פגשתי את פרַנצֶ'סקוֹ מינֵלי בפעם הראשונה ברומא, ב־20 באוקטובר בשנת 1941. כתבתי אז את התזה שלי, ובשנה האחרונה אבי כבר הלך והתעוור כמעט לגמרי בעקבות מחלת הקטרקט. גרנו באחד הבניינים החדשים בלוּנגוֹטֵוֵורֶה פלָמיניוֹ, לשם עברנו מייד לאחר מות אימי. יכולתי להחשיב את עצמי כבת יחידה, אף על פי שלפני שנולדתי, אחי הספיק לבוא לעולם, להתגלות כילד פלא ולטבוע למוות בגיל שלוש. הבית היה מלא בהרבה תמונות שלו, ובהן הוא נראה בגופייה לבנה שהחליקה על כתפיו העגולות וגוננה בקושי על מערומיו; הוא נראה גם שוכב על בטנו על גבי עור דוב, אבל אימא שלי, מבין כל התמונות המצולמות, העדיפה תמונה קטנה אחת שבה הוא עומד ומושיט יד אחת לעבר מקלדת הפסנתר. היא טענה שאילו היה חי, היה נעשה מלחין גדול כמו מוצרט. שמו היה אָלֵסַנדרוֹ, וכשנולדתי, חודשים ספורים לאחר מותו, נכפה עליי השם אָלֵסַנדרָה כדי לחדש את זכרו ומתוך תקווה שכמה מאותן מעלות שהותירו זיכרון יוקד יבואו לידי ביטוי בי. הקשר הזה עם האח הקטן שמת הכביד מאוד על השנים הראשונות של ילדותי. מעולם לא הצלחתי להשתחרר ממנו: כשנזפו בי היה זה כדי לציין שבגדתי, למרות שמי, בתקוות שהופקדו בידי. גם לא שכחו להוסיף שאלסנדרו לעולם לא היה מעז להתנהג כך. וגם כשזיכו אותי בציון טוב בבית הספר, או הוכחתי חריצות ומסירות, מחצית מההערכה נלקחה ממני ברמיזות שאלסנדרו בעצם מתבטא דרכי. הביטול הזה של אישיותי גרם לי לגדול ביישנית ושתקנית, ובשלב מאוחר יותר פירשתי כהכרה ביכולות שלי את מה שהיה בסך הכול היחלשות זכרו של אחי אצל הורינו.
עם זאת, לנוכחות הרוחנית של אחי - שאימי תקשרה איתו דרך שולחן קטן בעל שלוש רגליים ובעזרת מדיום בשם אוֹטַביָה - ייחסתי כוח מרושע. לא פקפקתי בכך שהוא שוכן בתוכי, אבל, בניגוד למה שטענו הוריי, היה זה רק כדי להסיט אותי למחשבות רעות, לתשוקות חולניות ולמעשים ראויים לגינוי.
לכן ויתרתי, מתוך מחשבה שיהיה זה חסר תועלת להילחם בהם. בקצרה, אלסנדרו ייצג את מה שבעיני בנות אחרות בגילי היה השטן או הרוח הרעה. הנה הוא, חשבתי, הוא השולט. חשבתי שהוא יכול להשתלט עליי כמו שהשתלט על השולחן הקטן.
לעיתים קרובות השאירו אותי לבד בבית, בפיקוחה של משרתת זקנה בשם סיסטָה. אבי היה במשרד, אימי יצאה בכל יום ונעדרה שעות רבות. היא הייתה מורה לפסנתר והייתה עשויה להפגין כישרון לא מבוטל, כך הבנתי מאוחר יותר, אילו יכלה להפנות אותו לכיוון האמנות במקום לכופפו לצרכים ולטעמים של הבורגנים העשירים, שאת ילדיהם היה עליה ללמד. לפני שיצאה מהבית היא נהגה להכין לי פעילויות פנאי, כדי שאוכל להסיח את דעתי בזמן היעדרותה. היא ידעה שאינני אוהבת משחקים רועשים ואלימים, לכן הושיבה אותי בכורסת נצרים המתאימה לגובהי והניחה לידי, על שולחן נמוך, שאריות בד, קונכיות, חינניות, שמהן אכין צמידים או שרשראות. היא גם השאירה כמה ספרים. עד מהרה, בהדרכתה האוהבת, למדתי לקרוא ולכתוב כלל לא רע, ולמורת רוחי, גם את ההתפתחות המוקדמת הזו ייחסו להשפעתו של אלסנדרו. למעשה, חשבתי והתבטאתי כאילו הייתי בת פי שניים מגילי, אבל אימי לא התפעלה, כי במוחה היא החליפה את מספר שנותיי בגיל שהיה אמור להיות בו אלסנדרו, ולפיכך נתנה לי לקרוא ספרים המתאימים לנערות בוגרות יותר. למרות זאת, היום אני יכולה להעריך שהבחירה בספרים הללו הייתה מצוינת ונבעה מתרבות לשמה.
