הסרט הזה נכשל בקופות ולא קיבל אף מועמדות לאוסקר - ובכל זאת, אסור להחמיץ אותו

המדור השבוע מוקדש לאמי, כלת פרס ישראל פרופ' זהר שביט, שהלכה לעולמה לפני כשבועיים. אימא שלי היתה הרבה דברים, כולל מבקרת הקולנוע הטובה ביותר שאי פעם הכרתי. תמיד רציתי לראות איתה סרטים, וכשהדבר לא הסתייע, תמיד חיכיתי לכך שהיא תצפה בסרט בעצמה ונוכל לדבר עליו. חשבתי שהיא תחיה לנצח ואני לא מסוגל לעכל את המציאות הזו, שבה אנחנו לא יכולים לשוחח על "זה עובד?" וגם לא על אף סרט אחר. נתראה במקום היחיד שקסום יותר מקולנוע - בחלומות.

מה המורשת של רוברט רדפורד שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה? לאו דווקא פסטיבל סאנדנס שהולך ודועך, אלא המסורת הזו של כוכבים מצודדים שיום אחד מחליטים להראות שיש משהו מעבר לבלורית, ומביימים סרטים על נושאים רציניים במפגין שמועמדים לאוסקר ואולי גם זוכים בו. הכוכב-הקולנוען המנוח התחיל את המסורת ב-1980, כשזכה בפסלון על "אנשים פשוטים", מן הסרטים האמריקאים הראשונים שעסקו בתרפיה בצורה מעמיקה (ולמי שתהה: וודי אלן שהיה קודם לא בדיוק משתייך למשבצת הכוכב החתיך, וקלינט איסטווד אמנם התחיל בזה קודם, אבל להכרה ממסדית זכה רק בתחילת שנות התשעים).

רבים המשיכו את דרכו של רדפורד, ג'ורג' קלוני למשל, והבולט שבהם כרגע מסתמן כבראדלי קופר. אחרי שזכה להצלחה ולהוקרה עם "כוכב נולד" ו"מאסטרו" הוא הציג השנה את סרטו השלישי, "זה עובד"? ("?Is This Thing On"). ההתחלה נראתה מבטיחה, כשהסרט נבחר לנעול את פסטיבל ניו יורק היוקרתי, אבל אז הוא התאדה עם הישגים קופתיים בינוניים ואפס נוכחות בעונת הפרסים. הוא מגיע לאולמות שלנו רק כעת, בלי מומנטום או נוצות להתהדר בהן, ובכל זאת כדאי לראותו. נכון, הקהל האמריקאי לא נהר לקופות, וטקסי הפרסים למיניהם התעלמו ממנו, אבל לדעתנו הצנועה מדובר באחד הסרטים הטובים של הזמן האחרון.

קופר ביים וכתב את התסריט יחד עם מרק צ'אפל ועם וויל ארנט, שגם מככב כאן עם אותן אנרגיות שסייעו להפוך למופת את "בוג'ק הורסמן", הסדרה בה תרם את קולו לדמות הראשית. אך הכוכבת האמיתית של הסרט היא לורה דרן, שאולי תזכה עליו באוסקר השני שלה, אחרי שכבר זכתה על "סיפור נישואים", אבל הפעם זה יהיה בקטגוריית השחקנית הראשית. אז היא הופיעה בתפקיד משני, כשגילמה את עורכת הדין של הפרודה, ובמקרה זה היא מגלמת את הגרושה עצמה.

התסריט מבריק מכמה סיבות. אחת מהן שהוא לא מבזבז זמן על אקספוזיציה נדושה ומייגעת, וגם לא נופל לקלישאת המונטאז' שמתחיל מתחת לחופה ונגמר ברבנות. הסרט מתחיל כשהשניים עומדים מול המראה בעודם מצחצחים שיניים ומסכימים שזה נגמר. אבל כמובן שזו רק ההתחלה.

האישה בגילומה של דרן היא כוכבת כדורעף שמחליטה לנצל את פרק ב' בחייה כדי להגשים חלום ולהפוך למאמנת כדורעף - תחום עיסוק ספציפי, שכמותו לא ראינו הרבה בקולנוע, ומוסיף לדמותה שלה ולסרט כולו אופי וצבע. ההופעה שלה עוצמתית וחסרת פשרות. קחו את המונולוג המפורסם ההוא מ"סיפור נישואים" ותכפילו פי 12.

