בית הילדים הוא עולם בפני עצמו: קראו פרק מתוך "עיניים גדולות זה לא טוב"

בוקר. "תרימי קצת כאן" - אורנה, האחראית על הקומונת ילדים, מסובבת אותי קצת, מסתכלת במראָה הארוכה, מכווצת את הבד של המכנסיים, מושכת. "נראה לי בסדר, נעשה כאן שני פֶּנְסִים, וכאן קצת נסדר. זה יופי." עוד זוג מכנסי חורף מגיע לעגלה. אני בין האחרונים במדידות, כי הגוף שלי רזה ואני לא כל כך גבוהה. דנה הכי גבוהה ב"ארזים" והיא הראשונה מאיתנו במדידות. לפנַי היה יפתח, וכשהוא חזר לבֶּיתֶלָדִים, אני רצתי לקומונה. אורנה כבר הכינה את כל הבגדי חורף שלי משנה שעברה. היא תעבור איתי בגד בגד - מה שעדיין מתאים יישאר שלי; מה שכבר קטן יעבור הלאה למישהו עם גוף יותר קטן משלי. נכון שעכשיו קיץ, אבל אנחנו מתכוננים לחורף.
"יופי, סיימנו עם המכנסיים, בואי נעבור לחולצות." יש המון בגדים, ערֵמות ערֵמות. לאף ילד לא יחסר. הקומונה של אורנה מלאה במכנסיים וחולצות בכל מיני גדלים. שמלות אין בערמות. אני עומדת יחפה בתחתונים ובגופייה מול המראָה באמצע הקוֹמוּנַת ילדים. קר לי. הכפות רגליים שלי מצחיקות, גדולות מדי. הדלת הגדולה שמחברת לקומונת חברים פתוחה עד הסוף. מדי פעם אורנה מפטפטת עם אחת החברות או מנופפת לאחד החברים. "קדימה, קדימה! לאן הלכת?" אני צוחקת, לא הלכתי, אני כאן! אורנה שוב לידי, מעמידה על העגלה מגדל של חולצות ומושכת אותי חזרה למראה. מבין החולצות במגדל מציצה אחת סגולה. אני אוהבת סגול. אם אני לא אתבייש לבקש ואם אורנה תחשוב שזה מתאים, אולי היא תהיה שלי לחורף הזה. שמלה אני יודעת שאני אתבייש לבקש.

פעם התווכחנו בבֶּיתֶלָדִים - עמיר סיפר שבקיבוץ של הבן דוד שלו קוראים לקומונה "מחסן בגדים". התווכחנו איתו אפילו שאני לא זוכרת למה. חיים, אבא של יפתח, עשה את ההֲקָמָה. כשרות'קה הולכת הביתה בשתיים, אחד ההורים בא לעשות את ההֲקָמָה. הסידור עבודה משבץ את ההורים, כי בין שתיים לארבע כל הקיבוץ נח, חוץ מחברים שעושים הֲקָמָה בבֶּיתֶלָדִים. חיים מאוד חכם. הוא מלמד באוניברסיטה וכותב ספרים. גם אמא למדה באוניברסיטה, שזה מקום של לימודים חשובים. חיים הסביר לנו ש"קומונה" באה מהמילה הצרפתית ל"משותף". גם המילה "קומוניזם" באה מאותה מילה צרפתית. הוא אמר שבקיבוצים שהם יותר קומוניסטיים קוראים למחסן בגדים "קומונה". רציתי לשאול מה זה "קומוניזם" ומי אלה הקומוניסטים, שזה כנראה אנחנו, כי אצלנו קוראים לקומונה "קומונה", אבל הוויכוח עם עמיר כבר נגמר, וכולנו הלכנו לשחק כדור בסיס.
בחרתי חמש חולצות בוקר וחמישה מכנסי בוקר. "אוי, זאת גדולה מדי. תלויה עלייך כמו קולב..." אורנה נשמעת מאוכזבת. אני רוצה להרחיב את הכתפיים שלי, אבל נדמה לי שהן מתכווצות. "מה יהיה?! נו, לא הגיע הזמן לגדול?" גם אני רוצה לגדול, אבל לא מצליח לי. אני רוצה לגדול לא כדי להיות גדולה, פשוט כדי לא להיות קטנה. על הקטנים מחליטים הגדולים, ואת הקטנים לא שומעים. אני מנסה שישמעו אותי, שלא יחליטו עלי. אני רבה הרבה ואז יוצא הפה הגדול שלי. אבל פה גדול לא עוזר לגדול יותר מהר.
