הסרט הזה יגרום לכם להקיא בתוך הפופקורן. מאז "עוזרת הבית" לא נהניתי ככה

יש אנשים שבשבילם "מגעיל" זה לא עלבון. למשל, הבמאי סם ריימי. הקולנוען האמריקאי-יהודי פיתח ושיכלל ז'אנר של סרטי אימה בהם היו הגעלות לא פחות מאשר הקפצות - למשל ובעיקר, סדרת סרטי "Evil Dead" שהתחילה בשנות השמונים והפכה לפולחן על-זמני. לאחר מכן, כדרכו של עולם, הוא התמסחר, והיה עסוק בעיקר ביצירת טרילוגיית "ספיידרמן" המקורית.

היוצר חזר לסורו ב-2009, עם "קחי אותי לגיהנום", סרט אימה מקורי וגועלי שהיה להצלחה, ואבל לא היתה לו המשכיות. רק עכשיו, יותר מעשור וחצי לאחר מכן, ריימי שוב חוזר למחוזות האלה. הוא עושה זאת עם "הצילו" שמחזיר עטרה ליושנה ומתגלה כזוועתון המתבסס על תסריט מקורי ומתהדר בדירוג הצפייה R, השמור לסרטים שלא מיועדים לעוללים ולרגישים.

מתברר שלמרות הגבלת גילאי הצפייה, יש לו קהל, והוא כבש את טבלת שוברי הקופות בסוף השבוע האחרון. בפעם האחרונה שריימי היה שם עם סרט מסוג כזה, קרלוס אלקרס היה בן שש.

ריימי מוכיח כאן שהוא עדיין יודע לשים את האצבע על הדופק. את התסריט כתבו מרק סוויפט ודמיאן שאנון, והוא ממשיך את אחד הטרנדים התרבותיים הלוהטים של השנים האחרונות - יצירות בהן דמויות אמידות מוצאות את עצמן במקום בו לעושר שלהן אין חשיבות, ואוכלות אותה בגדול.

סיפור המסגרת פשוט וכולל דמויות מעטות. בתחילה אנו פוגשים את לינדה, בגילומה של רייצ'ל מק'אדמס, שגם היא כמו ריימי חוזרת לעניינים אחרי בצורת לא קצרה. היא עובדת במחלקת האסטרטגיה של חברת ייעוץ כלשהי ומחכה לקידום שהובטח לה. אלא שהבוס שלה הולך לעולמו, ובמקומו מגיע ברדלי, בנו החתיך והשחצן, בגילומו של דילן או'בריאן.

לינדה מתגלה כנעבכית, ומותירה רושם רע על ברדלי בפגישתם הראשונה, גם מפני שהעזה לאכול כריך טונה לפני כן. מאמר מוסגר: מי שאוכל טונה באופן ספייס אכן ראוי לבוז, וברגע זה איבדתי כל סימפטיה כלפי הדמות שלה.

ברדלי מזלזל בלינדה גם מסיבות אחרות, ובכל מקרה מעדיף לקדם על פניה דוש כמוהו, שהוא משחק איתו גולף - ספורט שכמו כל דבר אחר בתסריט, יופיע במערכה הראשונה ויחזור בשלישית.

למרות שלא קידם אותה כמובטח, ברדלי לוקח את לינדה עמו לנסיעת עסקים לתאילנד. את הטיסה הוא מנצל כדי להשפיל אותה, ולהקרין לחבריו את האודישן הלא מוצלח שלה ל"הישרדות" - אלא מה, מיד לאחר מכן יתגלה שהאובססיה שלה לתוכנית הריאליטי לא מופרכת, אלא רבת תועלת.

המטוס מתרסק, באחת מסצינות ההתרסקות הכי גרפיות שנראו מאז "לחיות" ו"יעד סופי". השניים הם הניצולים היחידים מן ההתרסקות, ומוצאים עצמם על אי בודד. כאן, מתהפכות היוצרות. הקשרים, התארים והנכסים של ברדלי לא עוזרים לו בסיטואציה בה צריך לדעת איך לצוד חזירי בר כדי שתהיה לך ארוחת ערב. לינדה, לעומת זאת, רק חיכתה לרגע הזה. היא גם עוברת מייק-אובר שהופך אותה מחנונית נלעגת לבחורה נחשקת, וזה רק אחד מן הטוויסטים הרבים שמצפים לנו כאן. תפנית רודפת תפנית לאורך 113 דקות.

