1. ההזמנה
1
מסך הטלפון שלי הוּאַר עם המילים מספר לא מזוהה, מה שבדרך כלל בישר על סוג כזה או אחר של הונאה, אבל כנראה התחשק לי לדבר כי עניתי בכל זאת: "הלו?"
"אבא?"
זינקתי ממקומי כל כך מהר שהברכיים שלי נחבטו בשולחן המטבח והקפה נשפך על צלחת הביצים והבֵּייקון. "מגי? זאת את?"
היא ענתה אבל לא הצלחתי להבין את המילים. הקול שלה היה חלש מאוד והקו היה מלא פצפוצים ורחשים, כאילו עמדתי לאבד אותה בכל רגע.
"חכי רגע, חמודה. אני בקושי שומע אותך."
במטבח הקליטה הסלולרית היתה הכי גרועה בבית. עוצמת האות אף פעם לא עוברת את השני קווים. הלכתי עם הטלפון לסלון תוך שאני מועד על כמה בולי עץ שבאותה תקופה ניסרתי, שייפתי וצבעתי. סתם פרויקט נגרות בשביל להרוג זמן בלילות; בסוף כל זה ייהפך לשולחן קפה. מתישהו. לא הצלחתי להביא את עצמי לסיים את העבודה ובגלל זה השטיח היה מאובק לגמרי והיו עליו המון ברגים.
דילגתי דרך הבלגן ורצתי במסדרון אל חדר הילדוּת של מגי. יש שם חלון קטן שמשקיף על החצר האחורית ועל פסי הרכבת הישנים של מחוז לאקאוואנה - וכשנצמדתי לשמשה, האות קפץ לשלושה קווים.
"מגי? זה יותר טוב?"
"הלו?" היא עדיין נשמעה מיליון קילומטרים ממני. כאילו מתקשרת מאיזו ארץ רחוקה. או מבקתה באיזה יער פראי נידח. או מתא מטען של מכונית שננטשה בחניון תת-קרקעי. "אבא, אתה שומע אותי?"
"את בסדר?"
"אבא? הלו? אתה שומע אותי?"
הצמדתי את הטלפון לאוזן וצעקתי כן, אני שומע אותה. "איפה את? את צריכה עזרה?"
ואז הקו מת.
השיחה נכשלה.
השיחה הראשונה שלנו אחרי שלוש שנים, והיא לא ארכה אפילו דקה.
2
מסך הטלפון שלי הוּאַר עם המילים מספר לא מזוהה, מה שבדרך כלל בישר על סוג כזה או אחר של הונאה, אבל כנראה התחשק לי לדבר כי עניתי בכל זאת: "הלו?"
"אבא?"
זינקתי ממקומי כל כך מהר שהברכיים שלי נחבטו בשולחן המטבח והקפה נשפך על צלחת הביצים והבֵּייקון. "מגי? זאת את?"
היא ענתה אבל לא הצלחתי להבין את המילים. הקול שלה היה חלש מאוד והקו היה מלא פצפוצים ורחשים, כאילו עמדתי לאבד אותה בכל רגע.
"חכי רגע, חמודה. אני בקושי שומע אותך."
במטבח הקליטה הסלולרית היתה הכי גרועה בבית. עוצמת האות אף פעם לא עוברת את השני קווים. הלכתי עם הטלפון לסלון תוך שאני מועד על כמה בולי עץ שבאותה תקופה ניסרתי, שייפתי וצבעתי. סתם פרויקט נגרות בשביל להרוג זמן בלילות; בסוף כל זה ייהפך לשולחן קפה. מתישהו. לא הצלחתי להביא את עצמי לסיים את העבודה ובגלל זה השטיח היה מאובק לגמרי והיו עליו המון ברגים.
דילגתי דרך הבלגן ורצתי במסדרון אל חדר הילדוּת של מגי. יש שם חלון קטן שמשקיף על החצר האחורית ועל פסי הרכבת הישנים של מחוז לאקאוואנה - וכשנצמדתי לשמשה, האות קפץ לשלושה קווים.
"מגי? זה יותר טוב?"
"הלו?" היא עדיין נשמעה מיליון קילומטרים ממני. כאילו מתקשרת מאיזו ארץ רחוקה. או מבקתה באיזה יער פראי נידח. או מתא מטען של מכונית שננטשה בחניון תת-קרקעי. "אבא, אתה שומע אותי?"
"את בסדר?"
"אבא? הלו? אתה שומע אותי?"
הצמדתי את הטלפון לאוזן וצעקתי כן, אני שומע אותה. "איפה את? את צריכה עזרה?"
ואז הקו מת.
השיחה נכשלה.
השיחה הראשונה שלנו אחרי שלוש שנים, והיא לא ארכה אפילו דקה.
