1
"זה פשוט לא פייר שכל המשפחה צריכה לעבור בגללה" אני מתעוררת לצעקות של נטע אמא עושה לה שששש. אבל היא ממשיכה בצעקות "אתם לא קולטים שזה דפוק לגמרי?" היא בוכה. על מה היא מדברת?
"זה לא הזמן לזה עכשיו" אבא אומר לה "תזוזי, את עומדת באמצע, הסבלים עוברים פה" נטע זזה, אבל אני ממשיכה לשמוע אותה קצת יותר מרחוק. אני מתיישבת במיטה כדי לשמוע טוב יותר, כי הקולות של הסבלים ושל אבא מפריעים לי עכשיו.
אני שומעת את אמא מרגיעה אותה, אני בכלל לא שומעת את המילים, היא מדברת חלש, אבל נטע עונה: "אז למה היא לא פשוט ביקשה ממנה סליחה ודי? זה הורס לי את החיים! אני לא רוצה לעבור! אני לא אשמה שהיא ילדה חרא "
אני לא מצליחה להבין על מה מדובר וזה כבר מעיר אותי סופית. אני יוצאת מהחדר, אני לא מבינה מה עשיתי עכשיו ולמה נטע מדברת ככה. אמא ממשיכה לנסות להשתיק אותה, אבל נטע קולטת אותי, הפנים שלה רטובות מדמעות ועכשיו היא צועקת ישירות עלי: "בגללך! הכל בגללך!" הסבלים מסתובבים בבית, מעמיסים ארגזים ומסיעים דברים, אמא בגופיה ומכנסיים קצרים, רני עם הטלפון של אמא, אפילו הוא שבדרך כלל לא אכפת לו מה קורה סביבו מרים את הראש ושואל את אמא מתי הולכים.
"טוב שקמת באמת" נטע ממשיכה "חיה בסרט. את לא קולטת מה עשית?"
"נטע מספיק, אין מה לעשות עם זה עכשיו" אמא מנסה להרגיע אותה
"מה עשיתי?"
"מה עשית?!" נטע מתנפלת עלי "את עד כדי כך טיפשה שאת אפילו לא יודעת מה עשית? חרם על ילדה מסכנה, זה מה שעשית!"
"נטע תרגעי" אבא כבר מתחיל להתעצבן עכשיו "נילי, תקחי אותה מפה, אי אפשר ככה"
"אני שונאת אותך! אני לא אסלח לך בחיים!" נטע ממשיכה בזמן שאמא מכוונת אותה לדלת ומאיצה ברני לבוא גם לסבתא עירית.
אני נשארת לעמוד ככה עם הפיג'מה, כל הבית הפוך, כמו שאני מרגישה עכשיו גם בתוך הגוף.
2
החרם הזה הרס לי את החיים, זה נכון שאני הייתי חלק ממנו, אבל זה לא נכון להגיד עלי שאני עשיתי אותו. הכל קרה לי בהפתעה.
יום רגיל אחד, בשיעור חברה גלית המורה הסתומה אמרה שיש מכתב שהיא קיבלה בעילום שם. התחילו התלחששויות ואני ממש הסתקרנתי לשמוע במה מדובר.
תוך שלושה משפטים ידעתי שענבר כתבה את המכתב הזה.
היא כתבה שם על המסיבה האחרונה שהייתה היומולדת שלה.
היה משחק חבילה עוברת וכל הזמן העבירו לי "הילדה עם השיער הכי יפה", " "התלמיד/ה הכי טוב/ה", "הילד/ה הכי יפה", " הילד/ה שהכי תצליח/יצליח בחיים" החבילה כל הזמן הגיעה אלי ובמכתב שהיא כתבה ב"עילום שם" היא האשימה אותי בזה.
גלית המורה שאלה אותי מה יש לי להגיד על זה ואמרתי לה, שאני לא העברתי לעצמי את החבילה.
היא אמרה: "איך היית מרגישה אם זה היה קורה עם ילדה אחרת ואת לא היית מקבלת את החבילה בכלל?" אמרתי לה שאין לי מושג איך הייתי מרגישה, אבל זה בטח לא נעים. זה מה שהיא רצתה לשמוע, והיא הנהנה במבט כזה של מורה והרימה גבות, כאילו היא מוכיחה לי משהו.
במסיבה ההיא, היה לי מאוד נעים. אבל בכיתה, ברגע הזה, היה לי קשה לבלוע את הרוק, כמו שתמיד קורה לי כשכועסים עלי ואני מתאפקת לא לבכות.
גלית המשיכה לקרוא את המכתב שבו נכתב שזה תמיד ככה ושלאף אחת אין אומץ להגיד את זה.
