העיקרי לכך היו אחת־עשרה השנים שבהן טיפלה באימה הנכה, אשר הותירו אותה עם כישורים מסוימים בתחום הסעד וחוסר יכולת להביט אל אור השמש החזק בלי למצמץ. היא לא זכרה את עצמה מאושרת, באמת ובתמים, במהלך חייה הבוגרים. שנותיה עם אימה התעצבו במסירות סביב אשמות קטנות ותוכחות קטנות, תשישות תמידית וייאוש בלתי נגמר. אף שמעולם לא רצתה להפוך למאופקת וביישנית, היא בילתה זמן כה רב לבדה, ללא אדם שתוכל לאהוב, שהתקשתה לדבר אפילו בשיחת חולין עם אדם אחר בלי להיות מודעת לעצמה ולהיאבק למצוא מילים. שמה הופיע ברשימתו של ד"ר מונטגיו מפני שפעם, כשהייתה בת שתים־עשרה ואחותה הייתה בת שמונה־עשרה, פחות מחודש לאחר מות אביהן, מטר של אבנים נחת על ביתן ללא כל אזהרה או צל של תכלית או סיבה, נפל מהתקרה, התגלגל על הקירות, ניפץ חלונות ותופף בקול מטריף על הגג. האבנים המשיכו ליפול לסירוגין במשך שלושה ימים, אך הן הפחידו את אלינור ואת אחותה פחות מהשכנים ומהמבקרים שהתאספו מדי יום מחוץ לדלת הכניסה, ומהתעקשותה העיוורת וההיסטרית של אימן שכל זה נגרם על ידי אנשים חורשי רעה ומפיצי שמועות שנטרו כלפיה טינה מהיום שהגיעה לשכונה. לאחר שלושה ימים, אלינור ואחותה הועברו לבית של חבר, והאבנים הפסיקו ליפול ולא חזרו, אף שאלינור, אחותה ואימה שבו לגור בבית והריב עם כל השכונה מעולם לא הסתיים. הסיפור נשכח על ידי כולם מלבד האנשים שאיתם ד"ר מונטגיו התייעץ. הוא אף נשכח על ידי אלינור ואחותה, שכל אחת מהן הניחה בזמנו שהשנייה אחראית למאורעות.
במשך כל חייה, מאז זיכרונה הראשון, אלינור המתינה למשהו כמו בית היל. בזמן שטיפלה באימה, הרימה את האישה המבוגרת והרגזנית מכיסאה למיטתה, הניחה אין־ספור מגשי מרקים ודייסת שיבולת שועל, חישלה עצמה מפני הכביסה המטונפת, אלינור האמינה בכל ליבה שיום אחד משהו יקרה. היא שלחה את הסכמתה להגיע לבית היל בדואר חוזר, אף שגיסה התעקש לצלצל לכמה אנשים כדי לוודא שהדוקטור הזה לא מתכוון לחשוף את אלינור לטקסים ברבריים בעלי זיקה לאי־אלה עניינים, שלדעת אחותה של אלינור, אישה צעירה ולא נשואה אינה צריכה להכיר. אולי, לחשה אחותה של אלינור בפרטיות חדר השינה, אולי ד"ר מונטגיו, אם זה אכן שמו, אחרי הכול, אולי ד"ר מונטגיו הזה השתמש בנשים אלה בשביל, ובכן, אי־אלה ניסויים. אתה יודע, ניסויים, כמו שהם נוהגים לערוך. אחותה של אלינור הרהרה רבות בניסויים שהיא שמעה שהרופאים האלה עורכים. לאלינור לא היו רעיונות כאלה, או שהיו והם לא הפחידו אותה. כך או כך, אלינור הייתה הולכת לכל מקום, לא משנה לאן.
תיאודורה, זה השם שהיא השתמשה בו, ללא שם משפחה. רישומיה היו חתומים בשם "תיאו", אך על דלת הדירה שלה ועל חלון החנות שלה ובספר הטלפונים ועל נייר המכתבים החיוור שלה ובתחתית התצלום המקסים שלה שעמד מעל האח, השם היה תמיד רק תיאודורה. תיאודורה לא דמתה כלל לאלינור. חובה ומצפון היו, מבחינת תיאודורה, תכונות שהתאימו לצופים. עולמה של תיאודורה היה מלא בעונג ובצבעים רכים. היא הופיעה ברשימה של ד"ר מונטגיו מפני שלאחר שנכנסה צוחקת לתוך המעבדה - מביאה איתה גל של בושם פרחוני - היא הצליחה איכשהו, משועשעת ונלהבת מיכולתה הפלאית, לזהות נכון שמונה־עשר קלפים מתוך עשרים, חמישה־עשר קלפים מתוך עשרים, תשעה־עשר קלפים מתוך עשרים, אשר החזיק העוזר שהיה מחוץ לתחום ראייתה ושמיעתה. שמה של תיאודורה בלט ברשומותיה של המעבדה וכך באופן בלתי נמנע הגיע לידיעתו של ד"ר מונטגיו.
