"המתחזים, של חיים אתגר כבר מזמן הפכה לתוכנית שאפשר לנהל מולה משחק שתייה. תורידו שוט בכל פעם שאתגר מכריז בדרמטיות את אחד מהבאים: "ואז קרה משהו שלא קרה לנו מעולם", "זוהי הצצה נדירה למוחו של מתחזה מסוכן" או "הגיע הזמן לעשות סוף ל…", וסביר להניח שעוד לפני ברייק הפרסומות השני כבר תהיו שיכורים מכדי לזכור אם זה הפרק על העבריין שמתחזה לרב או על הגבר שמעמיד פנים שהוא גנרל בצבא ארה"ב. למען האמת, זה גם לא באמת משנה. כפי שאתגר עצמו הוכיח שוב ושוב, החומר התחקירי לא באמת קובע. בידיו ובידי צוות ההפקה המנוסה שלו כל סיפור הופך למופע גרנדיוזי של פרומואים, שמסתיים בסרטים כמו "השפית והמיליונר המסתורי" ששודר אמש.
רותי רוסו, שפית, מנחת טלוויזיה ופעילה חברתית (במיוחד מאז 7 באוקטובר), הייתה הסיבה להתכנסות הפעם. מתברר שהיא נתקלה וזיהתה - ואגב, נדמה שהיא גם צופה מושבעת של התוכנית - את פועלו של אדוארד נסימוב, הידוע גם כאדוארד נווה ואולי עוד כמה שמות. למעשה, התחקיר הגרנדיוזי שהובטח לנו התברר כבר בדקות הראשונות כהבטחת שווא מוחלטת, בזכות תבונתה של רוסו, שזיהתה כמעט מיד שמדובר בניסיון עוקץ. היא החליטה לערב את אתגר אחרי שהבינה שמי שמתחזה למיליונר מסתורי ממוצא קווקזי ומנסה לעקוץ אותה הוא אותו נסימוב שהפך במרוצת השנים לאחד ה"גיבורים" הקבועים של התוכנית.
חיבה לצהוב
השיחות בין רוסו לאתגר נראו קצת כמו הרמת אגו הדדית: הוא מפרגן לה על ההצלחה המקצועית ועל הפעילות ההתנדבותית המבורכת, והיא מקבעת את מעמדו כלוכד עבריינים מדופלם. אבל האמת היא שמעבר לשתי סצנות - ניסיון המלכודת עם הקמת המסעדה הפיקטיבית (שבסוף כשל), והמפגש של אתגר ורוסו עם נסימוב בהוסטל בתל אביב, שם ניהלו איתו שיחה ארוכה יחסית על מעלליו - שאר הפרק היה למעשה לקט של אירועי פרקים קודמים.
וכאן טמון הקושי הגדול בכתיבה על התוכנית של אתגר. בבסיסה, היא ממלאת חלל ציבורי עצום של משטרה שאינה מתפקדת, ומתחקה אחרי עבריינים סדרתיים שקשה לא לתפוס את הראש ולשאול איך הם עדיין מסתובבים בינינו ולא יושבים מאחורי סורג ובריח. אבל בזה אפשר להאשים רק את החיבה של אתגר לצהוב: הכול כאן עשוי בצורה כל כך מניפולטיבית, עד שלפעמים גם הצופים מרגישים כמו קורבנות של מבצע הונאה. כמו אותו נסימוב שהוציא במרמה מאות אלפי שקלים, בעיקר מנשים - חלקן חולות סרטן שנתנו לו את השקלים האחרונים שלהן - גם "המתחזים" מנסה למשוך צופים בדרכים עקלקלות, עם הבטחות שלעולם, אבל לעולם, לא מתגשמות.
עדיין בינינו
הפרק ששודר אמש היה פספוס כפול. לקראת סופו, כשאתגר, רוסו וצוות הצלמים מגיעים להוסטל הפשוט למדי שבו נסימוב שוהה ומתעמתים איתו, העבריין הבאמת נורא הזה - שישב לא פעם בכלא - זוכה לזמן מסך שמציג אותו עלוב, פגיע ואנושי למדי. גם בלי שלקחתי קורס אחד בקרימינולוגיה ברור שנסימוב הוא אדם שמעולם לא היה, ולא יהיה, נורמטיבי, ושהדרך היחידה שבה הוא יודע להתנהל בעולם היא באמצעות רמייה ועבודה בעיניים. לכאורה אנחנו אמורים לשנוא אותו, לתעב אותו ולרצות לראות אותו נענש בצורה המשפילה ביותר. אבל כשהוא יושב שם מול המצלמות, בזמן שאתגר ורוסו החכמים והרהוטים מטיפים לו מוסר, הוא נראה בעיקר כאדם חלש ושבור. לרגע, אולי לרגע, אפשר לחשוב שהזובור הציבורי הזה הוא לא הדרך, ושבמקום זה צריך לדאוג בצורה הרבה יותר אפקטיבית שאדוארד נסימוב יורחק מהחברה לצמיתות.
כצפוי, עוד לפני שהמשדר המיוחד (הכול כאן תמיד מיוחד) באולפן מסתיים, אנחנו למדים שנסימוב עדיין מסתובב בינינו, אולי מבוקש לחקירה נוספת שלעולם לא יגיע אליה, וכנראה כבר עסוק בלמצוא קורבנות חדשים. אם אתגר היה רוצה לקחת על עצמו, ובכן, אתגר של ממש, הוא היה צריך לצלול למסדרונות המשטרה ולנסות להבין מדוע אנשים כמו אדוארד נסימוב - שתיק הראיות נגדם גדול לפחות כמו בנק המוזיקה הדרמטית של ההפקה - עדיין לא יושבים בכלא. זה היה הופך לטלוויזיה פחות קלילה ופחות צהובה, אבל אם מדברים על טלוויזיה אקטיביסטית באמת, ולא כזו שמתחזה להיות כזאת, אין ספק שזו הדרך.
בינתיים, חברים, גם אם קיבלתם הצעה להשקעה שאי אפשר לסרב לה ממיליונר קווקזי, תדעו שזה כנראה פחות דוד רחוק של עומר אדם ויותר מישהו שמחפש לרוקן לכם את חשבון הבנק.