ארנט, מצידו, מגלם גבר שעבד במקצוע "אפור" אבל את פרק ב' שלו מנצל כדי לחטוא בהופעות סטנד-אפ בניו יורק, בצד צעירים וצעירות ממנו. גם כאן הסרט לא נופל לקלישאות, כי גיבורנו לא מתגלה בתור כישרון קומי לא מנוצל ולא הופך לכוכב בין לילה, אבל הכנות שבה הוא מדבר על התפרקות נישואיו מחזיקה את הקהל.

קופר עובד כאן עם הצלם הקבוע שלו ושל דארן ארונופסקי, מתיו ליבטיק, מטובי הצלמים בדורנו, שמשכיל לתפוס במצלמתו את האינטנסיביות של עולם הסטנד-אפ, וגם את האינטימיות של הזוגיות. בין שחקני המשנה אפשר למצוא את הבמאי עצמו בתפקיד מלבב, את כוכב הפוטבול לשעבר פייטון מאנינג בתפקיד מפתיע, וגם את אנדרה דיי, שכבר זכתה גם בגראמי וגם בגלובוס הזהב (על הופעתה כבילי הוליידי). היא מגלמת כאן את חברתם של הזוג הגרוש, שבאחד מרגעי השיא מתוודה בפני הבדרן הגרוש על הסיבה שהיא עוינת אותו כל כך. שני שחקני משנה מעולים נוספים הם שני הכלבים של בני הזוג, אחד מהם גדול ממדים במיוחד.

בין מופע סטנדאפ אחד לשני, התסריט מתאר כיצד הפרודים חווים את פרק ב', מהרהרים מה השתבש בפרק א', ותוהים אם יש טעם בפרק ג'. יש בו הרבה פנינים, מהמשפט "סבתא שלי תמיד אמרה שלחזור לאקס שלך זה כמו לחרבן ואז להחזיר את החרא לתחת" או "לא הייתי אומלל עם הנישואים, הייתי אומלל בנישואים" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב). הסרט לא מאבד מומנטום לשנייה, אלא הולך ונבנה לקראת שיא רגשי עצום, שבדיוק כמו "אחרי השמש", משתמש ב"Under Pressure" של דיוויד בואי וקווין, ומחזיר את האמון באהבה, ולבטח באהבת קולנוע.

זה סרט של פעם, בין הקלאסיקות של קאסווטס לדרמות הוליוודיות מסחריות יותר ועדיין איכותיות כמו "קרמר נגד קרמר" או "פאנץ' ליין". סרטים כאלה, של מבוגרים על מבוגרים ובשביל מבוגרים, שעולים בקולנוע ולא בסטרימינג, כמעט כבר לא עושים היום, ופלא שבכלל עוד עושים. ייתכן שאם היה יוצא לפני חמישים או שלושים שנה לא היינו מתלהבים ממנו כל כך, אבל בנסיבות הנוכחיות לא נותר אלא לקום ולהצדיע לו, ולצעוק לקופר "בראבו, מאסטרו". הוא מתגלה כאן כאחד הבמאים האמריקאים המשמעותיים בימינו, לא פחות, ואם רדפורד מסתכל מן השמיים, הוא בטח גאה. כוכב נולד.

לפני עשור, הבמאי האיטלקי פאולו ג'נובזה כבש את ישראל עם "זרים מושלמים", שהיה לשובר קופות עצום במחוזותינו וגם זכה לכמות שיא של עיבודים מחודשים ברחבי העולם, כולל שניים תוצרת הארץ - אחד על הבמה, ואחר על המסך הגדול. מאז הוא ביים סרטים נוספים שהותירו חותם פחות משמעותי, ועכשיו הוא חוזר עם סרטו המוצלח ביותר מאז הלהיט ההוא. הפעם, מדובר בקומדיה רומנטית בשם "השיגעון שלנו". היא כבר שברה קופות בארץ המגף, ומגיע לה להצליח גם אצלנו.