מכתבו הראשון של ד"ר מונטגיו שיעשע את תיאודורה והיא ענתה מתוך סקרנות (ייתכן שהידע שניעור בתיאודורה וגילה לה את השמות של הצורות על הקלפים שהוחזקו מחוץ לתחום ראייתה הוא זה שדרבן אותה לכיוונו של בית היל), על אף שהתכוונה בכל ליבה לדחות את ההזמנה. עם זאת, אולי בגלל אותה תחושת דרבון שניעורה בה כאשר מכתבו המאשר של ד"ר מונטגיו הגיע, תיאודורה התפתתה, ומשום מה צללה בעיוורון ובמכוון לריב אלים עם החברה שעימה חלקה את הדירה. משני הצדדים נאמרו מילים שרק זמן יכול להעלים. תיאודורה, במכוון וללא רחמים, ניפצה את הפסלון הקטן שחברתה גילפה בדמותה, וחברתה קרעה באלימות את הכרך של אלפרד דה מיסֶה שהיה מתנת יום הולדת מתיאודורה ואף הקדישה מאמץ מיוחד לעמוד שהכיל את ההקדשה האוהבת, המתבדחת של תיאודורה. כמובן שלא ניתן היה לשכוח מעשים שכאלה, ולפני שתוכלנה לצחוק עליהם יחד, זמן מסוים היה מוכרח לחלוף. תיאודורה כתבה את המכתב באותו הלילה, קיבלה את הזמנתו של ד"ר מונטגיו, ועזבה למָחרת בדממה צוננת.
לוק סנדרסון היה שקרן. הוא גם היה גנב. דודתו, שבבעלותה היה בית היל, אהבה לציין כי אחיינה הצטיין בחינוך הטוב ביותר, בבגדים הטובים ביותר, בטעם הטוב ביותר ובחברים הגרועים ביותר שאי פעם פגשה. היא הייתה קופצת על כל הזדמנות להטמין אותו היכן שהוא בבטחה לכמה שבועות. עורך הדין של המשפחה נדרש לשכנע את ד"ר מונטגיו שהבית לא יכול להיות מושכר בשום אופן למטרותיו ללא נוכחותו המרסנת של בן המשפחה, וייתכן כי בזמן פגישתם הראשונה, הדוקטור זיהה בלוק מעין עוצמה או אינסטינקט הישרדות חתולי אשר גרם לו להיות להוט לנוכחותו של לוק בבית לא פחות מגברת סנדרסון. כך או כך, לוק היה משועשע, דודתו אסירת תודה וד"ר מונטגיו מרוצה ביותר. גברת סנדרסון אמרה לעורך הדין של המשפחה שבכל מקרה אין דבר בבית שלוק יכול לגנוב. כלי הכסף העתיקים אכן היו בעלי ערך, היא אמרה לעורך הדין, אך הם טמנו בתוכם קושי כמעט בלתי פתיר ללוק, אנרגיה רבה הייתה דרושה כדי לגנוב אותם ולהרוויח מהם כסף. גברת סנדרסון לא הייתה הוגנת כלפי לוק. לא היה סיכוי גבוה שלוק יברח עם כלי הכסף המשפחתיים או עם שעונו של ד"ר מונטגיו או עם הצמיד של תיאודורה. חוסר היושר שלו הסתכם בלקיחה של מעט מזומן מארנקה של דודתו וברמאות בקלפים. הוא גם נטה למכור את השעונים ואת קופסאות המתכת לסיגריות שניתנו לו בחיבה ובביישנות סמוקה על ידי חברותיה של דודתו. ביום מן הימים לוק יירש את בית היל, אך הוא מעולם לא חשב שימצא עצמו מתגורר בו.

"אני פשוט לא חושב שכדאי שהיא תיקח את המכונית, זה הכול", אמר גיסה של אלינור בעקשנות.
"חצי מהמכונית שייך לי", אמרה אלינור, "גם אני שילמתי עליה".
"אני פשוט לא חושב שכדאי שהיא תיקח אותה, זה הכול", אמר גיסה. הוא פנה לאשתו. "זה לא הוגן שהיא תשתמש בה כל הקיץ ואנחנו נצטרך להסתדר בלעדיה".
"קארי תמיד נוסעת בה ואני אפילו לא מוציאה אותה מהחניון", אמרה אלינור. "חוץ מזה, אתם תהיו בהרים כל הקיץ ואתם אפילו לא יכולים להשתמש בה שם. קארי, את יודעת שלא תשתמשי במכונית בהרים".
"ומה אם ליני הקטנה תחלה או משהו? ואנחנו נצטרך את המכונית בשביל לקחת אותה לרופא?"
"חצי מהמכונית שייך לי", אמרה אלינור, "אני מתכוונת לקחת אותה".
"ומה אם קארי תחלה? מה אם לא נוכל להשיג רופא ונצטרך לנסוע לבית החולים?"
"אני רוצה אותה. אני מתכוונת לקחת אותה".
"אני לא חושבת". קארי דיברה לאט במכוון. "אנחנו לא יודעים לאן את נוסעת, נכון? לא סיפרת לנו יותר מדי על זה, נכון? אני לא חושבת שאני מסוגלת לתת לך לשאול את המכונית שלי".
"חצי ממנה שייך לי".
"לא", אמרה קארי, "אני לא מרשה".
"נכון". גיסה של אלינור הנהן. "כמו שקארי אומרת, אנחנו צריכים אותה".
קארי חייכה קלות. "אני לא אסלח לעצמי, אלינור, אם אשאיל לך את המכונית ומשהו יקרה. איך אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לסמוך על הדוקטור הזה? את עדיין אישה צעירה, אחרי הכול, והמכונית שווה לא מעט".
"רגע, קארי, אני התקשרתי להומר ממשרד האשראי והוא אמר לי שלבחור הזה יש מוניטין בקולג' כזה או אחר".
