בביקורת שלי על העונה האחרונה של "צומת מילר", כתבתי כי "למרות ההצלחה, קשה להאמין שזאת התכנית שאדיר מילר חלם לעשות". זה היה הניסיון שלי לביקורת בונה. הרי הכי קל לקטול את אדיר מילר. כמה קל - וקצת מטופש - לשבת מאחורי מקלדת עם כובע של מבקר ולכתוב "לא מצחיק" על מישהו שעושה מיליונים מההומור שלו.
אדיר מילר הוא אכן מטרה קלה, אבל אני עומד מאחורי הביקורות שלי עליו. הטענה שלי כלפי "צומת" הייתה שההומור שלה היה מאולץ ובעיקר מתאמץ. "הסדרה יורה פגזים של פאנצ'ים לכל כיוון במטרה שמשהו יידבק, ולעתים רחוקות מצליחה לפגוע במטרה", כתבתי והוספתי שהצופים יבואו לראות את מילר בכל מה שהוא יעשה - ודווקא בגלל זה זה כדאי לו לתת להם מעט יותר קרדיט. זה מגיע להם, והאמת שזה גם מגיע למילר עצמו.
לא אטען חלילה שאדיר מילר קרא את הביקורת שלי והחליט ליישם, אבל לפי פרק הבכורה של "ריסט", התכנית החדשה של אדיר מילר בקשת 12, נראה שהוא החליט לעשות בדיוק את זה."ריסט" היא תכנית קומית במהותה, אבל לא כזאת שבנויה על רצף בלתי פוסק של בדיחות, אלא על סיטואציות אנושיות שאפשר להזדהות איתן. לא בדיוק "הומור בריטי", וגם לא "רמזור" - אלא משהו באמצע. סדרה שמבקשת לספר סיפור, ומסתמכת על הכישרון של הקאסט כדי להעביר את ההומור בלי פטיש 5 טון על הראש.
עוד לפני שנדבר על הסיפור, כדאי לשים לב להתבגרות של אדיר מילר (51) כיוצר. ראשית, וזה כנראה הכי בולט - הסדרה נראית פשוט טוב. הצילום, העריכה, אפילו בחירת השירים - מג'ון לנון, דרך לד זפלין ועד ביסטי בויז. ערכי ההפקה לא דומים לשום סיטקום שראינו בעבר בישראל. אפשר לראות את השינוי הפנימי שעוברת הדמות של מילר בתכנית אפילו מצילומי החוץ. כאן הוא נוסע על אופניים בכיכר השעון ביפו, כאן הוא מגיח על אותם אופניים במרכז שוסטר ברמת אביב ג' ויוצא לנסיעה ברכב ספורט ליד מגדלי היוקרה של סי אנד סאן.
המעבר הזה בין העתיק והשמרני למודרני ומתקדם מעודן, בטח יחסית למילר, שבוחר הפעם לתת לצופים שלו קרדיט. חדי העין ישימו לב גם לשינויים שעוברים על כובע המצחייה שלא עוזב אותו לאורך כל הפרק. נראה שגידי לא רק מחליף כובעים, אלא מודד זהויות. בהתחלה הוא עם כובע של הניו יורק יאנקיז - סמל של יציבות ושמרנות, בסוף הפרק הוא עם כובע של הלוס אנג'לס דודג'רס שמסמלת עושר והצלחה, אבל גם חוסר נאמנות - בטח כשברקע שומעים את הביסטי בויז שרים את ההמנון הכי גדול על ברוקלין, ביתם המקורי של הדודג'רס.
מכאן ואילך ספוילרים
הסיפור עצמו מציג את גידי, נגד בשירות קבע במרכז האזנה של 8200 - שחווה משבר גיל 50 קלאסי. הוא שונא את הבוס שלו, מתוסכל מהיחסים עם אשתו (מירי מסיקה, שכל מי שהיה בהופעה שלה מכיר את האיכויות הקומיות שלה) והחיים שלו נעים בין שגרה של להיות הכספומט של בתו הצעירה לבין ביקורים אצל אביו הגוסס בבית החולים. ואז נופלת עליו בשורת איוב אמיתית: אבחנה רפואית מגלה שנותרו לו שבועות ספורים לחיות - והוא מחליט לפרוק כל עול. "אני הולך לזיין את העולם, כוסאומו שימותו כולם", הוא אומר בקול רם, כשהוא לוקח הלוואה ענקית מהבנק, הולך להשתין (מילולית) על מפקד הבסיס שלו ולבסוף מודיע לאשתו שהוא טס לתאילנד "כדי לזיין".
ואז מגיע הטוויסט. מדובר באבחנה שגויה, אין לו בכלל מחלה סופנית והוא לא עומד למות - וכעת הוא צריך להחליט איך להתמודד עם ההשלכות של מה שהוא עשה. אם זה נשמע לכם מוכר (ולא רק בגלל שאדיר מילר עצמו סיפר את כל העלילה בהופעת סטנדאפ בקטע שהפך לויראלי) זה בגלל שלא מדובר בעלילה הכי מקורית בעולם.