לבסוף, אחרי שנישקה אותי בלהט כמו לפני פרדה ממושכת, היא יצאה ואני נשארתי לבד. מהמטבח עלה קול קרקוש הכלים, במסדרון חלף צילה הרזה של סיסטה. בשעת בין ערביים הייתה סיסטה מסתגרת בחדר השינה שלה, בחושך, ויכולתי לשמוע אותה מדקלמת את מחרוזת התפילה. ואז, כשהייתי בטוחה שאיש לא יפתיע אותי, נטשתי את הספרים, את הקונכיות ואת צמידי החינניות ויצאתי לחקור את הבית.
לא הרשו לי להדליק את האור כי חיינו בחסכנות רבה ביותר. התחלתי להסתובב באפלולית, הולכת לאיטי, מושיטה את זרועותיי לפניי כמו סהרורית. קרבתי אל הרהיטים הישנים והכבדים, שבאותה שעה נדמה היה שיצאו משלוותם הדוממת בשבילי, התעוררו לחיים וקיבלו חזות מסתורית. פתחתי את הדלתות, חיטטתי במגירות, מוּנעת מסקרנות קדחתנית, ולבסוף, בראותי את האור נסוג מהחדרים הקודרים, השתופפתי באחת הפינות, מלאה באימה אדירה ובהנאה ששאבתי ממנה.
בקיץ, לעומת זאת, הייתי מתיישבת במרפסת המשקיפה על החצר המשותפת או עומדת על ספסל קטן כדי להביט מהחלון. מעולם לא בחרתי בחלונות שפנו אל הרחוב, העדפתי חלון שנפתח אל חצר מרופדת בוויסטֶריה, שהפרידה בין ביתנו לבין מנזר נשים. הסנוניות נחתו בשמחה בחצר המוצלת, ולשמע הצווחה הראשונה שלהן נהגתי לקום כאילו קראו לי ורצתי אל החלון. שם השתהיתי, עקבתי במבטי אחרי הסנוניות, אחרי התבניות המשתנות של העננים ואחרי חייה של הקהילה הנשית הסודית שזלגו מבעד לחלונות המוארים. מאחורי הסוככים הלבנים שהגנו על חלונות המנזר חלפו הנזירות במהירות, כשחקניות בתיאטרון צלליות. הצווחות האכזריות של הסנוניות היו צליפות שהסעירו את דמיוני. בשקט, בפינת החלון החשוך, בזזתי כל מה שנמצא סביבי. את המצב הנפשי הבל יתואר הזה הגדרתי כ"אלסנדרו."
אחר כך הייתי מוצאת מקלט אצל סיסטה, שישבה ליד הכיריים במטבח והאדימה מהגחלים הבוערות. אימי חזרה והדליקה את האור. מבין הצללים יצאנו, המשרתת הזקנה ואני, המומות מהחושך ומהדממה. השיחות השקטות עם הפסנתר ועם הסנוניות עייפו אותי עד כדי כך שנוצרו לי עיגולים שחורים מתחת לעיניים. או אז אספה אותי אימי אל בין זרועותיה, כדי שאסלח לה על היעדרותה, וסיפרה לי על דונה קיאָרָה ודונה דוֹרוֹתֵאָה, בנותיה הצעירות של נסיכה, שאותן לימדה מוזיקה במשך שנים ללא תוצאות.