קארי המשיכה, עדיין מחייכת. "כמובן, ישנה כל סיבה שבעולם להניח שהוא אדם הגון. אך אלינור בוחרת שלא לומר לנו לאן היא נוסעת או איך ניתן יהיה להשיג אותה אם נרצה את המכונית, משהו עלול לקרות ואנחנו לעולם לא נדע. אפילו אם אלינור", היא המשיכה ברכות אל ספל התה שלה, "אפילו אם אלינור מוכנה לברוח לקצה העולם בהזמנתו של כל אדם, עדיין אין כל סיבה שנרשה לה לקחת את המכונית שלי איתה".
"חצי ממנה שייך לי".
"ומה אם ליני הקטנה תחלה שם בהרים, איפה שאין אף אחד? איפה שאין רופא?"
"כך או כך, אלינור, אני בטוחה שאני פועלת לפי רצונה של אימא. אימא סמכה עליי ובוודאי לא הייתה מסכימה שארשה לך להתפרע, לעזוב אלוהים יודע לאן, במכונית שלי".
"ומה אם אני אחלה, שם ב..."
"אני בטוחה שאימא הייתה מסכימה איתי, אלינור".
"חוץ מזה", גיסה של אלינור אמר, מחשבה פתאומית הכתה בו, "איך אנחנו יודעים שהיא תחזיר את המכונית במצב טוב?"
חייבת להיות פעם ראשונה לכל דבר, חשבה לעצמה אלינור. היא יצאה מהמונית, מוקדם בבוקר, רועדת מפני שאולי ממש עכשיו התעוררו זרעי החשד העמומים והזעירים בנפשותיהם של אחותה וגיסה. היא שלפה במהירות את המזוודה שלה מהמונית בזמן שהנהג הוציא את קופסת הקרטון מהמושב הקדמי. אלינור נתנה לו טיפ גבוה מהמקובל ותהתה אם אחותה וגיסה נסעו אחריה וברגע זה פונים אל הרחוב ואומרים אחד לשני, "הינה היא, כמו שחשבנו, הגנבת, הינה היא". היא הסתובבה בחיפזון כדי להיכנס לחניון העירוני הענק שבו המכונית שלהם חנתה, וזרקה מבט מתוח לשני צידי הרחוב. היא נתקלה בגברת קטנה מאוד שחבילותיה התעופפו לכל כיוון, וראתה לדאבונה שקית מתהפכת ונקרעת על המדרכה וממנה נשפכות חתיכות של עוגת גבינה, פרוסות עגבנייה ולחמנייה וינאית.
"לעזאזל איתך, לעזאזל איתך!" צרחה הגברת הקטנה, פניה צמודים לפניה של אלינור, "לקחתי את זה הביתה, לעזאזל איתך, לעזאזל איתך!"
"אני כל־כך מצטערת", אמרה אלינור. היא התכופפה, אך לא נראָה שניתן לאסוף את חתיכות העגבנייה ועוגת הגבינה ולדחוף אותן איכשהו חזרה לתוך השקית הקרועה. הגברת הזקנה הזעיפה פנים וחטפה את שאר החבילות שלה לפני שאלינור תוכל להגיע אליהן, ולבסוף אלינור קמה וחיוכה התעקם בארשת התנצלות. "אני באמת כל־כך מצטערת", היא אמרה.
"לכי לעזאזל", אמרה הזקנה הקטנה, אולם בקול חלש יותר, "לקחתי את זה איתי הביתה בשביל ארוחת הצָהריים הקטנה שלי. ועכשיו, בגללך..."
"אולי אני יכולה לשלם?" אלינור נאחזה בארנקה והגברת הקטנה עמדה בלי לזוז וחשבה.
"אני לא יכולה לקחת כסף ככה סתם", היא אמרה לבסוף, "לא קניתי את הדברים, את מבינה. זה אוכל שנשאר". היא סגרה את פיה בכעס. "היית צריכה לראות את השינקן שהיה להם", אמרה, "אבל מישהו אחר לקח אותו. ועוגת השוקולד. וסלט תפוחי האדמה. והסוכריות הקטנות בצלוחיות הנייר הקטנות. איחרתי להכול. ועכשיו..." היא ואלינור הביטו מטה על הבלגן שעל המדרכה והגברת הקטנה אמרה, "אז את מבינה, אני לא יכולה לקחת כסף, לא כסף ככה סתם ממך, לא בשביל אוכל שנשאר".
"אז אני יכולה לקנות לך משהו במקום? אני מאוד ממהרת, אבל אם נוכל למצוא מקום פתוח..."
הגברת הזקנה והקטנה חייכה בערמומיות. "עדיין יש לי את זה, בכל מקרה", היא אמרה וחיבקה חזק חבילה אחת. "את יכולה לשלם על המונית שלי הביתה", אמרה, "ככה אף אחד אחר לא יפיל אותי".
"בשמחה", אמרה אלינור והסתובבה אל נהג המונית שחיכה, מסוקרן. "אתה יכול לקחת את הגברת הזו הביתה?"
"כמה דולרים יספיקו", אמרה הגברת הקטנה, "לא כולל הטיפ של האדון הזה, כמובן. הרי אני כל־כך קטנה", היא הסבירה בעדינות, "זו סכנה ממשית, סכנה ממשית למדי, שאנשים יפילו אותי. עדיין, נעים מאוד לפגוש מישהי כמוך שכל־כך מוכנה לפצות על כך. לפעמים האנשים שמפילים אותך על הרצפה ממשיכים ללכת בלי להסתובב". בעזרתה של אלינור היא טיפסה אל תוך המונית עם חבילותיה ואלינור הוציאה שני דולר ומטבע של חמישים סנט מארנקה ונתנה לגברת הקטנה, שתפסה אותם חזק בידה הזעירה.