לאורך הזמן הזה, "הצילו" מפספס הרבה הזדמנויות. הוא היה יכול להיות משל עגום על טבע האדם ועל איך סיטואציות כאלה חושפות את תהומות הנפש שלו, כמו "בעל זבוב"; הוא היה יכול להיות סאטירה חברתית צולפת, כמו "משולש העצבות" או "הלוטוס הלבן"; הוא היה יכול להיות מותחן פסיכולוגי כמו "מיזרי" או דרמה ארוטית כמו "הלגונה הכחולה", אבל תחת זאת רק מפלרטט עם כל הרעיונות הללו בלי להתחייב לשום דבר. אין בעלילה או בדמויות שלו שום היגיון פנימי או עקביות, והכל כל כך גס ומוקצן שאנחנו גם לא באמת מפתחים כלפיהם רגשות כלשהם - אנחנו לא אוהבים אותם ולא מתעבים אותם, ולא אכפת לנו מי מהם ישרוד, אם בכלל.

אי אפשר לנחש מה יקרה בו עשר דקות קדימה, והוא לא מהסס למתוח את הגבולות. הרבה מים זרמו בנהר מאז ריימי ביים סרט דוחה כזה, והרבה דם והפרשות נוזליות נשפכים בו. אם סצינה בה אחת הדמויות מקיאה על האחרת במשך עשרים שניות היא דלי הפופקורן שלכם - הגעתם למקום הנכון.

ניכר שריימי, כמו גם שני כוכביו ושאר העושים במלאכה, נהנו מכל שנייה, והכיף שלהם עובר הלאה. בהקרנה בה הייתי, הקהל ליקק את האצבעות, צחק והריע. "הצילו" הוא מסוג הלהיטים בהם מה שקורה באולם לא פחות מעניין מאשר מה שקורה במסך, ולכן חשוב לראות אותו בחברותא. זו לא תופעה כמו "עוזרת הבית", ובכל זאת גם ההקרנות שלו פעילות ומשובבות לב. בימים של פילוג בעם, לפחות יש משהו אחד שכולנו נהנים ממנו - לראות מיליונרים מתפלשים בקיא. איכות זו לא מילה גסה, וגם איחסה-פיחסה לא.

כמה שבועות בלבד אחרי טבח השבעה באוקטובר, יצא הבמאי דני רוזנברג לניר עוז לצלם במקום סרט בשם "על כלבים ואנשים". איזה מין סרט זה בדיוק? קשה למצוא הגדרות. הפרויקט צולם כמעט בזמן אמת, במקום עצמו, ובהשתתפות ניצולים שחיו בו. בכל הקשור לתסריט, היה שלד בלבד, גמיש ופתוח לשינויים תוך כדי הצילומים. מצד אחר, בכל זאת היה כזה, ויש כאן גם עלילה וסיפור מסגרת, ושחקנית מקצועית שהיא בכלל מנס ציונה ומגלמת את התפקיד הראשי, כך שלקרוא לזה "תיעודי" גם אי אפשר.

בקיצור, מדובר בפרויקט מיוחד בדברי הימים של הקולנוע הישראלי, ולמעשה של הקולנוע בכלל. כן, ראינו בעבר לא מעט מסמכים תיעודיים שצולמו בזירת הזוועות מיד לאחר התרחשותן, אבל סרטים עם ממדים עלילתיים שעשו זאת? כמעט ולא.