חיכיתי שמישהו יציל אותי ויגיד משהו להגנתי, אני תמיד מתערבת כשעושים משהו לא צודק, למה מישהו חוץ ממני לא רואה שהיא מאשימה אותי במשהו שאני לא עשיתי?
גלית שונאת אותי וזאת הזדמנות בשבילה לגרום לי להרגיש רע מול כל הכיתה.
הגוש עמד לי בגרון, אבל לא בכיתי, רק רציתי שזה יגמר כבר.
שאלתי מי כתב את המכתב, והיא הסבירה שהמכתב בעילום שם, וזה לא משנה בכלל מי כתב את זה, אלא זה שכולם אומרים שזה נכון ושזה מה שהיה.
ידעתי שזו ענבר. כולם ידעו. היא בכתה במסיבת כיתה הזאת בחוץ והבנות ניחמו אותה.
"אני מציעה שבפעם הבאה כשדבר כזה קורה, תחשבי על ילדים אחרים, שאולי נעלבים מאוד מההתנהגות שלך" גלית אמרה כשכבר היה צלצול.
אחרי שהיא יצאה מהכיתה, יצאו לי דמעות שלא התכוונתי שיראו וניגבתי מהר, הילדות החנפניות של הכיתה באו לנחם אותי. כבר החזקתי את המכתב ביד ואמרתי שאני יודעת שזאת היא וכולן אמרו לי שזה באמת היא כתבה ושהן בכלל לא חושבות ככה.
"אז למה לא אמרתן כלום בשיעור?" עכשיו כבר הרגשתי שהמצח שלי בוער, הכנסתי את הדברים שלי לתיק לאט, הידיים רעדו לי. מה הן באות להתחנף עכשיו? מה זה עוזר לי?
"מי שכותבת כזה מכתב, לא אומרת את השם שלה, עושה את עצמה מסכנה ומאשימה אחרים - אז לא מגיע לה שידברו איתה" אמרתי להן ויצאתי מהכיתה עם התיק שלי, כאילו שאני יודעת לאן אני הולכת.
לא ידעתי אז שמה שיקרה זה שאני אפסיק לדבר עם ענבר וכולן יעשו כמוני.
בהתחלה עוד היו איזה שתי בנות, שהיו סוכנות כפולות ודיברו עם שתינו, ובאיזשהו שלב הן לא הסתירו את זה ואמרו שהן לא ברוגז עם אף אחת. ממש נוח.
אבל מהר מאוד גם הן הפסיקו לדבר איתה, כי היא נהייתה עוד יותר בכיינית ועוד יותר מעצבנת.
וזה היה קצת נעים להרגיש שמה שהיא עשתה לי בסוף פוגע בה והיא לבד עכשיו. מגיע לה. למה היא הייתה צריכה להלשין עלי ולהפוך אותי למפלצת, רק בגלל שהיא קנאית.
כולן בצד שלי, זה כיף להיות מנצחת במלחמה שלא אני התחלתי. אבל ההנאה מהנקמה עברה די מהר ולא ידעתי מה עושים עכשיו.
בערך חודש אחרי זה, גלית אמרה לי בסוף היום להגיע לחדר המנהלת.
היה לה פרצוף רציני, היה לי ברור שמשהו רע הולך לקרות.
בתחילת אותו שבוע בשיעור גיאוגרפיה, היא לימדה שקולומבוס גילה את הודו. היא אפילו כתבה את זה על הלוח. חשבתי שהיא כנראה מתבלבלת.
"את אמריקה" אמרתי, מחכה שהיא תגיד: "כמובן, את אמריקה" אבל היא אמרה: "לא, זאת הטעות. אומרים כאילו קולומבוס גילה את אמריקה, אבל הסיפור הוא, שהוא בעצם גילה את הודו" היא המשיכה ללמד את השטות הזאת, גיא, שהוא הילד הכי חכם בכיתה, לא הגיע באותו יום לבית ספר.
הוא היה חסר לי כל כך ברגע הזה, הרגשתי כאילו משחקים לי במוח והתחשק לי לצרוח.
יש לי אטלס לילדים שאני מכירה בעל פה, אני יודעת לספר את הסיפור על קולומבוס מכיתה ב' כבר. לא יכולתי לשבת שם ולשתוק. הצבעתי שוב.
גלית התעלמה ממני בכוונה, אבל לא יכולתי לשתוק, הפה שלי דיבר: "קולומבוס הפליג להודו והגיע לאמריקה, זו הסיבה שהוא קרא לילידי המקום שהוא פגש שם אינדיאנים" בטח עכשיו היא תבין את הטעות שלה, חשבתי לעצמי, אבל היא רק אמרה לי: "את לא יכולה לדבר בלי להצביע" והמשיכה.