"בסדר גמור, יקירה", אמר נהג המונית, "לאן אנחנו נוסעים?"
האישה הקטנה צחקקה. "אני אומר לך כשנתחיל לנסוע", אמרה, ולאלינור, "בהצלחה, מתוקה. היי זהירה מעכשיו, שלא תפילי אנשים לרצפה".
"להתראות", אמרה אלינור, "ואני באמת מאוד מצטערת".
"זה בסדר", אמרה הגברת הקטנה ונופפה לה בזמן שהמונית התרחקה משפת המדרכה, "אני אתפלל בשבילך, מתוקה".
ובכן, חשבה אלינור, מבטה על המונית המתרחקת, לפחות יש אדם אחד שיתפלל בשבילי. אדם אחד, לפחות.

זה היה יום הקיץ השמשי הראשון. תקופה זו תמיד עוררה באלינור זיכרונות כואבים מילדותה המוקדמת, שנדמה כי תמיד שרר בה קיץ. היא לא זכרה אף חורף לפני מותו של אביה ביום גשום וקר. היא החלה לתהות במהלך השנים האחרונות שחלפו כה במהרה מה קרה לכל ימי הקיץ המבוזבזים האלה, איך הייתה מסוגלת לבזבז אותם בכזו פזרנות? זה טיפשי, היא אמרה לעצמה בתחילתו של כל קיץ, זה טיפשי לחלוטין. אני כבר בוגרת ויודעת את ערכם של דברים. שום דבר לא באמת מתבזבז, כך האמינה מתוך היגיון, אפילו הילדוּת. ואז בכל שנה, בבוקר קיץ אחד, הרוח החמה הייתה חולפת ברחוב שבו הלכה ומחשבה קטנה וצוננת הייתה עולה בה: שוב נתתי לזמן לחלוף על פניי.
אולם בבוקר הזה, בזמן שנסעה במכונית הקטנה שבבעלותן המשותפת שלה ושל אחותה, חוששת מכך שהם עוד עלולים להבין שלמרות הכול היא הגיעה ופשוט לקחה אותה, בעודה נוסעת בצייתנות ברחוב, נוהגת בנתיב שלה, עוצרת כשנדרשת ופונה כשיכולה, היא חייכה אל אור השמש האלכסוני שהאיר לאורכו של הרחוב וחשבה, אני בדרכי, אני בדרכי, סוף כל סוף עשיתי את הצעד הראשון.
לפני כן, בכל פעם שקיבלה מאחותה רשות לנהוג במכונית הקטנה, היא נסעה בזהירות, הקפידה להימנע מהשריטה או מהשפשוף הקטנים ביותר שהיו עלולים לעצבן את אחותה. אולם היום, כשקופסת הקרטון שלה מונחת על המושב האחורי והמזוודה שלה על הרצפה, כפפותיה, ארנקה ומעילה הדק על המושב שלצידה, המכונית הייתה שייכת לה במלואה. עולם קטן ומבודד שהוא רק שלה. אני באמת בדרכי, היא חשבה.
ברמזור האחרון של העיר, לפני שפנתה אל הכביש המהיר, היא עצרה והמתינה, ואז הוציאה את המכתב של ד"ר מונטגיו מתוך ארנקה. אפילו לא אזדקק למפה, חשבה, הוא ודאי אדם זהיר מאוד. "...כביש מספר שלושים ותשע לאשטון", הצהיר המכתב, "ואז פני שמאלה אל כביש חמש הממשיך מערבה. סעי בו כמעט חמישים קילומטר ותגיעי לכפר קטן בשם הילסדייל. חצי את הילסדייל עד קצהו, היכן שמשמאל ישנה תחנת דלק ומימין כנסייה, ופני שם שמאלה אל מה שנראה כמו דרך כפרית צרה. את תעלי במעלה הגבעות, שם הנסיעה תהיה קשה. סעי בדרך עד לסוֹפה, כתשעה קילומטרים, ותגיעי לשערו של בית היל. אני כותב את ההוראות האלה באופן כה מפורט מפני שלא מומלץ לעצור בהילסדייל בשביל לקבל הכוונה. האנשים שם גסי רוח לזרים ועוינים בגלוי לכל מי ששואל על בית היל.
אני שמח מאוד שאת מצטרפת אלינו בבית היל ויהיה זה לכבוד להכיר אותך פנים אל פנים בחמישי, העשרים ואחד ביוני..."
הרמזור התחלף. היא פנתה אל הכביש המהיר וחילצה עצמה מהעיר. אף אחד לא יכול לתפוס אותי כעת, היא חשבה, הם אפילו לא יודעים לאיזה כיוון אני נוסעת.