3
שמי הוא פרנק ז'וטובסקי ואני בן חמישים ושתיים. רוב חיי הבוגרים עבדתי כנהג רכב משלוחים בחברת יונייטד פּארסֶל סרוויס. מכירים את הוָואנים החומים הגדולים האלה שחורשים את השכונות שלכם מלאים מוצרים שנקנו באינטרנט? ביו-פי-אס הם נקראים רכבי חבילות, למרות שהאמת, מדובר באיזה סוג של משאית. התחלתי לנהוג בגיל צעיר, ישר אחרי הצבא, ולא מזמן התקבלתי ל"מועדון גלגל הזהב", מעמד יוקרתי ומכובד שחברים בו מספר קטן מאוד של נהגי יו-פי-אס שעבדו בחברה עשרים וחמש שנים בלי שעשו אף לא תאונה אחת.
אני מתפרנס בכבוד ותמיד אהבתי את העבודה, למרות שמיום ליום היא הולכת ונעשית קשה יותר. כשהתחלתי לעבוד בחברה, בסוף שנות התשעים, רוב החבילות היו עדיין קופסאות קרטון. הדבר הכי כבד שהצטרכת להרים היה מחשב ביתי קטן. היום, תשכחו מזה. בכל משמרת נתונה, אנחנו סוחבים פוטונים, ארוניות תיוק, עצי חג מולד מלאכותיים, מסכי טלוויזיה ענקיים דקים, אפילו שולחנות פינג-פונג. וצמיגים של מכוניות, אלוהים ישמור, אלה הכי גרועים. ידעתם שאפשר לקנות צמיגים של מכוניות באינטרנט? הם באים בחבילות של ארבעה, קשורים יחד וארוזים בקרטון, ככה שאנחנו אפילו לא יכולים לגלגל את הדברים המעצבנים.
ועדיין, אם עשיתי מספיק שעות נוספות, יכולתי להרוויח מאה אלף בשנה. סיימתי לשלם על הג'יפ שלי; המשכנתה היתה על סף סיום ולא הייתי חייב אגורה לוויזה או למאסטרקארד. הייתי שלוש שנים לפני גיל פרישה מוקדמת עם פנסיה מכובדת וביטוח בריאות מקיף. לא רע בשביל אחד שלא למד באוניברסיטה, מה? עד שאשתי מתה וכל הבעיות שלי עם מגי התחילו, תמיד אמרתי שבּורַכְתי. עד אז, הרגשתי כמו הבנזונה הכי בר-מזל בעולם.
אז עכשיו תשמעו מה קרה:
"החתונה בעוד שלושה חודשים," מגי אמרה לי. "ב-23 ביולי. אני יודעת שאני מודיעה לך ממש ברגע האחרון אבל -"
"אני אבוא," אמרתי, והקול שלי נסדק כי התחלתי לבכות. "ברור שאני אבוא."
"אוקיי, יופי. כי מחר אנחנו שולחים את ההזמנות ו... רציתי להתקשר אליך לפני זה."
ואז השיחה נתקעה. כאילו היא ציפתה שאני אומר משהו, אבל הייתי חנוק מדי מדמעות בשביל לדבר. הכיתי באגרוף על החזה, שלוש מכות חזקות כדי לעצור את הבכי. בחייך פרנקי. קח את עצמך בידיים! אל תהיה כזה תינוק.
"אבא? אתה שם?"
"תספרי לי על איידן," ביקשתי. "החתן שלי לעתיד. איך הכרת אותו?"
"במסיבת תחפושות. בהלואין. התחפשתי לפּאם, מ'המשרד'? ואיידן התחפש לג'ים. אז איך שהוא הופיע, כולם רצו שנעמוד ביחד. התחלנו לשחק קטעים מהסדרה, והחיקוי שלו היה הכי מושלם."
היה לי קשה להתרכז בסיפור שלה כי הייתי עסוק בחישובים. "נפגשתם בהלואין האחרון? לפני חצי שנה?"
"אבל זה מרגיש כאילו אני מכירה אותו כל החיים. לפעמים אנחנו מדברים ואני נשבעת שהוא קורא את המחשבות שלי. כאילו יש לנו קשר טלפתי. אתה ואמא הרגשתם ככה?"
"בטח, נראה לי? בהתחלה כשרק הכרנו?" אבל אז התבגרנו והחכמנו והבנו שאלה הן רק תופעות של התאהבות נעורים. אבל לא טרחתי לציין את העובדה הזאת. אהבתי לשמוע את האושר בקולה של מגי, את המנגינה המתוקה של תקווה ואופטימיות.
"ממה איידן מתפרנס?"
"הוא צייר."
"חבר איגוד?"
"לא, לא אחד שצובע בתים. הוא אמן."
רציתי להישמע חיובי ותומך, אבל אני חייב להודות שזה הפתיע אותי.