הכי רציתי לצלם את הלוח כדי להראות לאמא ואבא, שלא מאמינים לי כשאני מסבירה להם כמה היא טיפשה.
ברגע הזה, שהיא אמרה לי שאני צריכה להגיע לחדר המנהלת, ידעתי שהלך עלי.
כי היא המורה ואני רק תלמידה. זה שאין לה שכל לא משנה במקרה הזה.
אצל ניבה המנהלת חיכתה לי גם אמא של ענבר. זה היה אחרי שבועיים, או יותר, שענבר לא הופיעה לבית ספר.
היו ימים שחשבתי עליה, אפילו החלטתי עם עצמי, שכשהיא תגיע, אני אגש לדבר איתה, אשבור את הברוגז הזה, שכבר נמשך המון זמן. גם אני שנאתי ללכת לבית ספר בכל יום בתקופה הזאת, הרגשתי מועקה בלב ולא ידעתי איך מפסיקים את זה. הייתה לי תחושה שאם אני מחליטה לדבר איתה, אז כולם ידברו איתה והכל יחזור להיות כרגיל. אבל היא לא הגיעה.
זה לא נעים להיות ברוגז, ונמאס לי להרגיש את הגל הצורב הזה בלב, בכל פעם שהיא עוברת וידעתי שאני יכולה לשנות את זה, אבל היא לא הגיעה ואף אחד לא אמר כלום על זה.
אמא של ענבר הסתכלה עלי במבט מלא שנאה ואמרה שהרסתי לענבר את החיים ושהיא כל היום בוכה בבית ולא רוצה ללכת לבית ספר.
אני אמרתי שרציתי להשלים איתה ושלא התכוונתי שאף אחד לא ידבר איתה, אבל אמא של ענבר לא הייתה מעוניינת להקשיב לי.
היא אמרה שאלוהים מעניש ילדות כמוני, שמתעללות בילדים אחרים.
אני לא ידעתי שלהיות ברוגז נחשב התעללות. ניבה אמרה לי לשבת ממול, ככה שמצד אחד של השולחן היו ניבה, גלית ואמא של ענבר, ומהצד השני - רק אני.
פחדתי נורא, אפילו לא ידעתי למה, אבל הרגשתי בגוף שמשהו נורא עומד לקרות, שזה רק מתחיל ככה, ובלב התפללתי שאמא שלי תיכנס כבר.
היא הייתה בדרך. ידעתי שהיא בדרך, כי התקשרתי אליה כשגלית אמרה לי לחכות לה ליד חדר המנהלת אחרי הצלצול. והיא נכנסה עם אבא, שרק מאוחר יותר הבנתי שהיא הזעיקה אותו מהעבודה והוא הגיע מהרצליה לנתניה תוך עשר דקות.
הם נכנסו בדיוק ברגע שניבה המנהלת אמרה לי שהם נאלצים לסלק אותי מבית ספר, כי אני מייצרת אווירה לא טובה בכיתה. לא הצלחתי לעכל מה שאני שומעת. לאן מסלקים אותי?
"מה נראה לכן שאתן עושות?" אבא שאל בקול התקיף שלו, שתמיד גורם לאחרים להתכווץ, הוא עדיין החזיק את הידית של הדלת, שהוא הרגע פתח.
"לעמוד ככה, שלושה אנשים מבוגרים מול ילדה בלי לידע את ההורים? " הוא רתח מזעם.
"באיזה זכות דבר כזה נעשה בתוך בית ספר?" אמא נראתה לי הכי כועסת שהיא נראתה בחיים "מה חשבתם? שלילדה הזאת אין הורים? ככה מטפלים בעניין חברתי?"
"הם רוצים לסלק אותי מבית ספר" אמרתי בשקט, התפלאתי על עצמי שאני לא בוכה, הרגשתי הכי חזקה בעולם כשאמא ואבא היו איתי שם, ידעתי שזה לא צודק לעשות דבר כזה לילדה בלי שאף אחד יהיה שם להגן עלי.
אמא של ענבר צעקה: "היא הרסה לבת שלי את החיים! תתביישו לכם, איזה ילדה גידלתם"
אבא לא הסתכל עליה אפילו ורק אמר לניבה: "המפקחת כבר מעורבת"
ניבה החווירה וגלית אמרה: "זו רק שיחת בירור"
"לילדה צריך לעשות בירור? ומה איתך? בית ספר יודע שאת מלמדת שקולומבוס גילה את הודו?" הוא הטיח בה והרגשתי איך כל הכוחות חוזרים לי לגוף, אבא שלי מקשיב לי.