מדובר במעין גרסה רומנטית למבוגרים של "הקול בראש". היא עוקבת אחר המתרחש בדייט של גבר ואישה בשנות השלושים או הארבעים לחייהם - מורה פרוד בשם פיירו ורווקה בשם לארה. מגלמים אותם אדוארדו ליאו ואיזבלה אגיאר, ושניהם לוהטים כפי שאפשר לצפות מאיטלקים.

נוסף להתרחשויות החיצוניות, אנו גם זוכים להצצה לתודעתם של השניים, בסגנון שמוכר לנו מ"הקול בראש" (או עוד יותר מדויק במקרה זה, "הראש של הרמן"). כלומר, אנו צופים בכמה דמויות שמגלמות את ההרהורים והדילמות שמסתובבות לשניים בראש בזמן הדייט. ראינו כבר אינספור סרטים על דייטים, אבל הפעם לא זכינו להצצה כזו מאחורי הקלעים. אין ספק, ג'נובזה הוא אשף ברקיחת קונספטים מקוריים ומעוררי הזדהות, ודי בטוח שגם "השיגעון שלנו" יזכה לשלל עיבודים מחודשים. הבמאי האיטלקי מתחיל להזכיר את פרנסיס ובר, התסריטאי הצרפתי שכמעט כל אחת מן הקומדיות שלו זכתה לרימייק אמריקאי.

מעבר לקונספט, גם הביצוע של "השיגעון שלנו" מוצלח. השחקנים לוהטים, הדיאלוגים חמודים, והסרט אף פעם לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. תשכחו מהפאתוס של "אנקת גבהים", כאן שולטות הרומנטיקה אבל גם רוח שטות ושובבות מחויכת. התוצאה נמשכת קצת פחות משעה וחצי ורוב הזמן היא כיפית ומהנה. לחובבי כדורגל איטלקי מצפה גם התייחסות נישתית למדי לדרבי של עיר הבירה האיטלקית, כולל אפילו שינון ההרכב החלש למדי של רומא.

יפה גם שהתסריט בחר בגיבורים שפותחים פרק ב' בחיים, ולא צעירים חסרי מנוח כנהוג בקומדיות רומנטיות הוליוודיות. חסכו לנו כאן גם גימיקים שכבר הפכו נדושים כמו עיסוק במילפיות, פערי גיל למיניהם, יזיזות, פרנד-זון וכיוצא בכך - מתברר שעוד אפשר לעשות סרטים על קשר עם פוטנציאל בריא ונורמטיבי. ככה זה שכותבים תסריטים מהלב ולא כעיבוד לטרנד בוק-טוק כלשהו.

יש גם רגעים חלשים יותר, למשל מונולוג בנאלי על כך שגברים לא מבינים מה נשים רוצות. הסרט במיטבו כשהוא מפתח את הקשר הספציפי בין שתי הדמויות המסוימות ולא כשהוא מתפתה להכללות מזן ה"גברים מוונוס, נשים מנגה". למרבה המזל, הקטעים הלא מוצלחים מתגלמים כמהמורות זמניות ו"השיגעון שלנו" יודע להתעלות מעליהן בדרך לסיומת מספקת - לא משגעת, אבל בהחלט מלבבת. נותר רק לחכות לגרסה הבימתית בהבימה, ולקונספט הבא שהאשף האיטלקי יפיק מן המוח הקודח שלו.

יש אנשים שבשבילם "מגעיל" זה לא עלבון. למשל, הבמאי סם ריימי. הקולנוען האמריקאי-יהודי פיתח ושיכלל ז'אנר של סרטי אימה בהם היו הגעלות לא פחות מאשר הקפצות - למשל ובעיקר, סדרת סרטי "Evil Dead" שהתחילה בשנות השמונים והפכה לפולחן על-זמני. לאחר מכן, כדרכו של עולם, הוא התמסחר, והיה עסוק בעיקר ביצירת טרילוגיית "ספיידרמן" המקורית.