ההפקה קרתה מהר, אבל לא ההפצה. רוזנברג צילם את הסרט בסתיו 2023, והקרין אותו לראשונה בפסטיבל ונציה בקיץ 2024, אך חיכה עם הקרנות מסחריות בישראל. הוא לא הסכים להפיץ כל עוד יש חטופים חיים מעבר לגבול. רק עכשיו, קצת יותר משנתיים אחרי הצילומים,"על כלבים ואנשים" עולה לאקרנים. האם עכשיו הקהל הישראלי כבר מסוגל לעכל אותו? גם אם כן וגם אם לא, מדובר ביצירה קולנועית שתישאר לנצח, כקפסולת זמן אמיצה ונפיצה באותה מידה שהיא עדינה ורגישה, ומציגה את הטרגדיה שהקולנוע לעולם לא יהיה מסוגל באמת לתפוס את ממדיה - ובכל זאת, חובה עליו לנסות.

הנה אחת התעלומות הגדולות בתולדות התרבות המודרנית: המנט, בנו היחיד של וויליאם שייקספיר, מת בגיל 11 בנסיבות לא ברורות, ואביו מעולם לא התייחס לטרגדיה באופן ישיר בכתביו. איך זה יכול להיות? הסופרת מגי אופארל ניסתה לענות על כך בספרה "המנט". הוא נקרא בשם הילד המנוח, והתבסס על העובדה שבזמנו, השם היה זהה למעשה להמלט, כשם אחד המחזות הקאנוניים ביותר של המחזאי. לפי הספקולציה שלה, היגון שהוא חווה בעקבות הטרגדיה היה השראה ישירה לכתיבתו. הספר שלה הוא על כך, וגם על הרבה יותר מכך.

הספר יצא לפני חמש שנים והיה הצלחה כה גדולה, שהיה ברור כי בשלב מסוים יגיע גם תורו של העיבוד הקולנועי. הסרט עלה אצלנו לאקרנים לאחרונה, וכמו המקור הספרותי, גם הוא עטור פרסים. "המנט" כבר זכה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר, וקטף לא פחות משמונה מועמדויות לאוסקר, כולל בקטגוריות המרכזיות ביותר, וכולן מוצדקות. הנה הביקורת המלאה עליו.

מה שהלך עם דילן לא הולך עם כל אחד. בזמן ש"שיר מריר מתוק" על הרכב המחווה לניל דיאמונד מתרסק בקופות הארץ, עולה בדיסני פלוס "ספרינגסטין: הדרך משום מקום", שגם הוא נכשל מסחרית אצלנו ובכלל, וגם כמעט לא קיבל הכרה בעונת הפרסים. חבל, שכן מדובר בסרט ראוי ויפה - אולי בסטרימינג הוא ימצא את המקום שלו.

הסרט מבוסס על ספר העיון של וורן זאנס שיצא לפני שנתיים. המוזיקאי היה מעורב בעשייתו וגם שותף פעיל בקידומו, מה שמעיד מן הסתם שהוא מרוצה ממנו. את דמותו מגלם כאן ג'רמי אלן ווייט שפרץ ב"הדוב", וזה בעצם התפקיד הקולנועי הכי משמעותי שלו עד כה. על התסריט והבימוי חתום סקוט קופר, שהתגלה ב-2009 כשביים את "לב משוגע" על פי סיפורו של זמר הקאנטרי האנק תומפסון, הזכור בעיקר כסרט שהביא לג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון והאחרון שלו.

רוב הביוגרפיות המוזיקליות, וביוגרפיות בכלל, סוקרות את חייו של הגיבור מצעירותו ועד זקנתו או מותו, או שהן מתמקדות בהתחלה או בסוף. הסרט הזה מתמקד בסוף של ההתחלה. הוא מתרחש בתחילת שנות השמונים, אחרי ש"הבוס" כבר עשה לעצמו שם עם חמשת אלבומי האולפן הראשונים שלו, אבל לפני ש-"Born in The U.S.A" מיצב אותו סופית בתור כוכב עולמי ענק. התסריט עוסק בכתיבת האלבום השישי שלו, "נברסקה", שהוא מן העוצמתיים והחשובים של המוזיקאי הפורה אבל בטח לא הכי פופולרי שבהם - אף שיר מתוכו, למשל, אינו נמצא בין עשרת הלהיטים הכי מואזנים שלו בספוטיפיי. בקיצור, זו בחירה מעניינת, לא מתחנפת ולא טריוויאלית.