אבי נהג לחזור הביתה מאוחר למדי, כמנהג תושבי הדרום. היינו שומעות את המפתח מסתובב במנעול - מפתח ארוך ודק שבלט תמיד מכיס האפודה שלו - ואז את הנקישה החדה של מתג החשמל. היינו במטבח, אימי עזרה לסיסטה להכין ארוחת ערב, אבל ברגע ששמעה את צליל המנעול, עוד לפני שבעלה נכנס הביתה, הייתה מסדרת את שערה במהירות, עוברת לחדר האוכל ומתיישבת על הספה הנוקשה. היא נהגה לקחת לידיה ספר ולהעמיד פנים שהיא שקועה בקריאה. אחר כך הייתה שואלת: "זה אתה, אָריבֶּרטוֹ?" בקול גבוה שהביע הפתעה שמחה. בשנים הראשונות של חיי העלתה אימי בכל ערב את ההצגה הקטנה הזו, שבמשך זמן רב נראתה לי לא מובנת. לא הצלחתי להבין מדוע היא פתחה בקדחתנות את הספר, אם לאחר מכן לא יכלה להמשיך לקרוא בו. אבל בכל ערב הוקסמתי מהקריאה ההיא שהדהדה בהרמוניה בבית, וגרמה לשמו המכוער של אבי להישמע רומנטי.
אבי היה איש גבוה וחסון, והייתה לו תספורת של חייל. כשהזדמן לי, בבגרותי, לראות כמה תצלומים שהציגו אותו בשנות נעוריו, הבנתי את ההצלחה שלו עם נשים. היו לו עיניים עמוקות, שחורות מאוד, ושפתיים כבדות וחושניות. הוא לבש תמיד בגדים כהים, אולי משום שעבד במשרד ממשלתי. הוא דיבר מעט: הוא הסתפק בעיקר בהנעת ראשו בחוסר הסכמה, בזמן שאימי דיברה בחיוניות. היא דיברה על דברים שנראו או נשמעו ברחוב ותיבלה את הסיפור בהבחנות שנונות, העשירה אותו בדמיון. אבי הביט בה אז ושמט את ראשו.
לעיתים קרובות הם התווכחו, אבל בלי דרמה, בלי ריבים קולניים. הם דיברו בקול נמוך למדי, ופתחו במיומנות בדו־קרב מהיר, כשהם מטילים זה בזה משפטים יבשים. הבטתי בהם בתדהמה אף שלא הבנתי את שיחותיהם מלאות הרמיזות. אלמלא הכעס הטמון במבטיהם, לא היה עולה בדעתי אפילו שהם מתווכחים.
באותם רגעים, סיסטה - שצותתה תמיד מאחורי הדלת - הייתה לוקחת אותי, מובילה אותי למטבח, מאלצת אותי לעבור על מחרוזת התפילה, התחינות; לפעמים, כדי להסיח את דעתי, הייתה מספרת לי את הסיפור על המדונה מלוּרד המופיעה בפני הרועָה בֶּרנָדֶט או על המדונה מלורֵטו שנודדת עם הבית הנישא בידי מלאכים.
בזמן הזה הסתגרו הוריי בחדרם. הדממה התעבתה סביב המשרתת הזקנה וסביבי. חששתי לראות בפתח הדלת את אחת מאותן רוחות שהמדיום אוטביה העלתה באוב בימי שישי, ושבדמיוני הילדותי תיארתי אותן כשלדים לבנים וחורקים. "סיסטה, אני מפחדת," אמרתי, וסיסטה שאלה אותי: "ממה?" אבל קולה היה מהוסס, והיא הסתכלה לעיתים קרובות לעבר חדרה של אימי, כאילו גם היא מפוחדת.