"הוא מתפרנס מאמנות?"
"תראה, יש לו כמה עבודות בגלריות? אבל כרגע הוא בונה את השם שלו. יוצר לעצמו מוניטין. ככה זה עובד. חוץ מזה הוא מלמד ציור, במאס-ארט, הקולג' לאמנות של מסצ'וסטס."
"כמה יוצא לו מזה?"
"סליחה?"
"כמה הוא מרוויח?"
"אני לא הולכת להגיד לך."
לא הבנתי למה לא, אבל שמעתי אותה נושמת עמוק והבנתי שהיא מתחילה להתרגז אז החלטתי לא למתוח את החבל. אולי מגי צודקת. אולי השכר העתידי של בעלה לעתיד זה לא ענייני. חוץ מזה, עדיין היו לי המון שאלות אחרות.
"נישואים ראשונים?"
"כן."
"ילדים?"
"אפס ילדים ואפס חובות, אל תדאג."
"מה לגבי אמא שלו?"
"אני אוהבת אותה. יש לה כל מיני בעיות בריאות עכשיו, הרבה מיגרנות. אבל היא התחילה לקחת תרופה חדשה וזה ממש עוזר."
"ואבא שלו?"
"אין עליו. מדהים."
"מה הוא עושה?"
מגי היססה. "הקטע הזה קצת מורכב."
"מה זה אומר, מורכב?"
"זה לא מורכב. זה פשוט דורש שיחה יותר ארוכה ממה שאני רוצה לנהל כרגע."
מה לעזאזל זה צריך להביע?
"זאת שאלה פשוטה, מגי. ממה הוא מתפרנס?"
"הכותרת היא: אני מתחתנת ואני רוצה שתבוא לחתונה. 23 ביולי בניו המפשייר."
"אבל את לא יכולה להגיד לי מה אבא שלו עושה?"
"אני יכולה להגיד לך, אבל אז יהיו לך עוד שאלות ואני צריכה לסיים. יש לי מדידת שמלה בעשר והתופרת היא פשוט פסיכופתית. אם אני מאחרת לה בדקה היא מבטלת לי את התור ואני אצטרך לקבוע תאריך אחר."
היה ברור שהיא פשוט רוצה לסיים את השיחה, אבל הייתי חייב לנסות עוד שאלה אחת: "אבא של איידן בכלא?"
"לא, זה לא משהו רע."
"הוא מפורסם? הוא שחקן?"
"הוא לא שחקן."
"אבל הוא מפורסם?"
"אמרתי לך: אני לא רוצה להיכנס לזה."
"רק תני לי את השם שלו, מגי. אני אגגל אותו."
לרגע זה נראה כאילו הקו מת. כאילו השיחה נותקה, או שאולי היא שמה את הטלפון על השתק כדי להתייעץ עם מישהו. ואז היא חזרה.
"אני חושבת שכדאי שניפגש לארוחה ונדסקס את כל זה. אתה, אני ואיידן. אתה יכול אולי לבוא לבוסטון?"
ברור שיכולתי לבוא לבוסטון. הייתי נוסע לקוטב הצפוני אם זה מה שמגי היתה מבקשת. היא הציעה את שבת בשבע בערב, ונתנה לי שם של פאב אירי ברחוב פְליט, ליד האולד סטייט האוס. ואז היא אמרה שהיא חייבת לסיים את השיחה ולטוס לתופרת. "נתראה בסופ"ש. אני כל כך שמחה."
אמרתי, "גם אני," אבל לא יכולתי לסיים את השיחה בלי עוד ניסיון התנצלות אחד: "ותקשיבי, מגי, אני ממש מצטער על הכול, בסדר? הרגשתי נורא כל השנים האלה. אני יודע שפישלתי. הייתי צריך להתמודד עם כל מה שקרה בצורה טובה יותר, והלוואי ש -"
היא כבר ניתקה.
4
אשתי מתה ממפרצת במוח, אחד מאותם מקרים של פצצת זמן מתקתקת. קולין עבדה במייקלס, החנות למוצרי אמנות ויצירה. רגע אחד היא עזרה למורה למצוא דבק נצנצים זוהר, ופתאום טראח היא על הרצפה, מחוסרת הכרה. מתה באמבולנס בדרך לבית החולים. בת שלושים ושש. טרגדיה בכמה וכמה רמות, כשחושבים על כל הדברים הנוראיים שאני הולך לספר לכם עליהם. כי אשתי ידעה לזהות שקרנים מקילומטר. היא היתה קולטת את הצרה הזאת מגיעה הרבה לפני.
