קומדיה רומנטית במסדרונות הוצאת הספרים: קראו פרק ראשון מתוך "ניפגש בשוליים"

אני מכריחה את עצמי להישאר על הכיסא, להחזיק את ידי בחיקי, לשכל קרסוליים בנימוס מתחת לכיסא. אף על פי שאני רוצה בכל מאודי לקום ולברוח.
הקולות הסובבים אותנו התעמעמו והפכו להמהום שקט. הזמן מאט. פתאום כפות ידי חמות ודביקות, כמו שני פנקייקים לוהטים שנדבקו. פתאום אני בועטת בעצמי שהשתמשתי היום בדיאודורנט היקר שעשוי מקליפות עצים אורגניות ומציל כלבלבים מליבריה. (אוליביה הכריחה אותי לקנות אותו כדי "לתרום את חלקי להצלת העולם" ולוודא שהאלומיניום בדיאודורנטים הרגילים לא מחלחל לנקבוביות שלי ועושה לי דמנציה. ברגע זה, הייתי נותנת הכול תמורת מריחה טובה של אלומיניום זול על כל הגוף.)
"נשמע טוב," אני אומרת ודוחפת את השיחה אל יעדה הבלתי נמנע. הקול שלי כמעט נורמלי, פרט לעלייה צרודה בסוף המשפט. התכוונתי להישמע נינוחה, ובמקום זה יצאה לי צווחה עכברית שכולה חרדה. אני מורידה אוקטבה וממשיכה. "אני המומה שאת בכלל בודקת את המייל שלך בסוף השבוע הזה, עם כל מה שקורה כאן."
היא מבטלת את ההערה שלי בנפנוף יד וחיוך נעים. "טוב, את יודעת איך זה אצל וורקהוליקים. אף פעם לא קל להתנתק מהעבודה." היא צוחקת כאילו במבוכה, ואני מצחקקת יחד איתה.
"מה שנכון," אני אומרת ומשתדלת בלי הצלחה יתרה לגייס חיוך רחב. אני לא מצליחה להתמיד בניסיון העלוב הזה לסמול טוק. הגיע הזמן להתקדם. גם היא מרגישה את זה, למרבה ההקלה והאימה.

"בכל אופן," אומרת קלייר, והקול שלה מקבל מיד גוון ענייני יותר. "לא סתם פתחתי את המייל שלך אתמול. כשסיפרת לי על מה הספר שלך, הסתקרנתי. שופהולית בגמילה ומגיש של תוכניות רדיו על התנהלות פיננסית אישית נפגשים בבית קפה, ואז צריכים להתגבר על הפערים ביניהם? מקסים. באמת. אבל הסיפור שסיפרת לי בשנה שעברה והסיפור שראיתי כתוב אתמול בלילה הם שני דברים שונים מאוד. מה שרציתי —" היא משתתקת. "קיוויתי מאוד לקבל את הסיפור ההוא."
הסיפור ההוא.
היא רצתה את הסיפור ההוא.
הלב נתקע לי בגרון. אני בכלל לא בטוחה על מה היא מדברת. כתב היד שלי הוא לא כמו כתב היד שלי? ברור שכן. הוא זהה כמעט לגמרי, חוץ מכמה שינויים פה ושם כי הייתי חכמה מספיק להבין שאני לא מומחית בכתיבת רומנטיקה, ולכן קראתי כמה שיותר ספרים על הנושא.
בכל פעם שקראתי ספר חדש על מלאכת הכתיבה זיהיתי משהו חובבני ומזעזע שעשיתי, ואז התאמתי את כתב היד לחוכמתו הנדיבה של הספר שזה עתה סיימתי.
ואז הייתי קוראת עוד ספר, מזהה עוד פגם עצום, ומתאימה את כתב היד.
נכון, היו ספרים שסתרו זה את זה, ואני מודה שזה היה מבלבל. אבל התגברתי על זה. כתב היד שלי התגבר על זה.
והתחזק.
נדמה לי.