הם דיברו בלחש, ולא הצלחתי לתפוס ולו מילה אחת. את אות הסערה נתנה הדממה שהתפשטה במסדרון החשוך ובארבעת חדרי הבית: דממה מעורפלת שנמלטה מתחת לדלת הסגורה והתקדמה, הרוותה את האוויר, ערמומית כמו דליפת גז. סיסטה שמטה את מלאכת הסריגה על ברכיה בידיים רועדות. בסופו של דבר, כשניכרו בה סימנים ברורים של חוסר סבלנות וחרדה, היא הובילה אותי לחדרי, כמו כדי להציל אותי, והחלה להפשיט אותי, בחופזה, והחביאה אותי מתחת לסדינים. צייתּי בשתיקה, נתתי לה לכבות את האור, בשתיקה, מובסת על ידי הדממה שבקעה מחדר ההורים.
לעיתים קרובות, בלילה, אחרי הערבים המיוסרים האלה, אימי נכנסה על קצות האצבעות, התכופפה מעל מיטתי והצמידה אותי אליה בלהט. היא לא הדליקה את האור. באפלולית הבחנתי בלובן חולצתה. נצמדתי לצווארה, נישקתי אותה. זה היה אך רגע, ואז היא ברחה, ואני עצמתי את עיניי, מותשת.
שמה של אימי היה אֵלֵאוֹנוֹרָה. ממנה ירשתי את צבעו הבהיר של שערי. היא הייתה כל כך בלונדינית עד שכשישבה על רקע האור מהחלון, שערותיה נראו לבנות כשלג, ואני נותרתי המומה למראיה, כאילו עמדתי מול החיזיון של זִקנתה העתידית. עיניה היו כחולות, עורה שקוף. המאפיינים הללו הגיעו מאימה האוסטרית, שהייתה שחקנית תיאטרון ידועה למדי ועזבה את הבמה כדי להתחתן עם סבי, איטלקי, קצין ארטילריה. למעשה, אימי קיבלה את השם הזה כתזכורת ל'בית הבובות' של הנריק איבּסן, שסבתי נהגה לגלם בערבי התרמה. פעמיים או שלוש פעמים בשנה - במקרים הנדירים שפינתה לעצמה ערב חופשי - הושיבה אותי אימי לידה, פתחה את "קופסת התמונות" הגדולה והראתה לי תמונות של סבתי. היא נראתה תמיד מהודרת מאוד בבגדי הבמה שלה, על ראשה כובעים ראוותניים מעוטרים בנוצות או פנינים שזורות בשערה הפזור. התקשיתי להאמין שהיא באמת סבתא שלי, קרובת משפחה שלנו, שיכלה לבוא לבקר אותנו בבית שגרנו בו, לעבור בשער הבניין, שבו הדהד תמיד הפטיש של השוער הסנדלר. ידעתי בעל־פה את כותרות ההצגות ששיחקה בהן ואת שמות הגיבורות שגילמה. אימי רצתה שאכיר את התיאטרון, לכן סיפרה לי את עלילות הטרגדיות, הקריאה לי את הסצנות החשובות ביותר, שמחה על שהחשבתי את שמות הדמויות כשמותיהם של בני משפחתנו. אלה היו שעות יפות כל כך. סיסטה עקבה אחרי הסיפורים הללו כשהיא יושבת בפינה, ידיה מתחת לסינר, כאילו רצתה לאשר, בנוכחותה, את אמיתותן של המעשיות המופלאות הללו.
באותה קופסה נשמרו תצלומים של קרובי משפחה של אבי: משפחה של בעלי קרקעות קטנים מאַבּרוּצוֹ, במעמד קצת יותר גבוה מאיכרים. נשים בעלות חזה מלא, דחוס במחוך השחור, שערן מפושק ונופל בשתי צמות כבדות מגולגלות בצידי פניהן הרחבות. היה גם תצלום של סבי מצד אבי בז'קט כהה ועניבת פרפר. "הם אנשים טובים," נהגה אימי לומר, "כפריים." קיבלנו מהם לא פעם שקי קמח וסלסילות תאנים ממולאות, טעימות מאוד; אבל לאף אחת מהדודות שלי לא קראו אוֹפֶליָה או דֶסדֵמוֹנָה או יוליה, ולא הייתי גרגרנית מספיק כדי להעדיף עוגת שקדים על טרגדיות האהבה של שייקספיר. אי לכך, המשפחה מאברוצו, בהסכמה שבשתיקה מצד אימי, זכתה לבוז. הסלסילות המכוסות בבד מחוספס, התפורות מסביב, נפתחו ללא עניין ואפילו - למרות דלותנו - כמעט בהתנשאות. רק סיסטה העריכה את המצרכים וסידרה אותם במקומם בקנאות.