למעשה, זו בדיוק נקודת הפתיחה של הסדרה "אישור מחלה" (Sick Note) הבריטית ששודרה אצלנו בעבר בנטפליקס. אדם מקבל אבחנה שגויה של סרטן סופני, מתחיל לקבל יחס טוב יותר מהעולם, ולכן לא מגלה לאף אחד את האמת. גם הסרט האמריקני "החופשה האחרונה" עם קווין לאטיפה (בעצמו רימייק לסרט בריטי משנות ה-50) מספר סיפור דומה: אישה שמגלה שהיא עומדת למות מבזבזת את כל חסכונותיה על טיול יוקרתי - כאשר היא מגלה שמדובר באבחנה שגויה, היא מנצלת את המצב כדי לעשות שינוי אמיתי בחייה.
צופים ישראלים ייזכרו באופן אוטומטי בסיפורו האמיתי והטראגי של אמיר פיי גוטמן, אך רבים גם ייזכרו במחזה הפופולרי "עקר בית" של ענת גוב, שם גבר מספר למשפחתו שהוא חולה בסרטן רק כדי לקבל מהם קצת יחס. הפרומו לפרק הבא חושף כבר שזה הכיוון אליו מושך מילר בהמשך הסדרה.
אין בכל הדוגמאות האלה כדי לטעון שמדובר בגניבה אמנותית, חלילה - וגם אם כן, זה לא משנה. קומיקאים גדולים יודעים לגנוב בדיחות, ולשכלל אותן. והכי חשוב, גם אם הטוויסט בסוף הפרק היה צפוי - הוא עדיין מותיר את הצופים עם סקרנות לאן הסיפור הולך מכאן. בעידן הנוכחי, עם אינפלציה של תוכן, זה לא מעט.
בין לבין אנחנו מגלים שעדיין יש קסם מסוים כשמושיבים את ליאור כלפון ואדיר מילר יחד לדיאלוג על כלום. לא בדיוק שיחה של איצקו ומירי ב"רמזור", אבל לא רחוק. כלפון מגלם רס"ר דתי, שמציג אנטיתזה מעניינת לדמות המיתולוגית מהסדרה ההיא. אם איצקו היה החבר הלוזר שגורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו, הפעם הוא החבר הזה שיש לכולנו שמרוצה מדי מהמקום שלו בחיים, ומשקף לנו כמה חרא לנו.
ייאמר לזכותו של אדיר מילר שהוא לא נכנע לתכתיבי ה-PC. הדמות של גידי היא גבר מבוגר ומתוסכל מינית שמפנטז על דוגמנית צעירה שמתאמנת איתו במכון כושר (עומר נודלמן). הסצנה בה הוא בוהה בה, תוך כדי שברקע מתגנן הלהיט Only You משנות החמישים, מרגיש כמו סצנה גנוזה מ"אסקימו לימון". וזה דווקא סבבה, כי זה עובד. סוג ההומור הזה אולי לא יקנה למילר הרבה אוהדים בקבוצות פרוגרסיביות ברשת, אבל לכל הפחות מגיעות לו נקודות זכות על כך שהוא לא מתפשר הפעם על אוסף של בדיחות רנדומליות, אלא ממש משקיע בבניית הדמויות.
אפשר להתווכח אם התוצאה מצחיקה או לא, אבל היא כן משקפת הפעם את מה שמילר יכול לעשות עם השקעה בסיפור טוב. או אם לעשות פראפרזה על הציטוט של הדמות שלו: אדיר מילר הולך לזיין את כולם, וכוסאומו, שימותו הקנאים כולם.
בקטנה
במשך 12 שנה היה אדיר מילר הפנים של קופת חולים מכבי. בקיץ 2024 הודיעו הצדדים על פרידה "ברוח טובה". אמש, שני הצדדים נפגשו שוב, כשפרק הבכורה של "ריסט", הסדרה החדשה של מילר בקשת 12, קיבל חסות בלעדית של מכבי. כל הפרסומות בתכנית היו של קופת החולים, וגם ב-VOD של מאקו הסדרה מלאה בפרסומות וגרפיקה של הקופה. לא ברור אם מדובר בהטרלה אולטימטיבית של אדיר מילר כלפי האקסית, או סתם חוסר מודעות ברמה פלילית של אנשי השיווק של מכבי - אבל זו הסדרה האחרונה שקופת חולים אמורה לרצות שיקשרו אליה.
בלי להיכנס לספוילרים, המנוע העלילתי של הסדרה הוא רשלנות רפואית של רופא מומחה ("מספר 1 בתחום") שעסוק מדי בבירוקרטיה של קופת החולים מאשר לבצע דיאגנוזה. חדר ההמתנה עמוס, והרופא מסביר לפציינט שאין לו זמן גם לשמוע את התלונה הרפואית שלו וגם ליצור עמו קשר עין. החולה עצמו מצוי במצוקה כפולה. מצד אחד הוא סובל מכאבים, מצד שני הוא מובך מעצם המעמד. בסצנה גרפית במיוחד, אנחנו רואים את דמותו של מילר מתייסרת מכאבים על האסלה, אנחנו יודעים כמה הוא סובל וכמה זה מביך להגיע לרופא כדי לדבר איתו על נושא שכזה - אבל הרופא אפילו לא מביט בו. זו סיטואציה שכל ישראלי יכול להזדהות איתה, ולכן מפתיע שקופת החולים בחרה לפרוס את חסותה דווקא על הפרק הזה. ובכלל, אולי במקום לשפוך הון על גאונים קומיים כמו יניב ביטון ויעל שרוני, עדיף היה להשקיע את הכסף הזה בשירותי הרפואה עצמם - או לפחות לדרוש מהרופאים קצת יותר אמפתיה, זה לא עולה כסף.