כשסיפרתי לו את הסיפור בתחילת השבוע הוא צחק ואמר לי שאיזה מזל שאני כזאת חכמה, אבל הנה הוא כאן עכשיו, ההורים שלי באו להציל אותי בדיוק בזמן, אני מוגנת.
גלית התגוננה ואמרה שאני לא הייתי עד סוף השיעור, שאני לא נותנת לה ללמד, וניבה אמרה שהיא לא יודעת איך קולומבוס קשור ונראתה מבולבלת ולחוצה.
בדרך הביתה אבא שתק. חוץ מלהגיד לי: "אל תדאגי, אנחנו נטפל בהם" הוא לא אמר מילה, אבל ראיתי שהוא חושב רק על זה. אמא שאלה אותי איך זה הגיע למצב הזה ולמה היא לא ידעה על כל הסיפור עם ענבר.
אמרתי לה שהסתדרתי לבד, אבל האמת הייתה שכמה פעמים ניסיתי להגיד לה, אבל היא לא הייתה פנויה להקשיב.
הייתה את הפעם ההיא שאכלנו יחד צהריים, רק אני והיא. זה היה ביום שהייתה לי בבוקר רופאת שיניים וביקשתי להישאר בבית אחרי. רציתי לספר לה, אבל כשהתחלתי לדבר על ענבר ועל זה שאנחנו ברוגז וזה נהיה בלגן שלם, היא שאלה אם ההורים שלה ענבר לא התגרשו. לא הבנתי איך זה קשור וגם לא ידעתי את התשובה. אבל הפסקתי לספר, כי היא לא באמת הקשיבה לי.
והייתה עוד פעם שהלכנו לקחת את רני מהמטפלת הרגשית שלו והתחלתי לדבר איתה באוטו, אבל אז היה טלפון והיא הייתה חייבת לענות. וזהו. לא ניסיתי יותר.
בכלל לא התכוונתי לעשות עליה חרם, אפילו היינו חברות עד שהתחיל כל הסיפור הזה עם היום הולדת שלה, שהיא נעלבה.
אחרי המכתב שהיא כתבה נהיינו ברוגז, כי גם אני נעלבתי שהיא לא באה לדבר איתי ובחרה לשתף את גלית, שהיא יודעת כמה היא שונאת אותי. כולם יודעים.
לא תכננתי את זה שאני אפסיק לדבר איתה ואכעס עליה שהיא מלשנית ואז כל שאר הבנות יהיו איתה ברוגז גם.
אחרי הסיפור הזה המשכתי להגיע לבית ספר כרגיל, גלית שנאה אותי יותר ופשוט התעלמה ממני בכיתה. אני הפסקתי להשתתף בשיעורים ורק ישבתי בסוף הכיתה, ליד גיא וציירתי במחברות שלי, עם עטי הפיילוט הצבעוניים שלי.
הייתה את המורה לספרות שאהבה אותי וגם את המורה לחשבון.
בשאר השיעורים העדפתי פשוט לשתוק.
אבא גם אמר לי "תנמיכי פרופיל עד שנסגור את הסיפור הזה, היא תעוף על טיל, אל תדאגי".
אז עשיתי מה שהוא אמר והשתדלתי לא לבלוט. לא לטובה ולא לרעה.
בינתיים ענבר עזבה את בית ספר.
אחרי איזה חודש שהיא לא הגיעה, גלית הודיעה לנו בוקר אחד שענבר לא תחזור לכיתה.
היא אמרה ש"הדבר הזה" שקרה פה הוא נורת אזהרה לכולנו, שיש ילדים שגורמים לכאב כל כך גדול אצל ילדים אחרים וגורמים להם לא לסמוך על אף אחד לנצח.
ידעתי שהיא מתכוונת אלי. אבל גם אני כבר לא סמכתי על אף אחד או אחת בכיתה הזאת.
לא הרבה זמן אחרי שגלית הודיעה שענבר עזבה, גם גלית לא הגיעה.
הודיעו לנו שהיא החליטה לפרוש מהוראה והביאו לנו מורה חדשה, בהריון.
זה היה באמצע כיתה ו'.
אני ידעתי שהעיפו אותה בגללי ושאבא ואמא הלכו למפקחת וכשהם חזרו הוא אמר לי שהיא לא תוכל ללמד יותר, כי אין לה ידע בסיסי. שמחתי, אבל זה גם הפחיד אותי נורא.
ילדה אחת עזבה את בית ספר בגללי ומורה אחת עזבה את ההוראה ועכשיו גם נטע אומרת שהרסתי לה את החיים. אולי באמת אלוהים מעניש ילדות כמוני. אני חייבת לעשות משהו.
"כוכבת" / רותם ניר נחמיאס. 206 עמודים. הוצאת שתים.