אני מרימה את העיניים למראה, רואה הרבה שיער מבולגן, משהו תלוי שנראה קצת כמו אוהל וממנו יוצאים שני גפרורים עם ברכיים בולטות. אין מכנסיים יפים לגפרורים, וחבל שאני לא גבוהה כמו דנה. אני לא אוהבת את המראָה של הקומונה. וגם לא מראות בכלל. אורנה אומרת: "להוריד!" ואני מורידה. קדימה, יש עבודה, ועבודה לא מחכה. אורנה כבר תמצא לי חולצות שבת יפות. אולי אפילו אוהב כמה מהן.
אני סומכת על חיים, וזה הגיוני שהקומונה שלנו זה מהמילה "משותף". כל הבגדים של כל החברים וגם של כל הילדים מגיעים מהקומונה, עוברים כל הזמן בקומונה ובסוף חוזרים לקומונה. אנחנו מקבלים את הכביסה הנקייה מהקומונה, בגדי בוקר בשקי כביסה גדולים ובגדי שבת בארגז פלסטיק - מגוהצים ומקופלים. יוחאי, החצרן, מחלק את הכביסה הנקייה לבַּתֶיֶלָדִים. ליוחאי יש טרקטור משלו עם עגלה צרה שמתאימה למדרכות. הוא מסתובב איפה שצריך עזרה, לתקן שער, לפנות אשפה גדולה, לתקן את הנדנדות או צינורות שנוזלים, וגם להסיע כביסה מהבֶּיתֶלָדִים אל הקומונה וחזרה. כל יום יוחאי אוסף את השקי כביסה עם הכביסה המלוכלכת ומשאיר אותם אצל עדינה, במכבסה. עדינה מכבסת הכול ומעבירה את הכביסה הנקייה לקומונה. שם יושבות העובדות של הקומונה, מתקנות, מגהצות, מקפלות ומחלקות לתאים.

הקומונה היא לא מחסן. הקומונה גם נותנת את הבגדים - אבא ואמא לוקחים מהקומונה תחתונים, גופיות, גרביים, בגדי עבודה, מצעים ומגבות. בשביל בגדים אמיתיים לחברים, הקומונה עושה "תערוכה" - מזמינים חנות מהעיר שמביאה בגדים באוטו גדול. באותו ערב הקומונה משתנה - כל השולחנות, המכונות תפירה, המכונות גיהוץ - הכול נדחף הצִדה. החנות מהעיר מסדרת את כל הבגדים על מתלים וקולבים, הכול חדש ויפה! בשבוע שלפני התערוכה תהיה מודעה גדולה על הלוח מודעות בחֲדַרוֹכֶל - כולם מוזמנים! המוכרת מהעיר תעזור למדוד, וזהבה, האחראית על הקומונת חברים, תרשום את הבגדים שכל חבר בחר. אחר כך יורידו את זה לחברים מהתקציב הלבשה. בתערוכה האחרונה אמא קנתה חולצה לבנה מבריקה, כמו אלה שרואים בעיר, מבד חלק שנראה כמו מים נשפכים ועם שורה של כפתורים קטנים בצורה של פרחים. אני אוהבת לבוא עם אמא לתערוכה, רק חבל לי שהיא בוחרת מהר ואנחנו חוזרות הביתה.
גם לנו, לילדים, הקומונה נותנת את הבגדים. אנחנו מחזירים כל שנה את מה שקטן ומקבלים את מה שמישהו גדול מאיתנו החזיר. הבגדים הם שלנו אבל שום חולצה היא לא רק שלי; היא משותפת לי ולכל אחד אחר שהשתמש בה לפני או ישתמש בה אחרי. היא שלי כל זמן שהיא מתאימה לי. כשאני גדלה וכבר לא צריכה אותה, היא כבר לא שלי. נעים לי שבגדים משותפים שומרים ב"קומונה" ולא ב"מחסן בגדים".
