לאהוב מוזיקה, *באמת* לאהוב מוזיקה, זו הרגשה שמשלבת הכול: היא פיזית, מחייבת תנועה; היא אינטלקטואלית, במובן שהיא מאתגרת ומסקרנת ומובנת; והיא כמובן רגשית: פתאום אתה מבין שיר, ופתאום נדמה שהשיר מבין אותך, במילים ובקול שהם לא שלך. המילים והצלילים מסתדרים כמו בקסם, ופתאום מתגלה חבר רחוק. זה קרה לי עם השירים של אביגיל קובארי, בגיל שבו דברים כאלה כבר בדרך כלל לא קורים. ואז שוב, ואז שוב.
קובארי, כשם הלהקה שהיא מנהיגה בשותפות אמת עם המפיק זיו זק, היא כבר מזמן לא שם חדש ומבטיח בתעשייה שצריך להציג. יש לה כבר שישה אלבומים - האחרון שבהם, "אין תשובה במקום אחר", יוצא החודש. כולם עמוסי שירים טובים, בכולם הקול שלה, שנע בין דיבור לצעקה, מהדהד מעל לרוק אינטנסיבי ומלודי. לפעמים היא מגיעה מגוון כמעט פאנקיסטי, כמו באלבום הבכורה הנהדר שלה "דת בית אלוהים אהבה"; לפעמים הגישה היא הרבה יותר אקוסטית, אינטימית. באמצע - גילויים, התנסות, התבגרות ופיכחון, ובכל המקרים, אין פשרות על הכנות.
המסע שלה, שבו היא מחפשת דרך מירושלים לפלורנטין דרך ארצות ויבשות רחוקות, כאבי לב והורות, מלחמות ואיילות, מעובד למבט אישי ופרטי על עולם שסוע. זה לא בהכרח המסע שלי, אבל זה מה שמאפיין אמנות טובה: היא מאפשרת לך לראות את עצמך דרכה. זה מתאפשר רק כי זה אותנטי, סליחה על המילה השחוקה. כלומר: רק כשאפשר להרגיש שזה אדם אמיתי שמדבר אליך, לא הצגה, לא דמות, לא תחפושת.
הצרה עם אמנים שאוהבים כל כך - אם במקרה הנימה הזאת עלתה באופן מתון מתוך המשפטים הקודמים שנכתבו כאן - היא שהציפיות עשויות לטפס לרף גבוה במיוחד. לקחתי את הציפיות האלה בחשבון כשבאתי לבארבי ביום שני האחרון. הוקל לי לגלות שההופעה עמדה בכולן. הקהל פגש מוזיקאית משופשפת שאוהבת את הבמה ואת האנשים שבאו לשמוע אותה.
אחרי החימום של אולי דנון בעל הקול היפהפה והנימה הקודרת, קובארי עלתה עם "משעמם לי", אחד השירים הראשונים שלה, שמכיל את כל המרכיבים לפצצה של אנרגיה, התרסה, תקווה ורגש. למרות שהחיים באינדי מעודדים בעיקר הפקות מינימליסטיות, הרגע הזה והמופע כולו נהנו מהפורמט של להקת רוק גדולה וחזקה על הבמה וממה שהוא מציע. זה המשיך לשרשרת של שירים חזקים מכל אלבומיה, כמו "פתרונות זמניים" העיקש, "הזוהר הצפוני" המקוטב בין זעם ליופי, "לוקס והאנה" מלא החופש, או "אבודים בלב החורש" שחי את המתח הישראלי.
בשנים האחרונות, עוד לפני אוקטובר המר, המתח הזה הולך ונעשה בולט יותר בשירים של קובארי, עובר מהרקע אל המרכז. לא קשה לנחש למה: זה קרה פחות או יותר לכולנו, מנגן על העצבים בכל שלב בחיים. כך זה למשל באחד השירים הכי יפים באלבום החדש, "לא תזכור מזה כלום", שיר שיצא בכלל בימים התמימים של קיץ 2023 סביב חופשת לידה, אבל כל חרדות הקיום הישראלי מתגנבות אל חוויית ההורות. כך גם באחד הרגעים הכי חזקים בהופעה: קובארי יושבת על קצות האצבעות ומבצעת את "מפרק את זה" מהאלבום הקודם, שיר עצוב ואירוני על טראומה שמתרחש בין אזעקות בתל אביב.
שני אורחים עלו אל הבמה. ראשון היה דנון שביצע שיר אחד ("מרתון"). שני - אבנר טואג המוכשר שביצע איתה את "אמא" שלו וגם את "לחם וטחינה" שלה, עוד תיאור אנושי ורגיש של האופן שבו הורות הופכת את החיים למשהו חדש. וזה ממשיך: עוד ועוד שירים טובים, מחפשים את עצמנו ב"גואה", יוצאים ליער ירושלים ב"איילות". פעם אחר פעם השירים יוצרים קשר, מתנהלים בו בזמן כחוויה רגשית וכשיחה אישית, ישירה. כאילו כולנו חברים כאן, וכולנו חולקים וכולנו מקשיבים אחד לשני, לקושי וגם לתקווה, לצביטה בלב וגם להיפתחות שלו.
הכול מתחבר. הקצב, הקול, הלהקה, המילים, העוצמה, הדרך שנפרשת על הבמה. וזה הכול כל כך, כל כך טוב, שהמסקנה ברורה: אם עוד נשארו כאן אוהבי רוק, זה משהו שהם חייבים לעצמם. פראייר מי שלא בא.