הנה כלל קטן עבור צופי טלוויזיה שהם גם פודיז: מי שאוהב סיפורים ואוכל, בסדר הזה, צופה ב"מאסטר שף". מי שאוהב אוכל עם קצת סיפורים, כמעין "סלטון" שתפקידו לרענן את המנה העיקרית, צופה ב"משחקי השף".
לעומת זאת, מי שניחן לא רק בתיאבון בריא אלא גם בסקרנות וצמא לידע, מוטב שיצפה ב"הצלחת של הארץ המובטחת" בכאן 11.
למקרה שטרם נחשפתם לתעודה המרתקת הזאת, תכף ננסה להסביר מה הופך אותה לא רק לתכנית על מזון גשמי כי אם גם על מזון רוחני, אבל קודם כל גילוי נאות: אסף דוקטור הוא מכר ותיק שלי. לא הפכנו אמנם לחברים קרובים, אבל יצא לי ללוות, כסועד ולקוח, את הקריירה המסעדנית שלו ושל אחיו יותם, כמעט מיומה הראשון.
במילים אחרות: אני מספיק קרוב כדי לדעת שגם מסעדותיו, ממסעדות שף כמו ה"דוק" ועד לאימפריה כמו "האחים", הן בעצם מעבדות מחקר לאוכל ארץ-ישראלי, אבל מספיק רחוק כדי להרשות לעצמי לכתוב על תכנית טלוויזיה בהובלתו.
לצד הדוקטור בשמו, לוהק דוקטור בתוארו (פילוסופיה) - ד"ר ג'רמי פוגל, נבון ומשעשע כאחד, שלבושתי לא הכרתי עד לצפייה בסדרה.
המשימה שלקחו על עצמם השניים היא לרדת לשורשיו (לעתים תרתי משמע) של האוכל הארץ הישראלי, כזה שמתקיים פה כבר אלפי שנים, לפעמים אף קודם לתקופת המקרא.
ראס אל סקרנות
חלוקת התפקידים ברורה: ד"ר פוגל, הבקיא במקורות היהודיים, מביא את הרפרנס ההיסטורי-חברתי ולעיתים אף הפילוסופי, הדוקטור-מסעדן מביא את ההקשר הקולינרי (ואף מבשל ביחד עם האורחים השונים או בעצמו).
ביחד יוצאים השניים למסע של התבוננות, ליקוט ובישול ברחבי הארץ, פוגשים אנשים מעניינים - מהר גריזים ועד יפו העתיקה - ומנסים לחבר בין סיפורי המקרא (למשל) לבין הסיר והצלחת.
זה מעניין כבר ברמת הרעיון, אם כי התוצר הסופי אינו נטול בעיות. למה? כי השניים, למרות שהם מיומנים בתקשורת, אינם אנשי טלוויזיה מקצועיים, כך שהתפרים המחברים בין השיטוטים בשדה למפגשים עם האורחים ניכרים לעין. קצת כמו מנה שמוטב היה להשאיר להתבשל עוד דקה על האש.
מצד שני, ייתכן שדווקא הגמלוניות הזאת היא התורמת להבנה שעוד לפני שהם מגישים של סדרה, מדובר קודם כל בשני אנשים סקרנים.
נתעכב עוד פסקה, ברשותכם, על המילה הזאת, שהיא תבלין שכה חסר לא רק במסעדנות הישראלית, אלא בכל תחום בחיינו, כי החברה הישראלית איבדה בשנים האחרונות לא רק את התום שליווה אותה בעשורים הראשונים לקיומה, אלא בעיקר את הסקרנות.
המפגשים שלנו זה עם זה, כיחידים, ובעיקר אלה עם אלה כקבוצות דתיות, שבטיות, עדתיות ופוליטיות, הפכו לטעונים, השפרצה של טיעונים וטענות במקום דיאלוג.
הבעיה היא שאיבוד הסקרנות הוא הצעד הראשון לאיבוד החכמה, שקנייתה אינה אלא מסע אינסופי לא בעקבות הידיעה, אלא בעקבות חוסר הידיעה. הנה, פוגל כבר השפיע עלי להרהורים פילוסופיים.
בנזיד עדשים
הבטחתי פסקה אחת וגנבתי שלוש, לכן מוטב שנחזור אל התכנית. אתמול יצאו השניים בעקבות הנביא יחזקאל (וכמובן לא נמנעו מהשיר ההוא של החלונות הגבוהים), שנצטווה לנבא את מראות החורבן המתקרבים בעודו ניזון ממזון דל שבושל על גללים.
אז את הגללים הם השאירו, תודה לאל, מחוץ למדורה, אבל יצאו בעקבות התערובת של קטניות ודגנים, משפרעם ועד ליפו. מה שהתחיל בפסיעה בעקבותיו של הנביא יחזקאל, הוביל עד לסיפור עשיו ויעקב, למכירת הבכורה בעבור נזיד עדשים. מה הכיל הסיר שגרם לעשיו לבקש מאחיו התאום, הצעיר ממנו בדקות אחדות בלבד, שייתן לו לאכול מן "האדום האדום הזה"?
כמובן, גם אם אתם מאמינים בני מאמינים שבטוחים שהכתובים מתארים דברים כהווייתם, ודאי שממרחק השנים אי אפשר לדעת מה הכיל תבשיל הקדירה הראשון והמפורסם ביותר בהיסטוריה. אבל בעזרת מה שידוע לנו היום על מזונם של אנשי תקופת המקרא, אפשר לנחש.
כמו כל מסע טוב, הדרך לעיתים מרתקת לא פחות מהיעד. כך למשל בין תחנה אחת לשנייה מהרהר פוגל הרהור שאין יהודי ממנו: סבו שהיה מהגר לא מת בארץ שבה נולד, כך גם אביו - ואף הוא, יליד בלגיה, יודע שצריך לקרות משהו מאוד יוצא דופן כדי שימות בארץ הולדתו (עד 120 כמובן).
לעומת זאת, אסף דוקטור, דווקא מפלרטט, כמו ישראלים רבים בני גילו שליבם נשבר נוכח המחלות האוטו-אימוניות שפשו בישראליות, מפלרטט עם הרעיון של לקחת כמה שנים כדי לנסות ולחיות במקום אחר ("טוקיו או אולי אוסקה" כדברי אסף-סאן), משפט שהוא די מדהים כשנזכרים בכל מפעלות "האחים" למען תושבי העוטף וכוחות הביטחון לאורך ימי המלחמה. כנראה, אם מותר לי להביא מובאה משלי מהכתובים, אכן "נאמנים פצעי אוהב" (משלי, פרק כ"ז, פסוק ו').
אם אתם אוהבים סיפורים ואוכל, לא משנה באיזה סדר, אתם מוזמנים להישאר רק עם תכניות הריאליטי-קולינריה.
אם לעומת זאת אוכל מעורר בכם גם סקרנות בריאה, נסו את "הצלחת של הארץ המובטחת": היא אולי לא המוצר הטלוויזיוני הכי מלוטש, אבל היא לפחות פותחת לא רק את הפה, אלא גם את הראש.