הסרט מנסה להבין למה ספרינגסטין היה כל כך מדוכדך בזמנו, ולמה כתב אלבום כה אפל - שיר הנושא נכתב בהשראתם של צ'ארלס סטארקוות'ר וקאריל אן פוגאט, שני צעירים אמריקאים שרצחו 11 איש בסוף שנות החמישים, וסיפורם גם היה בסיס לסרט הקאנוני "שבילי הזעם" (ש"הבוס" צופה בו כאן בטלוויזיה), והפזמון של השיר שמגיע אחריו, "אטלנטיק סיטי", מתחיל עם השורה "כולם מתים וזו עובדה". את התשובה מספקת כאן דמותו של ג'ון לנדאו, המפיק והמנהל של ספרינגסטין, שמסביר לאחד מעמיתיו - "זה אלבום על אשמה, וברוס חש אשמה על כך שעזב את העולם שממנו הגיע". לא סתם הסרט נקרא "הדרך משום מקום".

הסרט גם מציג בפנינו את המשום מקום שממנו הפציע ספרינגסטין, ומשתמש בקלישאה של להציג אותו בפלאשבקים בשחור-לבן כדי שנבין שהם מתרחשים בזמן עבר. הם מתמקדים בקשר הסבוך בין ברוס לאביו, כאן בגילומו של סטיבן גראהם ("התבגרות"), ומספקים לנו הצצה כנה ורגישה לנסיבות שבגינן "הבוס" כתב באחד משיריו שלא היה לשניהם מקום באותו בית.

המעלה הכי גדולה של הסרט היא שהוא יודע מה הוא לא, וגם יודע מה הוא כן. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" מבקש להראות שני דברים. למה ואיך כתב "הבוס" כתב את "נברסקה", וכיצד הוא התמודד עם תחושות האשמה והצלקות שבאו בו לידי ביטוי, ראה את האור בקצה המנהרה והצליח לאחות את הקשר עם אביו. שני התהליכים משתלבים אחד בשני, ומובילים לתהליך אחר: בשלב מסוים המוזיקאי הקשוח והמחוספס מבין שהעשייה המוזיקלית לא מספיקה, ומחליט ללכת לתרפיה (אצל יהודי, כמובן). אם יש מסר אחד לסרט, זה שכולנו, אפילו "הבוס" בכבודו ובעצמו, זקוקים לטיפול אצל איש מקצוע, ולכולנו גם מגיע לקבל אותו.

במובן מסוים, נראה שהסרט הזה הוא אולי האקורד האחרון בריפוי שגיבורו עבר עם עצמו ועם אביו, שבינתיים כבר הלך לעולמו. "ספרינגסטין: הדרך משום מקום" הוא מעין תרפיה אישית ומשפחתית המתרחשת לנגד עיניהם של הצופים, שגם הופכים לחלק מסוים ממנה. כמעריץ גדול של "הבוס", היה לי לכבוד להיות חלק, קטן ככל שיהיה, מן התהליך הזה.

אנחנו בסוף השבוע הראשון של חודש פברואר 2026, וכרגיל בתקופה הזו, כמעט כל הסרטים הבינלאומיים הבולטים של השנה החולפת כבר הופצו כאן. עכשיו, נותר למפיצים רק לשלוף מן המלאי את מעט השמות הגדולים שעוד נותרו בו. "ערך סנטימנטלי" יעלה אצלנו בשבועות הקרובים, ובינתיים עלה כאן כבר עכשיו "אין ברירה אחרת", הלהיט של הבמאי הקוריאני פארק צ'אן-ווק.

מאז בכורתו העולמית בפסטיבל ונציה בקיץ האחרון, "אין ברירה אחרת" הפך לאחד מן הסרטים הלוהטים של השנה, זכה להצלחה מסחרית וגם קיבל אינספור מועמדויות, אם כי בסופו של דבר הן בדרך כלל לא היתרגמו לפרסים - התחרות היתה קשה מדי השנה. בין השאר, הסרט היה ברשימה המקוצרת לאוסקר, אך לא השתחל לחמישיית המועמדים הסופיים בקטגוריה הבינלאומית. מה לעשות, היה צריך למצוא מקום לסרט אנטי-ישראלי כמו "קולה של הינד ראג'ב". זו עדיפות עליונה לבילי אייליש וחבריה.