היוצר חזר לסורו ב-2009, עם "קחי אותי לגיהנום", סרט אימה מקורי וגועלי שהיה להצלחה, ואבל לא היתה לו המשכיות. רק עכשיו, יותר מעשור וחצי לאחר מכן, ריימי שוב חוזר למחוזות האלה. הוא עושה זאת עם "הצילו" שמחזיר עטרה ליושנה ומתגלה כזוועתון המתבסס על תסריט מקורי ומתהדר בדירוג הצפייה R, השמור לסרטים שלא מיועדים לעוללים ולרגישים.

את התסריט כתבו מרק סוויפט ודמיאן שאנון, והוא ממשיך את אחד הטרנדים התרבותיים הלוהטים של השנים האחרונות - יצירות בהן דמויות אמידות מוצאות את עצמן במקום בו לעושר שלהן אין חשיבות, ואוכלות אותה בגדול.

סיפור המסגרת פשוט וכולל דמויות מעטות. בתחילה אנו פוגשים את לינדה, בגילומה של רייצ'ל מק'אדמס, שגם היא כמו ריימי חוזרת לעניינים אחרי בצורת לא קצרה. היא עובדת במחלקת האסטרטגיה של חברת ייעוץ כלשהי ומחכה לקידום שהובטח לה. אלא שהבוס שלה הולך לעולמו, ובמקומו מגיע ברדלי, בנו החתיך והשחצן, בגילומו של דילן או'בריאן.

למרות שלא קידם אותה כמובטח, ברדלי לוקח את לינדה עמו לנסיעת עסקים לתאילנד. את הטיסה הוא מנצל כדי להשפיל אותה, ולהקרין לחבריו את האודישן הלא מוצלח שלה ל"הישרדות" - אלא מה, מיד לאחר מכן יתגלה שהאובססיה שלה לתוכנית הריאליטי לא מופרכת, אלא רבת תועלת.

המטוס מתרסק, והשניים מוצאים עצמם על אי בודד. כאן, מתהפכות היוצרות. הקשרים, התארים והנכסים של ברדלי לא עוזרים לו בסיטואציה בה צריך לדעת איך לצוד חזירי בר כדי שתהיה לך ארוחת ערב. לינדה, לעומת זאת, רק חיכתה לרגע הזה. היא גם עוברת מייק-אובר שהופך אותה מחנונית נלעגת לבחורה נחשקת, וזה רק אחד מן הטוויסטים הרבים שמצפים לנו כאן. תפנית רודפת תפנית לאורך 113 דקות.

ניכר שריימי, כמו גם שני כוכביו ושאר העושים במלאכה, נהנו מכל שנייה, והכיף שלהם עובר הלאה. בהקרנה בה הייתי, הקהל ליקק את האצבעות, צחק והריע. "הצילו" הוא מסוג הלהיטים בהם מה שקורה באולם לא פחות מעניין מאשר מה שקורה במסך, ולכן חשוב לראות אותו בחברותא. זו לא תופעה כמו "עוזרת הבית", ובכל זאת גם ההקרנות שלו פעילות ומשובבות לב. בימים של פילוג בעם, לפחות יש משהו אחד שכולנו נהנים ממנו - לראות מיליונרים מתפלשים בקיא. איכות זו לא מילה גסה, וגם איחסה-פיחסה לא.

"כשקיץ הופך לסתיו" של פרנסואה אוזון הוא סרט מלבב כמו האביב, מרענן, מסתורי ומלא הבטחות כמו הסתיו, חמור סבר כמו החורף, ולוהט כמו הקיץ. הקולנוען הפורה מזכיר כאן למה הוא מן הבמאים הצרפתיים הכי מצליחים בעולם ובמיוחד אצלנו - שוב הוא מיטיב לשלב בין המסחרי לאמנותי, בין הצרפתי לאוניברסלי ובין האיכותי לנגיש, בסיפור על סוד משפחתי שמתחיל בסעודה תמימה למראה ומתפתח בצורה בלתי צפויה לחלוטין. זה סרט כה עדין, חכם ומתוחכם ומלא ניואנסים, עד שבחמש שניות שלו מצאתי יותר מאשר בחמש שעות של "משימה בלתי אפשרית" ו-"F1". אם פספסתם אותו בקולנוע, עכשיו הוא זמין ב-VOD של yes.