אורנה מגישה לי אפודה אדומה עם כפתורים גדולים. אני מרימה את הידיים והיא משחילה אותה מעלי. הידיים שלה מהירות, אני מנסה לעמוד בקצב - מתלבשים, מתפשטים. "נו, מה את אומרת? אוהבת?" אורנה כבר מחטטת בין החולצות, מחפשת את המועמדת הבאה. היא לא מסתכלת עלי, אבל היא מחכה שאני אענה. איך יודעים אם זה יפה? ברוב הדברים אני יודעת מה יפה, אבל בבגדים לא. כשהאופניים שלי כבר קטנים ואני הולכת עם אבא למַּחְסָנוֹפְנַּיים לבחור חדשים - העיניים שלי מוצאות את ההכי יפה. בשלישי בבוקר, כשאנחנו הולכים עם עמליה לספרייה, קל לי לבחור איזה ספרים אני לוקחת. בבגדים אני לא יודעת.
אורנה מכריזה: "יופי! זה טוב, נכון? אז יש לנו עוד אחת." אני מהנהנת ומנסה לקלף אותה מעלי. זה כנראה יפה. הידיים של אורנה מושכות מעלי את האפודה, מרחפות על השיער שלי, ואני כבר בתוך החולצה הבאה. "למה את לא עושה קוקו? יהיה לך הרבה יותר יפה מאשר כשהשיער פרוע ככה." נכון, היא צודקת, השיער שלי מצחיק. השיער של גילי, אחותי הגדולה, הוא יפה. יש לה תלתלים קטנים וקופצניים. שלי סתם נפוח. אני מנסה להחליק אותו חזרה למקום, אבל יודעת שזה לא יעבוד.
כשחיים הסביר מה זה "קומונה", הקשבנו. חיים מדבר בקול רם עם ר' מצחיקה. הוא מדבר בקלות כי הוא יודע מה הוא רוצה להגיד. הדיבור שלו מתפזר כמו גולות שמישהו שפך על הרצפה. המחשבות שלו יותר מהירות מהמילים. בדרך כלל, כשרואים את חיים בחֲדַרוֹכֶל או במדרכות, הוא באמצע ויכוח עם מישהו. חיים מתווכח הרבה, אבל אני חושבת שזה בגלל שהוא יודע הרבה, אולי כל כך הרבה - שהוא לא מצליח לא להתווכח. הוויכוחים של חיים לא הופכים לריב. הוא פשוט מדבר בקול רם ומהר כי אכפת לו. ויכוחים עם עמליה הופכים לריב. כשעמליה רבה היא כועסת. גם ויכוחים עם אמא הופכים לריב, וכשאמא רבה היא נעלבת. כשאני אהיה גדולה אני רוצה להתווכח עם אנשים כמו חיים, שלא כועסים ולא נעלבים.
"המעיל הזה כבר קטן!" אורנה מרימה גבוה את המעיל של שנה שעברה. אני אוהבת אותו, אבל השרוולים כבר מגיעים לי כמעט עד למרפקים. "אז אני רואה שדווקא כן גדלת!" אורנה מחייכת. באמת? אולי גדלתי, לא אמרו לי, אני לא יודעת. "בואי, תבחרי לך מעיל חדש!" איזה יופי! אני קופצת בשמחה, מעיל חדש! היא מראה לי "דובון" כמו של כולנו, או מעיל אדום. אני לא טובה בלדעת מה יפה, אבל "דובון" כמו של כולנו או מעיל אדום - זה קל.
"סיימנו!" עברה שעה. אורנה מוחקת את השם שלי מהרשימה, "כשאת חוזרת לבֶּיתֶלָדִים תשלחי את ליאת." אחרי שאני אלך היא תוסיף לי כמה זוגות גרביים חמים ועוד תחתונים חדשים ותגיד לרות'קה מה לא מצאנו ועדיין חסר. רות'קה תדאג שיהיה לי. הבגדים שבחרתי יחכו בתא שלי בקומונה, וכשיתחילו הגשמים, יוחאי החצרן יביא לנו את הכול ל"ארזים". אני שמחה! יש לי מעיל חדש, אדום, לא "דובון" כמו של כולם. ככה יוכלו לראות אותי מרחוק.

"עיניים גדולות זה לא טוב" / רונית בלנרו-אדיב. 304 עמודים. מטר הוצאה לאור.