היא מעולם לא נהגה רחוק לבדה. המחשבה על כך שעליה לחלק את מסעה הנפלא לקילומטרים ושעות הייתה מגוחכת. היא התייחסה אליו, תוך כדי שהקפידה לנסוע בדיוק בין הקו שעל הכביש לקו העצים שלצד הכביש, כמעבר של רגעים, כל אחד מהם חדש, שנשאו אותה איתם בדרך של תגליות מופלאות אל מקום חדש. המסע עצמו היה הפעולה החיובית שלה. יעדה היה עמום, לא ניתן היה לדמיין אותו, ואולי כלל לא היה קיים. היא התכוונה להתענג על כל פנייה במסלולה, לאהוב את הדרך ואת העצים ואת הבתים ואת העיירות הקטנות והמכוערות, והשתובבה במחשבה שהיא יכולה להחליט לעצור בכל מקום שהוא ולא לעזוב עוד. היא יכולה לחנות את רכבה בצד הכביש המהיר - אף שזה אסור, היא אמרה לעצמה, היא תקבל עונש אם תעשה זאת - ולהותיר אותו מאחור בזמן שתנדוד הרחק מעבר לעצים אל הארץ הרכה והמזמינה שמעבר. היא יכולה לנדוד עד שתהיה תשושה, לרדוף אחר פרפרים או לעקוב אחר זרמו של פלג, ואז להגיע עם רדת ערב לבקתתו של איזה חוטב עצים עני שיציע לה לינה. היא יכולה להעתיק לעד את מקום מגוריה למזרח ברינגטון או לדזמונד או לכפר המאוגד בֵּרְק. היא יכולה לא לעזוב כלל את הדרך, אלא רק לדהור עוד ועוד עד שהגלגלים של המכונית יישחקו עד כלות והיא תגיע לקצה העולם.
ואולי, היא חשבה, באמת אמשיך עד לבית היל, שם מצפים לי, ואקבל מחסה ומגורים ומשכורת סמלית מתוך התחשבות בכך שעזבתי את מחויבויותיי ועיסוקיי בעיר וברחתי כדי לראות עולם. מעניין איזה מין אדם הוא ד"ר מונטגיו. מעניין איזה מין מקום הוא בית היל. מעניין מי עוד יהיה שם.
היא כבר הייתה רחוקה למדי מן העיר, חיפשה את הפנייה לכביש שלושים ותשע, פיסת הדרך הקסומה שד"ר מונטגיו בחר בשבילה מבין כל הדרכים שבעולם כדי להביאה בבטחה אליו ואל בית היל. אף דרך אחרת לא יכלה להובילה מהמקום שבו הייתה למקום שבו רצתה להיות. אמינותו של ד"ר מונטגיו אוששה, הוא לא יכול היה לטעות. מתחת לשלט שהצביע לכיוון כביש שלושים ותשע היה שלט נוסף עם הכיתוב "אשטון, 195 קילומטר".
הדרך, חברתה הקרובה כעת, התפתלה וירדה מעבר לעיקולים צופני הפתעות - פעם זו הייתה פרה שצפתה בה מעבר לגדר, פעם כלב אדיש - ומשם מטה אל ערוצים שבהם שכנו עיירות קטנות, על פני שדות ופרדסים. ברחוב הראשי של כפר אחד היא חלפה על פני בית רחב המוקף בעמודים ובחומה, עם תריסים בחלונות וזוג אריות אבן אשר שמרו על המדרגות, והיא חשבה שהייתה יכולה לגור שם, לנקות את האבק מהאריות בכל בוקר וללטף את ראשיהם בברכת לילה טוב.
הזמן מתחיל בבוקר הזה ביוני, היא הבטיחה לעצמה, אולם זה זמן חדש להפליא כשלעצמו. בשניות המועטות האלה גרתי חיים שלמים בבית עם שני אריות בחזית. בכל בוקר טאטאתי את המרפסת וניקיתי את האבק מהאריות, ובכל לילה ליטפתי את ראשיהם בברכת לילה טוב, ופעם בשבוע שטפתי את פניהם ורעמותיהם וטפריהם במים חמים וסודה לשתייה, וניקיתי בין השיניים שלהם עם ספוגית. בתוך הבית, החדרים היו גבוהים ובהירים עם רצפות מצוחצחות וחלונות מבריקים. אישה קטנה ועדינה טיפלה בי, פסעה ברשמיות עם סרוויס תה כסוף על מגש והביאה לי כוס של יין סמבוק בכל ערב למען בריאותי. אכלתי את ארוחת הערב לבדי על השולחן הנוצץ שבחדר האוכל הארוך והשקט, וברווח שבין החלונות הגבוהים, הפנלים הלבנים שעל הקירות זרחו באור הנרות. אכלתי עוף וצנונים מהגינה וריבת שזיפים ביתית. כשהלכתי לישון, היה זה תחת חופה של בד אורגנדין לבן ומהמסדרון שמרה עליי מנורת לילה. אנשים קדו בפניי ברחובות העיירה מפני שכולם היו גאים באריות שלי. כשמתתי...
העיירה הייתה כעת הרחק מאחוריה והיא חלפה על פני דוכני אוכל מלוכלכים וסגורים ושלטים הרוסים. מתי שהוא, מזמן, היה כאן יריד בקרבת מקום, עם מרוצי אופנועים. השלטים עדיין נשאו חלקי מילים. "חס", הצהיר אחד מהם, ועל אחר היה כתוב "פחד", והיא צחקה לעצמה, מפני ששמה לב כיצד חיפשה אותות בכל מקום. היה כתוב שם חסרי פחד, אלינור, נהגים חסרי פחד, והיא האטה מפני שנהגה מהר מדי והייתה עלולה להגיע אל בית היל מוקדם מדי.