החיבור בין נוצרים אדוקים לציונות הוא מן התופעות המרתקות והחשובות של ימינו. יש לה אף ביטויים קולנועיים, בסרטים שמטרתם להדהד מסרים נוצריים אבל יש גם בהם אישור לזכות האבות של העם היהודי על ארץ ישראל. דוגמה לכך ראינו לפני שנה ב"מרים", דרמה עם שחקנים בשר ודם שעלתה לפני שנה בנטפליקס ועדיין זמינה שם. דוגמה נוספת אנחנו מקבלים עכשיו ב"דוד", סרט אנימציה שהופק מחוץ להוליווד ובכל זאת שבר קופות אצל האמריקאים בחורף האחרון.

עכשיו הוא עולה בארץ הקודש לקראת פורים ופסח, וגם אצלנו הוא צפוי למלא אולמות, ולהוכיח שאפשר לרקוד על שתי חתונות - או לפחות על שתי דתות. דרך סיפורו של המלך היהודי, מציע הסרט הזה להורים הנוצרים את כל המסרים החביבים עליהם, בעטיפה של ממתק אנימציה שאין בו ולו קמצוץ של אלימות או גסויות. הורים יהודים, לעומת זאת, מקבלים הזדמנות נדירה להראות לילדיהם בלוקבסטר שבו הגיבור הוא בן דתם. ואם הילדים ישאלו, "רגע, למה מטיפים נוצרים עושים סרט על דוד מלך ישראל?", אל תספרו לזאטוטים שהגוים האלה רואים בו את אביו של ישו ועוד כל מיני דברים, אלא פשוט תקנו להם גלידה.

בקיצור, ב"דוד" יש משהו לכולם - חוץ מאשר לעשרים אחוז מתושבי הארץ הזו שאינם יהודים או נוצרים, כמובן. חבל גם שהקשר הציוני-נוצרי הוא דבר מפוקפק כל כך, מסיבות שקצרה היריעה להיכנס אליהן ובכל מקרה אולי זה גם לא המנדט שלנו לעשות זאת. חבל לא פחות שהסרט עצמו, מבחינה אמנותית אובייקטיבית, כל כך נחות - ואולי את זה תרשו לנו להסביר.

הסרט המוזיקלי מציג באמצעות שירים וסיפורים את קורותיו של דוד מצעירותו ועד הכתרתו כמלך, כולל כמובן רגעי השיא המוכרים לנו. בראשם, הקרב מול גוליית, שמוצג כאן בגרסה מרוככת, ללא הראש הערוף. זה להיט שגם הרכים ביותר בגיל יכולים לצפות בו, משהו שלא מסייע לו מבחינה אמנותית, שכן הרמה שלו ילדותית, ממש באיכות של גנון.

מאחורי ההפקה עומדים אולפני סנרייז שמקום מושבם בדרום אפריקה, וניכר שהמשאבים שלהם מוגבלים. הניסיון שלהם להתחרות בפיקסאר ודומיהם הוא כמו קרב של דוד מול גוליית - ובמקרה זה, האנדרדוג מפסיד. האנימציה כאן בסיסית, גסה ולא מרשימה. למרבה הצער, גם השירים המקוריים לא מתעלים. הצפייה ב"דוד" מעצימה את ההערכה כלפי "נסיך מצרים", יחיד הסגולה שלפני כשלושה עשורים הצליח להפוך את סיפורו של משה רבנו לפולחן, והיה ונותר מן הסרטים התנ"כים המוצלחים היחידים. פעם אחר פעם, מדהים להיווכח איך אוצר כמו התנ"ך מוליד תוצרים קולנועיים כה עלובים.

איפה הקלאסיקה של דרימוורקס ואיפה הסרט הזה, שנראה כמו גרסה של "נסיך מצרים" שמישהו מצא בקרקעית ים סוף או במרתפים של TEMU.

ברנט דאווס ופיל קנינגהם ביימו וגם כתבו את התסריט הפשטני גם כן, שמטרתו העיקרית היא להפיץ את המסרים הנוצריים. חלקם ברורים מאליהם, חלקם יותר למיטיבי לכת וחלק יעברו מעל הראש למי שאינו בקיא בנצרות. אל דאגה: זה לא להיט מיסיונרי והילדים שלכם לא יתנצרו בעקבות הצפייה בו, אבל גם שלא יהיה ספק שהם ואנחנו מגויסים כאן למען מטרה ספציפית.

