כמה ימים אחרי טבח ה-7 באוקטובר, כש-251 בני אדם, כולל ילדים קטנים, עדיין הוחזקו בשבי חמאס, פרסמתי מאמר באנגלית במגזין בריטי תחת הכותרת "Why do terrorists target the most beautiful among us?'". או בעברית: "למה המחבלים תמיד מחפשים את הכי יפים בינינו?". זו הייתה התחושה באותם ימים מתל אביב הנצורה, שרחובותיה התחילו להתמלא בתמונות של אזרחים חפים מפשע שנלקחו ממיטותיהם בפיג'מה, או נחטפו מתוך מסיבת ריקודים. לא הכרנו אותם, לא ידענו כמה זמן הם יישארו שם, רק ידענו שאיכשהו כולם חפים, כולם יפים, והוריהם כל כך עייפים.
אחר כך הכרנו אותם. ככל שהכרנו יותר, זה כאב יותר. הכרנו את המשפחות. את ההורים. את האחים. את הנכדים. את הילדים. "חגגנו" להם ימי הולדת בכיכר ליד המוזיאון. ברדיו השמענו את השירים האהובים עליהם. זה מרגיש כל כך מזמן, למרות שזה קרה לפני רגע. בקיץ האחרון לקחתי חבר מצ'כיה לכיכר החטופים, מישהו ניגן שיר של אביתר בנאי על הפסנתר בכיכר. הסברתי לו שזה "הפסנתר של אלון". ישבנו והקשבנו לצלילים, לא היה צריך להוסיף עוד מילים. מוזיקה יודעת לעשות את זה. אפילו בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שעוד כמה חודשים אני אשמע את אלון אהל עצמו מנגן את אותו שיר.
ביום הולדת 24 של אלון אהל פרסמתי מאמר כאן באתר. זה היה יום אחרי שמשפחתו קיבלה ממנו סימן חיים ראשון, אחרי 492 ימים של גיהנום. כתבתי באותו מאמר שהסלוגן הקליט "נגמר להם הזמן" שכיסה את רחובות הערים באותם ימים אינו רק סיסמה במקרה של אלון אהל, אלא מציאות. "כולנו ראינו את התמונות. לכולנו עלו אותן תמונות מיד ושם. אלון לא נכלל בשלב הזה של העסקה. הקבינט, לעומת זאת, יתכנס רק ביום שלישי. יש להם זמן", כתבתי.
באותו יום הולדת עצוב הגיעה עידית אהל לריאיון אצל דני קושמרו בחדשות 12 ושאלה: "יש אימא אחת שהייתה מסוגלת להכיל את זה, שהבן שלה רעב, רעב לאוכל, וכבול עם שרשראות במשך כל כך הרבה ימים? איך היא הייתה יכולה אפילו לישון בלילה?". קושמרו יכול היה להיות אמפתי יותר. יכול היה להציע לה תקווה שקרית. יכול היה לומר מילות תפילה חסרות תכלית. במקום הוא ניצל את הזמן הקצר שהמציאות הזאת הופיעה על המסך של כל צופי המהדורה שלו, וזרק אמת עצובה לחלל האוויר: "ככל שהם צעירים יותר, הם עוברים יותר סבל, ויותר התעללות". כל אדם בעל דופק במדינה הזאת ששמע את המילים האלה, החסיר פעימה.
בדיוק היום לפני שנה פרסמתי את אותו מאמר. המילים של עידית אהל שיתקו אותי, ולכן במקום לכתוב עליהן, פשוט הפצרתי בקוראים לצפות בדברים שלה. "שש דקות שכל ישראלי חייב לראות", כתבתי, "בואו לכיכר להזדהות עם המשפחה. בואו להפגין. פשוט תהיו שם. גם אם זה לא יזיז משהו אצל מקבלי ההחלטות, זה עדיין חשוב לזכור שלא מדובר רק בדמויות בטלוויזיה שנעלמות ברגע שהערוץ עובר לשדר את חתונמי".
זה קרה בדיוק לפני שנה. היום אלון אהל חוגג יום הולדת 25, אתמול ראיתי אותו מופיע בהאנגר 11 כמו כוכב רוק. בעצם, לא "כמו". אלון אהל הוא כוכב רוק. לא במובן המוזיקלי - הוא דווקא יותר בכיוון הקלאסי - אלא בכיוון של אדם שלפני שנה היה קשור לשלשלאות וניסה לשמור על שפיות בשבי, ושנה אחרי הוא עושה מופע סולד אאוט וכובש את הקהל כמעט בלי לנסות. כמה קוליות. כמה פאסון. "אתם ידעתם שאני פסנתרן עוד לפני שאני ידעתי", הוא אמר לקהל. המחבלים תמיד מחפשים את הכי יפים בינינו, כבר אמרנו.