"אה," אני אומרת בקול רפה, ומנסה לא לשחק באצבעות. אני גם מנסה לחבר כמה מילים נבונות וקוהרנטיות בלי שפני וקולי יסגירו את ההרגשה האמיתית שלי. אני מרגישה כאילו ברק הכה בעמוד טלפון, והעמוד נחת לי על הראש.
"לא הספקתי לקרוא הכול, מן הסתם," היא ממשיכה.
"ברור," אני אומרת, וניצוץ של תקווה נדלק בתוכי. מן הסתם היא לא הספיקה לקרוא את כל כתב היד. ברור. "כמה קראת?"
היא מהססת לרגע, ואז אומרת, "מספיק."
המילה האחת הזאת היא מכה אנושה.
מספיק.
היא קראה... מספיק.
יש לי בחילה.
להיות בצד של הסופרים זה פשוט נורא.
בחיים לא קיבלתי דחייה על כתב יד לפני כן. זה מחריד. עדיף שאף אחד לא יכתוב ספרים.
"אבל יש שם מרכיבים טובים. פוטנציאל. ו —" היא אומרת בהתחשבות — "בנסיבות רגילות, נדמה לי שראיתי שם מספיק פוטנציאל כדי להמשיך לעבוד איתך עליו, להביא אותו למצב הכי טוב שאפשר."
אני מרימה אליה את העיניים. כן. כן, זה רעיון מצוין. אני עושה את זה בעצמי לפעמים כשאני רוצה נורא להשיג לקוח פוטנציאלי. פשוט... נחליף מיילים. נעשה פינג פונג עד שהכול יהיה כמו שצריך. ואז היא תיקח את הספר לצוות שלה. ואז הוא יעבור לאישור סופי. ואז אני אקבל חוזה.
המילים המתוקות מהדהדות באוזני. ואז אני אקבל חוזה.
"אבל אם להודות על האמת," היא אומרת, "הנסיבות שלי כרגע הן לא רגילות. אם הייתי מקבלת את המייל הזה בשנה שעברה — אפילו לפני חצי שנה — זה היה יכול להיות אחרת."
קלייר משנה תנוחה. ברור לי שהיא מנסה להיות כמה שיותר עדינה עם הנזיפה שלה — הייתי אמורה לשלוח לה את כתב היד קודם, כמו שדיברנו.
אבל באמת שניסיתי.
באמת. הוא פשוט לא היה ממש מוכן. הוא לא היה אז מושלם.
"אני יוצאת לגמלאות בסוף מרץ," היא מסבירה. "ולכן אני בדיוק מעבירה את הסופרים שלי לעורכים אחרים. הפסקתי לקבל סופרים חדשים. והסיבה שהעפתי מבט אתמול בלילה היא שאהבתי את הרעיון הכללי שלך. אני מחבבת אותך. ואם..." נדמה לי שהיא מנסה להחליט אם אני יציבה מספיק רגשית, כדי לקבל את מה שהיא עומדת לומר. "אם כתב היד היה במצב מעולה, הייתי שוקלת לקחת אותו." היא מחייכת חיוך עצוב. "שולחת אותו לחוזים מיד ואז מעבירה אותו לאחד העורכים בצוות שלי. אבל..."
היא משתתקת. משיכת הכתפיים הקטנה שהיא עשתה היא כנראה סיום טוב מספיק בשבילה, אבל אצלי מפלס החרדה עולה.
אבל... מה?
מה?
אי-אפשר לסיים שיחה ככה. "הייתי יכולה להגשים את כל חלומותייך, אבל..." ואז למשוך בכתפיים ולבקש ממני להעביר את הסוכר.
את העורכת! אני רוצה ליילל. את צריכה לדעת איפה מסיימים סצנה!
"אני לא אוהבת להוציא את עצמי מהזירה עוד לפני שהתחרות מתחילה." היא מחייכת כאילו היא זו שראויה לרחמים, לא אני. כשאני חושבת על זה, אולי זו גם קצת אשמתי. יכול להיות שאחרי שקיבלתי את כרטיס הביקור שלה בשנה שעברה, לקחתי את העובדה שהוצאה קטנטנה, שכמעט בוודאות פועלת מתוך איזה מוסך ביתי, הביעה בי עניין, וניפחתי אותה עד שנוצרה האשליה שעשרות הוצאות בניו יורק מתדפקות על דלתי. אופס. "בכל אופן, אני מתארת לעצמי שלא היית רוצה לנתח איתי את כל החתיכות השונות של כתב היד שלך. זאת הרי רק דעתי."