הסרט מופץ כאן בגרסה מקורית ומדובבת. בגרסה האנגלית, מאחורי קולו של דוד עומד המוזיקאי הנוצרי פיל וויקאם - לא היה יאה יותר שכוכב יהודי ידבב את מלך ישראל? מי שמגנים על להיט האנימציה הזה ועל הפצתו בישראל טוענים שהוא לא תעמולה נוצרית אלא מקור לגאווה יהודית - אבל הליהוק של אליל זמר נוצרי בתפקיד הראשי קצת סותר את הטענה הזו.

מה שכן, מירי מסיקה מככבת כאן בתור ניצבת, אימו של דוד, ולמען הסר ספק - קולה מפאר גם את הגרסה האמריקאית, בליהוק שמן הסתם הושפע מזה של עפרה חזה ב"נסיך מצרים". הליהוק הזה מעניין, שהרי לא חסרות זמרות נוצריות וגם לא מוזיקאית יהודיות-אמריקאית, אז למה בחרו בזמרת ישראלית? אולי מפני שבין כל האמונות הנוצריות שלהם, יוצרי "דוד" גם מאמינים בזו הגורסת כי היהודים שחיים כיום בארץ הקודש הם הצאצאים הישירים של דוד וניצבת. צפיתי בסרט בגרסה האמריקאית שלו, שבה ניכר כי כמה מן הדמויות התנ"כיות מדברות במבטא ישראלי חזק - זה מן הסתם מגוחך, כי לא היה מבטא ישראלי באנגלית בימים האלה, אבל הדבר מחדד את המסר הפרו-ציוני.

בתיאורו את המלחמה בפלשתים, הסרט גם מציג את דוד ואת עמו כטובים המוחלטים - וגם מפה אפשר כמובן לגזור משמעויות אלגוריות.

אז כן, המציאות מורכבת וכזה הוא גם "דוד", סרט שמצד אחד מנכס את סיפורו של המלך היהודי למטרותיו הנוצרים, ומצד אחר מעניק גם לישראלים יהודים ציוניים סיבות לגאווה. מה שפחות מורכב היא איכותו הקלוקלת של הסרט הדלוח. מה שכן, לפחות מעניין לדבר עליו, בניגוד לשלל סרטי ילדים על זברות מדברות שמוקרנים כרגע באולמות.

קשה גם לצפות בסרט ולא לחשוב על הריאיון הלוהט שהתקיים בשבוע שעבר בין מייק הקאבי וטאקר קרלסון. כל אחד מהם הרי מייצג את הגישות הקוטביות בנצרות האמריקאית לגבי ישראל - הראשון תומך בזו שמציגים ב"דוד" והשני, כזכור, בז לה, קורא להתיר את הקשר בין הנצרות לציונות ומצהיר שאין שום קשר גנטי בין דוד וניצבת לביבי ולמירי מסיקה.

בינתיים עוד לא יצרו להיט נוצרי ואנטי-ציוני שיציב קונטרה ל"דוד", והוא ניצח בקרב על הקופות, אבל זו המלחמה של אתמול. עם כל הכבוד לסרטי אנימציה לגיל הרך, זירת הקרב האמיתית היא בטיקטוק והשאלה החשובה באמת היא מי ינצחו בה - חסידיהם של הקאבי או של קארלסון.

הטור הזה מוקדש לאמי, כלת פרס ישראל פרופ' זהר שביט, שהלכה לעולמה לפני כשבועיים. אימא שלי היתה הרבה דברים, כולל מבקרת הקולנוע הטובה ביותר שאי פעם הכרתי. תמיד רציתי לראות איתה סרטים, וכשהדבר לא הסתייע, תמיד חיכיתי לכך שהיא תצפה בסרט בעצמה ונוכל לדבר עליו. חשבתי שהיא תחיה לנצח ואני לא מסוגל לעכל את המציאות הזו, שבה אנחנו לא יכולים לשוחח על "דוד" וגם לא על אף סרט אחר. נתראה במקום היחיד שקסום יותר מקולנוע - בחלומות.