מסירותה של סיסטה לאימי הייתה מוחלטת ומלאת חרדה. בהיותה רגילה לשרת נשים בבתים עניים, שהשתמשו בביטויים מרושלים וגסים, ושתחומי העניין שלהן היו מוגבלים למזווה ולמטבח, ליבה הלך שבי מייד אחר המעסיקה החדשה שלה. לכן, כשאבי יצא, היא עקבה אחריה לכל מקום בבית, ולאחר מכן, בלילה, השלימה את זמן העבודה האבוד. אם שמעה אותה מנגנת בפסנתר, היא זנחה במהירות כל עיסוק אחר, הרימה את הסינר מצד אחד ורצה אל הסלון. היא נהנתה להאזין לסולמות, לאטיודים ולתרגולים באותה מידה שנהנתה מהסונטות.
היא אהבה לשבת בצללים, בדממה. במשך ילדותי החושך היה תמיד מתעורר לחיים על ידי עיניה הבהירות, עיניים של בת נוּאוֹרו שבסרדיניה. היא דיברה מעט מאוד, אני חושבת שמעולם לא שמעתי אותה אומרת שני משפטים רצופים. נדמה שהיא קשורה לביתנו על שום המשיכה שאין לעמוד בפניה שחשה כלפי אישיותה של אימי, אשר חשפה בפניה עולם שלא הכירה בתקופת נעוריה הקצרים. לכן, אדוקה כפי שהייתה, היא נשארה בשירותנו, אף על פי שאימי מעולם לא הלכה למיסה ולא חינכה אותי בקפידה לפי מוסר קתולי. אני מאמינה שהיא חשבה שהחיים בביתנו הם חטא, אולי אף התוודתה על כך בפני הכומר והבטיחה לעזוב, ובמקום זאת מצאה את עצמה שוקעת עוד ועוד בחטא השגור הזה. לפעמים, כשנעדרה אימי, הבית בוודאי נראה לה כמו וריד מרוקן מדם, השעות הארוכות של אחר הצהריים חלפו בודדות ומתישות; אם בעלת הבית התעכבה מעט, מייד נאלצה לחשוש שמא, מוסחת ומוטרדת כשם שהייתה, היא נדרסה על ידי גלגלי חשמלית או כרכרה. היא דמיינה את הגוף של אימי הנעדרת, שרוע, דומם על אבני הצור של הכביש, רקותיה חיוורות, שערה מרוח בדם. ידעתי שיבבת כלב נוקבת מילאה את גרונה בשעה שישבה, אילמת ודוממת, ידה על חרוזי מחרוזת התפילה או על תנור החימום. ובכל זאת תחושת צניעות קלושה מנעה ממנה לחכות לאימי ליד החלון. גם אותי, באותם רגעים, תפס פחד מוגזם ומצמרר, ונצמדתי למותניה של סיסטה. היא חשבה אולי שיהיה עליה לחזור לשרת נשים שמנות, עקרות בית מצוינות; אני הייתי נלקחת לאברוצו, לסבתא. האור צנח בשכבות, גלי חושך אפפו אותנו. אלה היו רגעים עצובים מאוד. לבסוף אימא חזרה, ומדלת הכניסה הודיעה בשמחה: "הנה אני!" כנענית לקריאה נואשת מאיתנו.
סיסטה שירתה גם את אבי בנאמנות ובצייתנות. היא שירתה אותו וכיבדה אותו. הוא היה גבר, אדון הבית. אדרבה, אם היה עליה לבקש משהו, היה לה קל יותר לדבר איתו מפני שהיא זיהתה את מוצאו הצנוע והנחות. הרפתקאות האהבים העלובות שלו (שכפי שנודע לי מאוחר יותר, הסגירו אותן סימנים מרובים), לא הטרידו אותה כלל ועיקר משום שהיא ראתה, תחילה בכפר שלה ולאחר מכן בעיר, גברים נשואים רבים אחרים הנוהגים באותו אופן.