המוח שלי רוצה לומר, "אבל הדעה שלך היא היחידה שאני רוצה לשמוע!" ואני צריכה לשלב את האצבעות חזק מאוד כדי למנוע מעצמי לעשות את זה. "הדעה שלך היא היחידה שחשובה!"
הגיע הזמן לטקטיקה שונה.

אני פותחת בנימה כמה שיותר קלילה. "אילו דברים סימנת לעצמך?"
"הממ." עיניה מתעמעמות מעט. נדרש לה זמן רב במיוחד לענות. "המפגש, לדוגמה." היא מרימה יד. "תראי, מפגש בבית קפה הוא רעיון נהדר," היא מבהירה, ומנופפת בידה בחיוך קטן. "גם אנחנו נפגשות בבית קפה כאן, בדיוק כמו אלפי אנשים שמשתמשים בבית הקפה כהרחבה של הסלון שלהם. תמיד יש משהו מקסים באווירה שם. אבל," היא מוסיפה אחרי שתיקה קצרה, "זה פשוט... קצת משומש."
המילים שהעורך המסתורי צרב בכתב היד שלי מופיעות במוחי: מפגש ראשון לא מקורי.
"פשוט חשבתי," אני אומרת לה, "שאולי זה מקורי כי הדמויות מתבלבלות בכוסות, מרימות אותן, ואז מגלות, את יודעת..." אני מושכת בכתפי ומחייכת. "שהן הזמינו בעצם את אותו משקה..."
"כן, ואני חושבת שגם בהולמרק חושבים שזה מקורי. פעם אחר פעם."
החיוך שלה מאופק. אני יודעת שהיא מנסה להפוך את זה למשהו לא חשוב, לבדיחה, למעני. ולמענה אני מחייכת, למרות שהמילים משולי כתב היד מופיעות בדמיוני: מעורר בחילה, ופלגיאט די בוטה מכל סרט הולמרק בעשר השנים האחרונות.
"מעניין," אני אומרת ומהנהנת כאילו אני מעכלת את המידע בנינוחות, ובכלל אין לי הרגשה שבלעתי שברי זכוכית והם קורעים אותי מבפנים. "אז המפגש צריך טיפול."
"והדמויות," אומרת קלייר וממשיכה להנהן.
"הדמויות. כן. ברור. הדמויות." אני מחכה רגע, ואז שואלת, "איך בדיוק... עם הדמויות?"
"לדוגמה, סלואן."
"סלווואן," אני אומרת. "כן. סלואן. מה לגביה?"
"את סלואן צריך להעיף."
קלייר אומרת את זה בענייניות גמורה. כאילו אמרה, "נראה לי שצריך להעיף את המנורה הזאת. היא הורסת את כל הווייב בסלון."
סלואן. המוזרה שמאוהבת נואשות ברנאלדו. זאת שמצליחה להידחף לכל סצנה באיזושהי דרך מגושמת. הדמות ששזרתי בסיפור בקפידה כדי להדגיש את התנועה וההתפתחות של הדמויות האחרות. סלואן.
ואיך בדיוק, אני רוצה לצרוח, אני אצליח להעיף דמות מרכזית בלי שהסיפור יקרוס?
מילותיו של העורך המסתורי — אנחנו לא צריכים את הדמות הזאת — מצליפות במוחי, אבל אין לי זמן להתעכב על זה.
"ועוד מחשבה," אומרת קלייר והאור בעיניה נדלק שוב, "שקלת אולי להעביר את הספר להווה?"
האם. שקלתי. להעביר להווה.
