הפינגווין לא היה עוד מועדון תל אביבי מהאייטיז, אלא סמל לכל מה שתל אביב אמורה להיות: עיר חופשית של תרבות, התנסות, יצירתיות, אומץ להיות אחר ולקרוא תיגר על הממסד. "הייתה שם מהפכה אמיתית בהסתכלות", אומר לוואלה הצלם והבמאי אריאל סמל, מי שעבד שם כברמן בתור נער והצילומים שלו מתעדים את האמנים, המבלים, מועדונים נוספים והסצינה כולה.
"הלכנו אחורה, אנחנו בתקופה יותר ממסדית, פוריטנית, צייתנית. זה היה מאוד אנרכיסטי כל מה שקרה, והצילומים משקפים את זה".
הצילומים שעליהם סמל מדבר נוצרו בשני כובעים: כברמן ומבלה, חלק מהסצינה - וכעיתונאי, במסגרת עבודתו בעיתון "חדשות". הם כונסו עכשיו לתוך ספר חדש ומושקע בשם "אנשי הפינגווין 2: ההיסטוריה הסודית של תל אביב" (שניתן לרכוש אותו דרך האתר הרשמי, כאן).
זהו ספר המשך ל"אנשי הפינגווין" שיצא לפני כעשור, עורר הדים עצומים ואזל במהירות, וחולל "היסטריה קטנה", כדבריו של סמל. כיום, הוא אומר מחירו של הספר הראשון בשוק האספנים עומד על יותר מ-1,200 שקלים. גם כאן בוואלה הוא סוקר בהרחבה.
"מצאתי ארגז של נגאטיבים מהתקופה והעליתי לפייסבוק, והייתי מקבל מאות לייקים ואנשים דיברו על הנעורים שלהם. הביקוש היה מטורף, עשיתי הדסטארט והצליח והוצאתי ספר והוא מהר מאוד נהיה סולד אאוט", מספר סמל על הספר הראשון.
אלא שמאז חלה התפתחות נוספת: הוא מצא לפני כשנה בארכיון עיתון "הארץ" - שבו נמצא גם הארכיון של "חדשות" שכבר אינו קיים - מאגר שלם של צילומים נוספים, שנחשבו אבודים במשך שנים. "מצאתי שם אוצר בלום של מאות נגאטיבים שתמיד זכרתי שהיו ולא ידעתי איפה הם. אז אמרתי: עכשיו אני ממש חייב להוציא ספר שבעיניי הוא חדש".
מבחינתו, אם כן, זו לא בדיוק מהדורה שנייה אלא פרויקט חדש. הספר החדש כולל אמנם גם צילומים שהופיעו בספר הראשון, אבל גם לא פחות מ-100 עמודים של צילומים חדשים. הכול עוצב מחדש בידי מיכל סהר ויש גם QR שלוקח את הקורא לפלייליסט של עידן הניו ווייב עם שירים שנוגנו במועדון בשנים ההן. "הוא מאוד ייחודי. הוא משלב המון דברים, אוסף של ניירות שונים, זה מודפס ברמה מאוד גבוהה ואנשים פשוט מתעלפים. ועוד פעם מתחיל אותו דבר שהיה לפני 11 שנה - מתחיל עוד פעם עכשיו".
"אנשים שולחים תגובות שהם בדמעות וצחוק", הוא מספר על התגובות, שבאופן לא צפוי מגיעות גם ממי שנולדו הרבה אחרי שמקומות כמו הליקוויד וקולנוע דן הפכו למיתולוגיה מקומית. "הוא מאוד מרגש, ולהפתעתי זה לא רק הזקנים בדור שלי. גם המון אנשים צעירים מגיעים לקנות את הספר. אני שואל אותם, זה בשביל האבא? זה בשבילך? אומרים, לא, הם פשוט... יש משהו בספר הזה שהוא כאילו ה-DNA של החופש המטורף שהיה אז בשנות ה-80, שקשה נורא להסביר אותו, אני לא חושב שאנחנו חיים בתקופה כזאת עכשיו".
כשמביטים בחלק מהתמונות האלה ברור על איזו תחושת חופש ותעוזה סמל מדבר, ולכן זה אולי לא מקרה שגם היום הסצינה הזאת עדיין מושכת עניין וסקרנות. בשנה החולפת יצאו מחדש אלבומים של שתי להקות בולטות מהתקופה, "כרומוזום" ו"היחידה לטיפול נמרץ", שהיו נקודות ציון בהתפתחות הרוק האלטרנטיבי בישראל. כשאני שואל את סמל על האמנים שהוא גילה בנגאטיבים הוא מציין את יוסי אלפנט ורמי פורטיס ("שייבדל לחיים ארוכים, בהופעות הראשונות שלו עם ברי סחרוף"). הוא מזכיר גם להקות כמו טוקסידומון וסוזי והבאנשיז שהגיעו למועדון.
"אני מקבל מחמאות על זה שאני צלם טוב, אבל אני חושב שזה לא העניין. אני חושב שהבאזז מסביב לספר הוא לא בגלל זה שאני כזה צלם גדול, זה פשוט... הייתי במקום הנכון וצילמתי את הדבר הנכון, והייתי בחבורה הנכונה שחייתה את הרגע הנכון. וכן, וכנראה הייתי מספיק מיומן בתור צלם בשביל לצלם עם מצלמה ידנית בחושך אנשים שרוקדים וזזים והפוקוס משתנה והאור עליהם משתנה כל שנייה", הוא אומר.
"אם היית אאוטסיידר - הרגשת שם בבית"
בשיחה עם סמל עולה שוב ושוב תחושת המרד שהייתה באוויר. "זו פעם ראשונה שבכלל היה איזשהו מרד במדינה, שאנשים יצאו נגד מלחמת לבנון למשל. לפני זה, כל פעם שהייתה מלחמה, כולם רצו. לא הייתה שאלה, לא הייתה ביקורת, האם יש לנו מה לעשות בצידון? האם ילדים צעירים צריכים למות שם בצידון? ומה יש לנו לעשות שם? עד היום אין לאף אחד תשובה מסודרת מה עשינו בצידון. ואנשים שאלו את השאלות. זו התחלה של תקופה שהיום היא מדע בדיוני".
"וגם, אתה יודע, הקהילה הקהילה הלהט"בית למשל, מצאה שם בית מאוד חם בפינגווין. הייתי שומע כל הזמן סיפורים שבאים 'מדורניקים' [שוטרים - נ"מ] מפוצצים אותם במכות, היו חוטפים מכל אחד שזה לא מצא חן בעיניהם", הוא מוסיף, "זה היה מקום מפלט. זה היה כאילו הבית שלהם. זה היה נהיה הבית שלהם. הרבה אנשים שהיו אז יגידו לך שהפינגווין היה הבית. אנשים שהגיעו ממשפחות הרוסות, אאוטסיידרים. אתה יודע, זה יכול להיות דוגמניות או סוחרי סמים, זה אותו דבר, הם כולם ברחו מאיזה בית פוריטני או מתעלל או כאלה, והפינגווין קיבל אותם, כי אם היית אאוטסיידר, היית שם בבית. וזה היופי של כל העניין".