מגי היתה רק בת עשר כשאמא שלה הלכה לעולמה. ממש על סף הבגרות המינית והנשיות, ופחות או יותר בגיל הכי גרוע לאבד הורה. אני זוכר שחשבתי שהלוואי שאני הייתי חוטף את המפרצת במקום קולין, כי אשתי היתה מגדלת את מגי בצורה מעולה ושתיהן היו מתקיימות יפה מהפנסיה שלי כנהג חבר באיגוד נהגי המשאיות. במקום זה נאלצתי להסתדר עם מה שיש, כלומר להיעזר באחותי, תמי. היא גרה בערך עשרה קילומטרים ממני והעזרה שהיא נתנה לי היתה אדירה; היא היתה זו שתמיד הסיעה את מגי לתורים אצל רופאים ולטיפולי שיניים ולהתאים לה עדשות מגע ולבדיקות גינקולוגיות ובדיקות דרמטולוגיות ולעוד מיליון דברים אחרים כדי לאפשר לי לעבוד ולשלם את החשבונות ולדאוג שנמשיך להתקיים בכבוד. זאת היתה תקופה קשה ולחוצה מאוד, ואני הראשון שיודה שעשיתי המון טעויות. אתה יודע שפישלת בגדול כשהבת היחידה שלך מפסיקה לדבר איתך, כשבמשך שלוש שנים היא מתעלמת ממך וברוגז איתך. אבל אני אספר על כל הפרשה הזאת אחר כך. לפני שאספר לכם על החבר כביכול הקודם של מגי, אני רוצה לספר לכם על הארוס החדש שלה, ולמה מיד נעשיתי חשדן.
יום אחרי ההודעה המפתיעה והדרמטית שלה, מגי התקשרה שוב והודיעה על שינוי בתוכנית: "אנחנו חושבים שעדיף שתבוא לדירה שלנו. פשוט נאכל כאן."
היא לא אמרה לי לפני כן שהיא ואיידן כבר גרים ביחד, אבל לא ממש הופתעתי. שכר הדירה בבוסטון יקר להחריד ומן הסתם המגורים המשותפים חסכו לאיידן הון תועפות. חוץ מזה, מגי תמיד שנאה את הדירה השכורה שלה. זאת היתה דירת חדר קטנה וטחובה במרתף של בניין לבנים ויקטוריאני ששרצה זְנַבְזִיפים - חרקים שעירים שנראים כמו גבות ענקיות. הם כל הזמן היו נושרים לתוך האמבטיה שלה כשהיתה מתקלחת, והיא היתה צריכה לרקוד סטפּס סביב הגוויות הטבועות הנפוחות שלהם. מגי טענה שהיא מבלה את כל סופי השבוע שלה במשרדים של קפסיטי רק כדי לא להיות בדירה המעופשת והטחובה. אני בטוח שהיא שמחה להסתלק משם ולעבור לגור עם איידן.
אבל בכל זאת לחצתי שניפגש במסעדה. "זה אירוע חגיגי. אני לא רוצה שתבשלי."
"אני לא מבשלת."
"איידן מבשל?"
"הכול מסודר, אבא. אתה רק צריך לבוא."
חשבתי שהבנתי מה הסיפור. הנחתי שעם החתונה הגדולה באופק, הילדים חוסכים כסף ומקצצים בהוצאות. אני כבר גיגלתי "כמה מרוויח מורה לציור?" ותאמינו לי, זה לא טוב. השכר החציוני היה ארבעים אלף לשנה, וזה לא מספיק להרבה בעיר כמו בוסטון. עם ארבעים אלף לא תאכל יותר מכמה קופסאות שעועית ברוטב עגבניות.
אמרתי למגי שאני רוצה לשלם על הארוחה לא משנה באיזו מסעדה הם יבחרו. "סיני, איטלקי, מה שתרצי. בואי נתפרע."
אבל היא התעקשה שאני אבוא לדירה שלהם. "זה ממש קרוב לכביש 93. ליד גשר זאקים."
"אתם גרים ליד גשר?"
"לא צמוד אליו. אבל רואים אותו מהחלון."
"וזה אזור בטוח? אני יכול להחנות את הג'יפ שלי שם?"
"אתה יכול להיות רגוע, אבא. איידן גר פה שלוש שנים ואף פעם לא היו לו בעיות."
זה נשמע כאילו היא חושבת שהשאלות שלי טיפשיות, אבל בואו נהיה כנים: בימינו, אתה לא יכול להדליק רדיו בלי לשמוע על עוד רצח או גניבת מכונית או חילופי יריות באמצע הרחוב. וזה כביש מהיר סואן מאוד כל שעות היום ואף אחד שיכול להרשות לעצמו לא יבחר לגור בקרבתו.
בכל זאת, שמרתי את המחשבות האלה לעצמי וביקשתי ממגי שתסמס לי את הכתובת. החלטתי לבוא בראש פתוח. הייתי מוכן לפגוש את הבת שלי בכל מקום.
"האורחת האחרונה" / ג'ייסון רקולאק. ידיעות ספרים.