בנקודה מסוימת היא עצרה בצד הדרך לבהות בתדהמה ובתמיהה. במשך כחצי קילומטר היא חלפה על פני שורה של שיחי הרדוף הנחלים מטופחים ונהדרים שעוררו בה התפעלות בפריחתם הוורודה והלבנה. כעת היא הגיעה אל השער שעליו גוננו, ואחרי השער הם המשיכו הלאה. למעשה, השער היה לא יותר מזוג עמודי אבן הרוסים שביניהם עברה דרך והמשיכה הלאה אל השדות השוממים. היא יכלה לראות שההרדופים עזבו את הדרך, המשיכו הצידה ויצרו שתי צלעות של ריבוע ענק, והיא יכלה לראות הרחק, לצד השני של הריבוע שנתחם על ידי שורה של הרדופים שנמתחו לאורכו של נחל קטן. בתוך ריבוע ההרדופים לא היה דבר; לא בית, לא בניין, שום דבר מלבד דרך ישרה שחצתה אותו ונגמרה בפלג. מה היה כאן, היא תהתה, מה היה כאן ונעלם, או מהו הדבר שהיה אמור להיות כאן ומעולם לא נבנה? האם זה היה אמור להיות בית או גן או פרדס? האם גירשו אותם לנצח או שהם יחזרו? הרדופי הנחלים רעילים, היא נזכרה. יכול להיות שהם שומרים כאן על משהו? האם, היא תהתה, אצא מהרכב שלי ואצעד בין עמודי השער ההרוס, וכשאהיה בתוך ריבוע ההרדופים הקסום אמצא את עצמי בתוך ארץ פיות מוגנת ברעל מעיניהם של עוברי אורח? ברגע שרגלי תדרוך בין קורות השער הקסומות, האם אמצא את עצמי חוצה את מחסום ההגנה והכישוף יתפוגג? אני אצעד אל תוך גן משרה נעימות, עם מזרקות וספסלים נמוכים וורדים שזורים על פרגולות, ואמצא שביל אחד, מכוסה באבני חן אולי, אבני אודם וברקת, רך מספיק בשביל שבִּתו של מלך תפסע עליו בכפות רגליה הנעולות בסנדלים, והוא יוביל אותי היישר אל הארמון המכושף. אני אטפס במעלה מדרגות אבן נמוכות על פני אריות אבן העומדים על המשמר, אל חצר פנימית שבה המזרקה קולחת בעליזות והמלכה ממתינה בוכייה לשובה של הנסיכה. היא תשמוט את הרקמה שלה כשתראה אותי ותקרא לשומרי הארמון, המתעוררים סוף־סוף משנתם הארוכה, להכין סעודה מפוארת, שהרי הכישוף נמוג והארמון חזר לקדמותו. ואנו נחיה באושר ועושר.
לא, כמובן שלא, היא חשבה לעצמה והסתובבה להניע שוב את הרכב. ברגע שהארמון יחזור להיראות והכישוף יתפוגג, יתפוגג הכישוף כולו וכל הנוף הכפרי שמחוץ לשורת ההרדופים ישוב לקדמותו, ימוג יחד עם העיירות, השלטים והפרות, אל תוך תמונה ירוקה ורכה מהאגדות. ואז, ירד ברכיבה מהגבעות נסיך, זוהר בירוק ובכסף עם מאה קשתים הרוכבים בעקבותיו, דגלונים מתנוססים ברוח, סוסים זוקרים ראשם, אבנים יקרות מנצנצות...
היא צחקה והפנתה את ראשה כדי להעניק חיוך פרידה להרדופים הקסומים. ביום אחר, היא אמרה להם, ביום אחר אחזור ואפיג את הכישוף שלכם.
לאחר שעברה מאה שישים ושניים קילומטר, היא עצרה לאכול ארוחת צָהריים. היא מצאה מסעדה כפרית שהציגה את עצמה כטחנת קמח ישנה, ולפתע מצאה עצמה ישובה, למרבה הפלא, על מרפסת, מעל פלג מהיר, מתבוננת מטה על סלעים רטובים ועל הנצנוץ המשכר של מים זורמים, ועל השולחן שלפניה מונחים קערה של גבינת קוטג', עשוית זכוכית מלוטשת, ומקלות תירס במפית. מכיוון שבזמן זה ובארץ זו הקסם הופיע והתפוגג כהרף עין, היא רצתה להאריך את ארוחת הצָהריים, וידעה שבית היל ימתין לה תמיד בסוף היום. מלבדה במסעדה הייתה רק משפחה: אימא, אבא וילד וילדה קטנים, והם דיברו ביניהם בשקט ובעדינות, ופעם אחת הילדה הקטנה הסתובבה והביטה לעבר אלינור בסקרנות כנה ולאחר זמן־מה חייכה. האורות מן הפלג שתחתיה השתקפו על התקרה ועל השולחנות המצוחצחים וחלפו על פני התלתלים של הילדה הקטנה. אימה של הילדה הקטנה אמרה, "היא רוצה את ספל הכוכבים שלה".
אלינור הביטה מעלה בהפתעה. הילדה הקטנה נשענה לאחור בכיסאה בפנים קודרים וסירבה לשתות את החלב שלה. אביה זעף ואחיה צחקק ואימה אמרה ברוגע, "היא רוצה את ספל הכוכבים שלה".
אכן, חשבה אלינור, אכן, גם אני. ספל כוכבים, כמובן.
"הספל הקטן שלה", האם הסבירה בחיוך מתנצל למלצרית שהייתה המומה לנוכח המחשבה שהחלב הכפרי הטוב של טחנת הקמח לא היה טעים מספיק בשביל הילדה הקטנה. "יש כוכבים על התחתית והיא תמיד שותה ממנו את החלב שלה בבית. היא מכנה אותו ספל הכוכבים שלה מפני שהיא יכולה לראות את הכוכבים בזמן שהיא שותה את החלב". המלצרית הנהנה, לא משוכנעת, והאם אמרה לילדה הקטנה, "את תשתי את החלב שלך מספל הכוכבים הלילה כשנחזור הביתה. אבל בינתיים, רק בשביל שתהיי ילדה קטנה וטובה, את מוכנה לשתות מעט חלב מהכוס הזו?"