לא הצלחתי להבין, בהתחלה, מדוע נישאו הוריי, ומעולם לא ידעתי כיצד נפגשו. אבי לא היה שונה מהטיפוס השכיח של בעל זעיר־בורגני, איש משפחה בינוני, שכיר בינוני, שבשעותיו הפנויות, בימי ראשון, מתקן מתגים או בונה מכשירים מתוחכמים לחיסכון בגז. דבריו נסבו תמיד על אותו נושא, והיו דלים, טרחניים. בדרך כלל הוא מתח ביקורת על הממשלה והביורוקרטיה, בטיעונים קטנוניים. הוא התלונן על סכסוכים קטנים במשרד, תוך שימוש בשפה רשמית. גם הופעתו הפיזית הייתה נטולת כל רוחניות. גבוה וחסון, הוא הביע יהירות ועוצמה חומרית במבנה הרחב של כתפיו. עיניו השחורות, הים־תיכוניות, היו מתוקות ולחות כמו תאנים בספטמבר. במיוחד ידיו - על ימִינו ענד טבעת זהב בצורת נחש -
היו יפות להפליא, ובאצילות הצורה והצבע נשאו חותם של גזע קדום. העור, חלק ודק, צרב כאילו כלוא בתוכו דם עשיר. הלהט הסודי הזה הוא שגילה לי באופן מטריד מה דחף את אימי לעברו. החדר שלהם היה צמוד לחדרי, ובערב, לפעמים, נשארתי ערה, כורעת על המיטה, והצמדתי את אוזני לקיר. האדמתי מקנאה, והרגש שהניע אותי לפעולות השפלות האלה באמת נראה לי כמו "אלסנדרו."
יום אחד - הייתי קטנה מאוד, עדיין לא בת עשר - נכנסתי לחדר האוכל והפתעתי אותם מחובקים. פניהם לחלון, גבם אליי. אחת מידיו של אבי נחה על המותן של אימא וירדה ועלתה בטפיחות תאוותניות. היא לבשה שמלה קלה ובוודאי הרגישה את החום היבש והבוער של עורו, אבל ניכר שזה לא הפריע לה. לפתע הוא הניח את שפתיו על צווארה, בצד, במקום שבו התחילה הכתף. דמיינתי ששפתיו בוערות כמו ידיו. לאימי היה צוואר לבן ארוך, עדין מאוד, וקל היה להשאיר עליו סימן אדום כמו כווייה. ציפיתי לראות אותה מתמרדת באחת התנועות הגחמניות שלה, אך תחת זאת היא נשארה קרובה אליו, ונעשתה עצלה, איטית, גרגרנית. התחלתי לברוח ונתקלתי בכיסא. לשמע הרעש הסתובבו הוריי והביטו בי בהפתעה. פניי היו מכווצות, עיניי זועמות. "מה יש לך, סנדי?" שאלה אותי אימא. והיא לא באה לקראתי, לא חיבקה אותי, לא ברחנו ביחד. להפך, היא צחקה צחוק חסר פשר, מעושה. "את מקנאת?" שאלה אותי בהלצה. "את מקנאת?" לא עניתי. נעצתי בה מבט, סובלת סבל מר.
חזרתי לחדרי וכיליתי את כעסי העמום בשתיקה. עדיין ראיתי לנגד עיניי את פניו של אבא שלי שחייך בשותפות שובבה עם אימא. לראשונה הרגשתי שהוא פלש לעולם הנשי האינטימי שלנו כאויב ערמומי. עד אז נראה היה לי שהוא יצור מגזע אחר, שהופקד בידינו, שיש לדאוג לצרכיו החומריים. רק אלה, למעשה, עניינו אותו. לעיתים קרובות אנחנו אכלנו שאריות מהארוחה הקודמת, ואילו בשבילו טיגנו סטייק; בגדיו גוהצו בתדירות גבוהה ואילו הבגדים שלנו היו תלויים במרפסת, באוויר, כדי להיפטר מהקמטים הבולטים ביותר. מכל אלה שאבתי את האמונה שהוא חי בעולם שונה משלנו, עולם שיש בו מקום נכבד לאותם דברים עצמם שאימי, בדוגמה שנתנה לי, לימדה אותי לבוז להם.