קלייר דונובן משחזרת את המילים והמחשבות של העורך המסתורי שלי ברמת דיוק כזו, שאפשר לחשוב שהיא העורך המסתורי. מי יודע, אולי זה נכון. אולי היא פלשה למשרדי הוצאה אחרת והתגנבה לחדר סודי, שרבטה הערות זדוניות על כתב היד שלי ונעלמה שוב. זאת נשמעת לי כמו המסקנה ההגיונית היחידה.
או, אני אומרת לעצמי בתחושה מחליאה של אימה, או שהעורך המסתורי שלי צדק.
כולם סביבי צודקים, ורק אני לא מצליחה לראות את הפגמים בכתיבה שלי.
שמעתי את זה מסופרים אחרים מספר דו-ספרתי של פעמים. איך הם נעשים עיוורים בכל מה שקשור לכתיבה שלהם. כמה קשה לראות את הסיפור מנקודת המבט של הקוראים. אצלי בראש, אני חיה ממש בהארפּווּד שבאינדיאנה. עבדתי על הסיפור הזה כל כך קשה, וכל כך הרבה זמן, עד שאני מכירה כל פרט ופרט — הכתוב והלא כתוב.
פתאום אני נתקפת ייאוש, והכתפיים שלי מתחילות לצנוח בניגוד לרצוני. חשבתי שיש לי משהו ביד. רעיון. ניצוץ. לכל אורך הדרך חשבתי, אולי אני באמת יכולה לעשות את זה! אולי בכל זאת יש לי נשמה של סופרת! אבל מה אני, בעצם?
סתם בחורה בבית קפה שהשלתה את עצמה.
"טוב, אני צריכה לחזור," אני אומרת ומחלצת את ברכי מתחת לשולחן בכוונה לקום. אני מכריחה את עצמי לצחוק צחוק קטן. "ולך בטח יש דברים הרבה יותר חשובים לעשות מלשבת ולדבר איתי כל היום." אני אומרת את זה בחיוך שהדבקתי לעצמי לפה, אבל קשה לי להסתכל לה בעיניים. "בכל מקרה, תודה על הכול, גברת דונובן. אני יודעת שאני... קטנה מאוד... בהשוואה אלייך, אבל אפילו אני מבינה איך זה שמציפים את תיבת הדואר שלך בהצעות ורעיונות. זה באמת כבוד בשבילי שהקדשת זמן להצעה שלי."
אני נועצת את המבט ברצפה ומתחילה לעמוד.
"סוואנה, רגע."
אני עוצרת.
מכריחה את עצמי להביט לה בעיניים. ואני מוצאת שם מבט גלוי וישיר.
"יש הרבה הבטחה בסיפור שלך," היא אומרת לאט, כאילו היא מקווה שהמילים המדודות יעזרו לי לספוג את דבריה ולהאמין לה. "באמת שכן. את רק צריכה להביא את הסיפור הזה, הסיפור ששמעתי ממך בשנה שעברה, אל הדף. זה הכול."
אני שותקת שניות ארוכות.
ובזמן שאני מביטה בעיניה החמות ומנסה לעכל את כוונתה, מחשבה חדשה מתגבשת במוחי. ורק לרגע, אני דוחקת הצדה את הספקות המנפנפים בכנפיהם הרועמות הגדולות.
זאת לא מישהי שמנסה למרוח אותי כדי שלא ארגיש גרוע כל כך. זאת קלייר דונובן.
קלייר דונובן בכבודה ובעצמה.
ונכון שהיתה לנו שיחה חביבה בתור בשנה שעברה, אבל זאת העבודה שלה. בכל שנה, קומץ מובחר של סוכנים ספרותיים מעבירים לעיונה מאות כתבי יד שעברו סינון קפדני ונבחרו בפינצטה. ולמרות השיחה הנחמדה שלנו בשנה שעברה, היא לא היתה יושבת כאן ומבזבזת עשרים דקות מזמנה היקר אלמלא חשבה שיש איזשהו פוטנציאל בסיפור שלי. היא לא היתה טורחת לפתוח את המייל אלמלא חשבה שיש שם משהו. היא לא היתה קוראת לפחות כמה עמודים על מסך המחשב שלה לקראת חצות אלמלא הרעיון שהצגתי לפניה תפס אותה. והיא בוודאי לא היתה לוקחת אותי הצדה לשיחה במקום לשלוח לי מייל ניחומים.