ברשותכם לא אתייחס יותר מדי לצד המוזיקלי של המופע הפעם. מניח שממילא אף אחד לא מצפה שאתן ביקורת ללהקה המצוינת בראשות עמוס בן-דוד שעטפה את אלון אהל בצליל חם. ובכל זאת, הייתה שם מוזיקה. שלומי שבן, ליילי (גל תורן וגיא לוי), אלון עדר, גיא מזיג, קרולינה, עידן עמדי, מארינה מקסימילאן ומוניקה סקס עלו על הבמה בזה אחר זה. אביתר בנאי היה חולה והבריז (רפואה שלמה), אבל גם בלעדיו זו הייתה הופעת כוכבים מרגשת. ובכל זאת, הפעם היחידה שהקהל קם לסטנדינג אוביישן היה כשאל הבמה הגדולה עלתה עידית אהל. עברה בדיוק שנה אחת מאז אותו ריאיון לקושמרו, אבל איכשהו היא נראתה צעירה ב-20 שנה.
היו שם להיטים גדולים. לרגע הכל הפך לנורמלי. אלון אהל נכנס לנעליה של חוה אלברשטיין ב"תרגיל בהתעוררות" עם שלומי שבן ולפתע באמת כל השנתיים האחרונות הרגישו כמו סתם תרגיל מוצלח; הוא רקד עם מארינה ב"עולה על שולחנות" כאילו ריקודים לא מזכירים לכולנו את מיגונית מוות; הוא שר עם קרולינה את "הבלדה על אביר החופש ובת גלים" והשם כל כך הלם אותו - אביר החופש התמים. "אני לא אומרת שברגע אחד נהיה מאושרים", הם שרו שם, אבל ברגע הזה האושר הציף את החלל הענק של ההאנגר. מוזיקה יודעת לעשות את זה, כבר אמרנו. ראיתי שם הרבה הופעות במהלך השנים, מעולם לא היו שם כל כך הרבה דמעות של אושר כמו שהיו שם אמש.
גם בתוך ערב של שיא הרגש, היו כמה שיאים בולטים במיוחד. הנאום של אמא עידית היה אחד כזה, הביצוע קורע הלב של "יש לי סיכוי" שאלון הקדיש לאלי שרעבי שיש בקהל היה כזה - ובעיקר הנאמבר של "שיר ללא שם" שביצע אלון עם אחיו רונן. ראיתי את שלום חנוך מבצע את השיר הזה לא פעם, ראיתי את יהודית רביץ עושה אותו לבד עם גיטרה בקיסריה - אבל עם כל הכבוד, זה כבר לא שיר שלהם. 738 ימים בשבי חמאס קנו לאלון אהל את הזכויות על השיר הזה, ובעיקר על השורה שנפתחת במילים "קץ ייסוריי", ונגמרת בדמעות, תמיד. כשמדברים על "תמונת ניצחון" או על "הניצחון המוחלט", מדברים בדיוק על הרגע הזה.
ביום ראשון האחרון הייתי בהלוויה של כלת פרס ישראל, פרופ' זהר שביט. בתה נגה ספדה לה, ואמרה שהיא הייתה אומרת לה שאף אחד אף פעם לא התחרט על כך שהוא אמר "תודה". המשפט הזה הדהד לי בראש בזמן שראיתי את משפחת אהל מאושרת על הבמה. בדיוק כמו שביום הולדת 24 של אלון ידענו לבקר את מקבלי ההחלטות, זה גם הזמן להודות לכל מי שהיה שותף להחזרת אלון מהתופת העזתית. תודה למי שאחראי לכך שאני כותב כרגע כתבה על אלון אהל תחת הקטגוריה של "ביקורת הופעה". תודה לנשיא טראמפ, תודה למרים אדלסון, תודה אפילו לראש הממשלה ובעיקר תודה גדולה להמונים שיצאו לרחובות ולא הפסיקו לרגע לנגן על הפסנתר של אלון את שירו. משב הרוח מחלונו הפתוח. מעין כוחו. צחוק. בכי. קץ יסוריו. יום הולדת שמח ילד. תודה שנתת לנו לחגוג איתך.