אל תעשי את זה, אמרה אלינור לילדה הקטנה. התעקשי על ספל הכוכבים שלך. ברגע שהם ילכדו אותך ויגרמו לך להיות כמו כולם את לעולם לא תראי את ספל הכוכבים שלך יותר. אל תעשי את זה. והילדה הקטנה הביטה בה, חייכה חיוך עדין מלא בגומות חן ובהבנה, והנידה את ראשה בעקשנות אל מול הכוס. ילדה אמיצה, חשבה אלינור, ילדה חכמה ואמיצה.
"את מפנקת אותה יתר על המידה", אמר האב, "אנחנו לא אמורים להרשות לה גחמות כאלה".
"רק הפעם", אמרה האם. היא הניחה את כוס החלב ונגעה בידה של הילדה הקטנה בעדינות. "תאכלי את הגלידה שלך", אמרה.
כשהם עזבו, הילדה הקטנה נופפה לשלום לאלינור ואלינור נופפה חזרה ושתתה את הקפה עד סופו בבדידותה העליזה בזמן שהפלג המהיר קיפץ על הסלעים תחתיה. לא נותר לי זמן רב לנסוע, חשבה אלינור, עברתי יותר ממחצית הדרך. סוף מסע, היא חשבה, ועמוק בדעתה, מנצנץ כמו הפלג הקטן, קצה מנגינה התנגן בראשה, הדהד מילה או שתיים מרחוק: "השעה בנו דוחקת", היא חשבה, "השעה בנו דוחקת".
היא עצרה ממש מחוץ לאשטון וכמעט נותרה שם לעד, מפני שראתה בית קוטג' טובע בתוך עלוות גן. הייתי יכולה לגור שם לבדי, חשבה כשהאטה את הרכב כדי להביט על פני שביל הגן המתפתל לעבר דלת הכניסה הכחולה והקטנה שלפניה ישב, כליל השלמות, חתול לבן על מדרגת הכניסה. אף אחד גם לעולם לא ימצא אותי שם, מאחורי כל הוורדים האלה, וכדי לוודא שכך יהיה, אשתול הרדופי נחלים לצד הדרך. אני אדליק אש בערבים קרירים ואטגן תפוחים בעצמי באח. אגדל חתולים לבנים ואתפור וילונות לבנים בשביל החלונות, ולפעמים אצא לקנות בחנות קינמון ותה וחוט תפירה. אנשים יגיעו אליי בשביל שאגלה להם את עתידם, ואני אכין שיקויי אהבה לבתולות זקנות ויהיה לי קיכלי אדום־חזה... אולם הקוטג' נותר הרחק מאחוריה והגיע הזמן לחפש אחר הדרך החדשה שלה, ששורטטה בכזו דקדקנות על ידי ד"ר מונטגיו.
"פני שמאלה אל כביש חמש הממשיך מערבה", צוין במכתבו, וביסודיות וללא דיחוי, כאילו הוא מנחה אותה מאיזה מיקום מרוחק, שולט ברכב בשלט ידני, הדבר נעשה. היא נסעה על כביש חמש מערבה ומסעה כמעט תם. על אף מה שכתב, חשבה, אני בכל זאת אעצור בהילסדייל לזמן קצר, רק לכוס קפה, מפני שאני לא מסוגלת לאפשר למסע הארוך שלי להיגמר מהר כל־כך. זה לא באמת אי־ציות בכל מקרה, במכתב היה כתוב כי לא מומלץ לעצור בהילסדייל על מנת לקבל הכוונה, לא היה איסור לעצור לקפה, ואולי אם לא אזכיר את בית היל, לא יהיה בזה כל רע. בכל מקרה, היא חשבה בעמימות, זו ההזדמנות האחרונה שלי.
היא הגיעה מהר מן המצופה להילסדייל, ערבוביה צפופה של בתים מלוכלכים ורחובות מפותלים. הכפר היה קטן. כאשר הגיעה לרחוב הראשי היא יכלה לראות את הפנייה שבסופו, עם תחנת הדלק והכנסייה. נראה שישנו רק מקום אחד שבו ניתן היה לעצור לקפה, דיינר מכוער, אך אלינור הייתה מוכרחה לעצור בהילסדייל ולכן חנתה את רכבה לצד המדרכה השבורה ויצאה. לאחר דקה של מחשבה, תוך הנהון דומם להילסדייל, היא נעלה את הרכב מתוך דאגה למזוודה שלה ששכבה על רצפתו ולקופסת הקרטון שבמושב האחורי. לא אעצור זמן רב בהילסדייל, היא חשבה כשסקרה לכל אורכו את הרחוב אשר הצליח, אפילו תחת אור השמש, להיראות אפל ומכוער. כלב שקוע בשינה לא רגועה שכב בצל, צמוד לקיר, אישה עמדה בפתח דלתה מצידו השני של הרחוב והביטה על אלינור, ושני נערים צעירים נשענו על גדר בבטלה, דוממים במכוון. אלינור, שפחדה מכלבים זרים, מנשים מתחצפות ומבריונים צעירים, אחזה בחוזקה בארנקה ובמפתחות הרכב שלה ונכנסה במהירות אל תוך הדיינר.