באותה תקופה התחלתי לחשוב על התאבדות, מתוך אמונה שאימי בוגדת בהסכם הסודי בינינו. מאז חזר הרעיון הזה לפתות אותי אינספור פעמים, כשפחדתי שלא אצליח להתגבר על רגע קשה, או על סתם לילה של חוסר ודאות וייסורים.
החינוך הדתי המוגבל שלי מנע ממני תמיד לקבל בהכנעה חיים אומללים ולהתייחס אליהם כאל בני חלוף. ולמעשה, המחשבה על התאבדות, שהייתה נוכחת בי תמיד כאפשרות קיצונית, עזרה לי מאוד בימים הקשים. בזכותה הצלחתי, אפילו בדכדוך האפל ביותר, להיראות עליזה ושאננה. בילדותי דמיינתי שאני מתאבדת בתלייה מחלון חדרי, שהיה מצויד בסבכה. אבל לפעמים חשבתי שדי שאצא מהבית, אצא אל הלילה ואלך ואלך עד שאפול מותשת ללא רוח חיים. אלא שרעיון זה לא היה בר ביצוע, מאחר שבכל לילה לפני השינה נעל אבי את דלת הבית בשלושה סיבובי מפתח.
השינה הרגיעה את הייאוש שלי ואת כוונותיי. עם זאת, לעיתים קרובות, באותה תקופה, ביקשתי מסיסטה שתתלווה אליי לכנסייה. הייתי דומה לאימי בהתפרצויות הפתאומיות שלה. גם היא לפעמים במשך שלושה או ארבעה ימים רצופים הלכה לכנסייה בשעת בין ערביים, כרעה, שרה, נלהבת מהמוזיקה. אבל אני ביקשתי מאלוהים שיעשה איתי חסד וייתן לי למות. הבקשה שלי הייתה בעיניי חילול הקודש: בבניין הגדול שגרנו בו, אלוהים נקרא להגן על המקרים הכמוסים ביותר, שאי אפשר לתארם במילים. פעם אחת, שנים לאחר מכן, התפשטה הידיעה כי המאהב של הגברת בקומה השנייה עומד למות מדלקת ריאות. עוד נודע כי הגברת הזמינה בדחיפות מהקהילה הסמוכה תפילה של שלושה ימים "לפי כוונתה." כוונה שכולם הבינו היטב, כלומר, שהמאהב יחיה, יקבל מחדש כוח ובריאות, והיא תוכל להמשיך לבגוד איתו בבעלה. בתפילה התערבו דיירות הבית כולן. בספסל הראשון כרעה על ברכיה הגברת מהקומה השנייה, כשפניה חבויות בין ידיה. האחרות לא התגודדו סביבה, משום שהן רצו, בדרך מסוימת, לכבד את צניעותה, את כבודה ואת סודה: הן השתתפו בתפילה כאילו עברו שם במקרה, האחת ליד עמדת המים הקדושים, האחרת מול מזבח משני. אבל כולן פנו לאלוהים בלהט שווה, כמעט במרמור ובכעס על שהוא ממשיך לגרום לאישה המסכנה לסבול.
יצאתי מהבית לקראת ערב, אוחזת בידה של סיסטה. הלכתי חמורת סבר ומלאת חרטה כאילו מה שהיה בי איננו רצון מתועב אלא נדר של קדושה. דרך הרחובות האפרוריים של השכונה שלנו הלכנו לעבר כנסייה שהתנשאה, לבנה ומבהיקה בין הבניינים הגדולים של הלוּנגוֹטֵוֵורֶה, השדרה המקיפה את הטיבֶּר. זה היה קצה הגבול המותר לטיולים שלנו, כאילו סימן הנהר את הגבול של השטח שלנו, ובו בזמן, של החופש שלנו.
"מהצד שלה" / אלבה דה סספדס. מאיטלקית: יערית טאובר. מודן הוצאה לאור.