על אף זעקות השבר בתוך ראשי, אני לא אבודה.
אולי אין לי כתב יד מספיק טוב כדי לקבל חוזה במקום, אבל יש לי התחלה. התחלה טובה.
ואני צריכה לקבל החלטה. ברגע זה. כי יכול להיות שזה באמת עכשיו או לעולם לא.
החיוך שהדבקתי לעצמי לפנים נמחק מהן ומתחלף במבט רציני.
"אז אמרת שאם כתב היד שלי היה באיכות שקיווית לה, היית מוכנה לדחוף אותו לאישור לפני שאת פורשת בסוף מרץ."
היא מביטה בי בחשדנות. היא הבחינה בשינוי בטון שלי. "אם. כן. זה מה שהייתי עושה. אם."
"אז אם אני אצליח להביא את כתב היד למצב מושלם לפני ועדת האישורים הבאה שלכם, את תשקלי להעביר אותו אליהם."
היא לא בטוחה מה לומר. נושמת עמוק. "תראי, סוואנה, אני —"
אני מרימה ידיים באוויר. "אני מבינה שאת מדברת על שכתוב רציני. הבנתי בדיוק לאיזה היקף של עבודה את מתכוונת."
"זה יהיה מהפך יוצא דופן," היא אומרת. "ואני לא חושבת שאפשר לעשות את זה בזמן קצר כל כך. הוועדה שלנו נפגשת ביום שלישי הראשון של החודש."
"יום שלישי הראשון של החודש. אני יכולה להספיק," אני אומרת בעיקר לעצמי ומהנהנת. "אני אספיק."
היא מביטה בי בפקפוק כל כך הרבה זמן, שאני מנסה למצוא משהו לומר ובסוף הולכת על זה. "יש לי עורך שעובד איתי עכשיו. מישהו שמסכים עם כל הטיפים שנתת לי ממש עכשיו."
אחרי רגע היא שואלת, "מישהו עוזר לך?"
"כן." עוזר. מבקר. אותו דבר.
אני רואה שהבעת פניה משתנה אט-אט. אני רואה שהלהיטות והביטחון שאני מקרינה מפעילים אצלה משהו. "אני לא יכולה להבטיח, כמו שאת יודעת."
אני מהנהנת בהתלהבות. "אני יודעת."
כמה שניות של שתיקה חולפות בינינו. ההמולה סביבנו מתגברת — סדנאות מסתיימות, המסדרונות מתמלאים באנשים.
"אוקיי, סוואנה. תשלחי לי את כתב היד עד אחד במרץ במצב הטוב ביותר שתצליחי להגיע אליו, ואני אסתכל שוב." ובמילים אלה הפגישה נגמרת. היא קמה.
אני מרעיפה עליה אינספור "בטח" ו"תודה רבה". כשאנחנו נפרדות, החיוך שלה לא בטוח ונינוח כמו שהייתי רוצה שיהיה אחרי המפגש שלנו, אבל זה לא משנה. מה שמשנה הוא שעכשיו יש לי זמן להוכיח שהיא נתנה לי הזדמנות שנייה בצדק. יש לי זמן.
אנחנו נפרדות בים האנשים ואני זורמת בחזרה אל אולם התצוגה, והראש שלי מנתח בקדחתנות את מה שקרה עכשיו.
חלומותי התנפצו. לרגע.
ואז הם התגשמו. בערך.
ועכשיו יש לי — אני מביטה בשעון — ארבעים וארבעה ימים לשכתב לגמרי את הספר שכתבתי במשך ארבע שנים.
ארבעים וארבעה ימים.
ארבעים. וארבעה. ימים.
שישה ימי שני.
שישה ימי שלישי.
שש שבתות.
רק שישה.

"ניפגש בשוליים" / מליסה פרגוסון. מאנגלית: תומר בן אהרון. 276 עמודים. אגם הוצאה לאור ומטר הוצאה לאור.