וברצינות: אני מזדהה עם מצביעי האקדמיה שלא העבירו את "אין ברירה אחרת" שלב, ולא מבין למה מלכתחילה הגיע כל כך רחוק. הדיבור סביב הסרט, הביקורות המשתפכות והצלחתו הקופתית מוגזמים בעיני.

קשה שלא להשוות את "אין ברירה אחרת" לסרט קוריאני אחר - "פרזיטים". אפשר גם להשוות אותו ל"הצילו", עליו כתבנו קודם לכן. מדובר הרי בסאטירה חברתית מדממת על קפיטליזם ושוק העבודה המודרני.

את גיבור הסרט מגלם לי ביונג-הון, מגדולי השחקנים הקוריאנים בדורו. הוא מתגלה לנו כגבר עם חיים אידיאלים - משפחה עם שני ילדים ושני כלבים, ועבודה בשכר גבוה. אלא שכל זה קורס כשהוא מאבד את משרתו.

גיבורנו כל כך נואש למצוא עבודה חדשה ולזכות מחדש בכבודו ובאיכות החיים שהתרגל אליה, שהוא יוצא למסע רצח כדי להיפטר מן המועמדים האחרים למשרה שהוא חושק בה. הוא עושה זאת בדרכים ערמומיות וברוטליות, שהסרט נהנה לתאר לפרטי-פרטים סדיסטיים וגרפיים.

פארק צ'אן-ווק פרץ לפני כשני עשורים עם "שבעה צעדים", מן הסרטים הראשונים שהביאו את הקולנוע הקוריאני לחזית התרבות העולמית. בזמנו, כל כך התלהבתי מהסרט שאחרי הצפייה הראשונה בו מיד צפיתי בו שוב והוא רק השתפר. עם "אין ברירה אחרת" החוויה שלי היתה הפוכה. צפיתי בו פעם אחת וסבלתי - הלכתי לראות שוב, מתוך מחשבה שהבעיה בי, ואז סבלתי עוד יותר. חוששני שמדובר ביצירה וולגרית ומעושה, שמכה בנו בפטיש ומאכילה אותנו בכפית עם אמירות בנאליות על כך שהעולם התאגידי הוא ג'ונגל. זה סרט לא נעים, בלי טיפה של רגש, חסד או נשמה, והוא כולו דאווין אחד גדול. פעם אחר פעם נראה שהבמאי מכה בתוף מתוך מחשבה וציפייה על מחיאות הכפיים של הסטודנטים לקולנוע שיריעו לצורה שבה הוא משתמש במצלמה ובעריכה.

תשאלו, למה "פרזיטים" כן וזה לא? אי אפשר לענות. אין השוואה בכלל בין האיכויות של שני הסרטים. תשאלו למה "הצילו" כן וזה לא? זו שאלה טובה יותר, כי גם "הצילו" סובל מכמה בעיות דומות, אבל לפחות אין לו שום יומרות וברור שמטרתו היחידה היא לעשות חיים. "אין ברירה אחרת", לעומת זאת, טובע בחשיבות העצמית מדושנת העונג של עצמו.

כרגיל, אני מצדיע למפיצים שלוקחים סיכון כלכלי ומפיצים כאן בימינו סרט קוריאני היישר מפסטיבל ונציה. מגיע להם חיבוק, משהו שלא תמצאו ב"אין ברירה אחרת". אעשה שקר בנפשי אם אמצא ולו דבר טוב אחד להגיד על הלהיט הזה. כל שנה יש כמה סרטים מדוברים שצפייה בהם מגלה כי הם מוערכים הרבה יתר על המידה - והנה, מצאנו עוד אחד כזה. אני נאלץ להזהיר מפני הצפייה בו - אין לי ברירה אחרת.