בפנים היא מצאה דלפק שמאחוריו נערה עייפה נטולת סנטר ובקצהו אדם שישב ואכל. היא הביטה על הדלפק האפור ועל מכסה הזכוכית המלוכלך שכיסה צלחת סופגניות ותהתה לרגע עד כמה היה רעֵב שבכלל נכנס לאכול כאן. "קפה", היא אמרה לנערה שמאחורי הדלפק, והנערה הסתובבה בעייפות והפילה לידיה ספל מתוך הערמות שעל המדפים. אצטרך לשתות את הקפה הזה מפני שאמרתי שאעשה זאת, קבעה אלינור בליבה, אך בפעם הבאה אקשיב לד"ר מונטגיו.
האדם שאכל והנערה שמאחורי הדלפק חלקו איזו הלצה. כשהניחה את הקפה של אלינור לפניה היא הביטה לעברו וחייכה חצי חיוך. הוא משך בכתפיו והנערה צחקה. אלינור הרימה את מבטה, אך הנערה בחנה את ציפורניה והאדם ניגב את הצלחת שלו עם פרוסת לחם. אולי הקפה של אלינור היה מורעל, הוא בהחלט נראה כך. נחושה לחקור את כפר הילסדייל לעומק, אלינור אמרה לנערה, "אני אקח גם את אחת מהסופגניות האלה, בבקשה", והנערה הביטה הצידה אל הגבר, החליקה את אחת מהסופגניות אל תוך צלחת והניחה אותה מול אלינור, וצחקה כשתפסה מבט נוסף מצידו של הגבר.
"זו עיירה קטנה ויפה", אמרה אלינור לנערה, "איך קוראים לה?"
הנערה בהתה בה. ייתכן שלאף אחד מעולם לא היה את האומץ לכנות את הילסדייל עיירה קטנה ויפה. לאחר רגע קט הנערה הביטה לעבר הגבר, כאילו מבקשת אישור, ואמרה, "הילסדייל".
"את גרה כאן כבר הרבה זמן?" שאלה אלינור. אני לא מתכוונת להזכיר את בית היל, היא הרגיעה את ד"ר מונטגיו מרחוק, אני סתם רוצה להעביר מעט זמן.
"כן", אמרה הנערה.
"זה בטח נחמד, לגור בעיירה קטנה שכזו. אני מהעיר".
"כן?"
"מוצא חן בעינייך לגור כאן?"
"זה בסדר", אמרה הנערה. היא הביטה שוב לעבר האיש שהאזין במלוא תשומת הלב. "אין הרבה מה לעשות כאן".
"כמה גדולה העיירה?"
"די קטנה. אתה רוצה עוד קפה?" השאלה הייתה מופנית אל הגבר, אשר נקש בספלו על הצלוחית, ואלינור לגמה ברעד מהקפה שלה ותהתה כיצד הוא בכלל מסוגל לרצות עוד.
"יש לכם הרבה מבקרים כאן?" היא שאלה את הנערה שמילאה את ספל הקפה וחזרה להישען על המדפים. "כלומר, תיירים?"
"בשביל מה?" לרגע קט הנערה אותתה לה, אולי מתוך הריקנות העמוקה ביותר שאלינור ראתה אי פעם. "למה שמישהו יבחר לבוא לכאן?" היא הביטה על הגבר בקדרות והוסיפה, "אין כאן אפילו קולנוע".
"אבל הגבעות יפות כל־כך. בדרך כלל בעיירות קטנות ומרוחקות כמו זו אפשר למצוא עירוניים שהגיעו ובנו לעצמם בתים במעלה הגבעות. בשביל הפרטיוּת".
הנערה פלטה צחוק קצר. "לא כאן".
"או כאלה שעיצבו מחדש בתים ישנים..."
"פרטיוּת", אמרה הנערה וצחקה שוב.
"זה פשוט נראה מפתיע", אמרה אלינור. היא הרגישה את הגבר צופה בה.
"כן", אמרה הנערה, "אפילו אם הם יבנו כאן קולנוע".
"חשבתי", אמרה אלינור בזהירות, "שאולי אחפש כאן בסביבה. בתים ישנים הם לרוב זולים, את יודעת, וזה כיף לשפץ אותם".
"לא כאן", אמרה הנערה.
"אז אין כאן בסביבה בתים ישנים?" אמרה אלינור, "באזור של הגבעות?"
"לא".
האדם קם, הוציא מטבעות מכיסו ודיבר בפעם הראשונה. "אנשים עוזבים את העיירה הזו", הוא אמר, "לא מגיעים לכאן".
כאשר הדלת נסגרה מאחוריו הנערה הפנתה את מבטה האטום לעבר אלינור, כמעט בטינה, כאילו אלינור בפטפוטה סילקה את הגבר. "הוא צודק", היא אמרה לבסוף, "הם עוזבים, אלה שיש להם מזל".
"למה את לא בורחת?" שאלה אותה אלינור והנערה משכה בכתפיה.
"יהיה לי טוב יותר במקום אחר?" היא שאלה. היא לקחה מאלינור כסף בחוסר עניין והחזירה לה עודף. ואז, באחד ממבטיה החטופים, הביטה לעבר הצלחות הריקות שבקצה הדלפק וכמעט חייכה. "הוא מגיע כל יום", היא אמרה.
כאשר אלינור החזירה חיוך והחלה לענות, הנערה הפנתה לה את גבה והחלה להתעסק עם הספלים שעל המדפים, ואלינור, כאילו שוחררה מהשיחה, קמה, אסירת תודה, ואספה את המפתחות והארנק שלה. "להתראות", אמרה אלינור, והנערה, עדיין בגבה אליה אמרה, "בהצלחה. אני מקווה שתמצאי את הבית שלך".

"בית היל הרדוף" / שירלי ג'קסון. מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם. 256 עמודים. הוצאת קתרזיס.