1
זה היה סוף יום העבודה ביום שישי, אבל לקול האצ'סון זה לא ממש שינה.
בעצם, לאף אחד לא ממש היה אכפת מזה באותו רגע. כי כולנו עמדנו להיות מפוטרים. או לפחות רבים מאוד מאיתנו.
אז כשקול ניגש אלי, התמקם בקצה השולחן שלי ושאל אם אני רוצה לבלות כמה שבועות בּקִי וֵסְט כדי לצלם סרטון על שחיין חילוץ של משמר החופים האמריקאי.
מובן שהתשובה שלי היתה, "בטח."
האם ידעתי בכלל מה זה שחיין חילוץ? האם ידעתי איפה קי וֵסט נמצאת על המפה? האם ידעתי משהו על משמר החופים, מעבר לזה שזה קשור באופן כלשהו לשמירה על החוף? האם אני בכלל אוהבת את הים?
לא.
אבל זה לא היה משנה.
ככה מקובל בתחום הזה: העולם האכזר של הפקות הווידיאו הבינוניות.
וזה גם היה המצב כשהמנהלת שלנו - אישה גבוהה בנעליים גבוהות, שכולנו קראנו לה פשוט "סאליבן" - תכננה לפטר שליש מעובדי המחלקה בחודש הקרוב. כנראה את העובדים החדשים ביותר. שזה כלל גם אותי.
היא שלחה על זה מייל, מכל הדרכים המקובלות שיש. מייל שכולו מלא בז'רגון של "התאמות למציאות חדשה" ו"איזון מחדש" ו"התמודדות עם ביקוש", כך שלא באמת הבנתי מה היא אומרת.
רפרפתי בו, אם להיות כנה. חזרתי לעבודה. לכמה דקות, עד שהתחילה הפאניקה במשרד.
בכל מקרה הייתי מסכימה לפרויקט של משמר החופים. אבל כנראה המייל של סאליבן גרם לי להסכים מהר יותר.
ברגע שאישרתי, קוֹל - הממונה עלי - תיאר לי מהר את כל הפרטים במשרד שכבר היה די ריק. זה היה בסדר, הוא עשה לי טובה. זה מסוג המשימות שיכולות להוכיח שאני שווה משהו.
והחל מהיום, זה משהו שהייתי צריכה לשים בראש סדר העדיפויות שלי.
לקחתי מחברת כדי לרשום את הדברים החשובים.
"זה בסיס אווירי של משמר החופים בקי וֵסט," אמר קול.
"זה לא אמור להיות בסיס ימי?" שאלתי חצי בצחוק.
קול התעלם ממני. "זה בשביל לצלם סרטון גיוס. הם רוצים לצלם שחיין חילוץ על מסוק -"
"שחיין על מסוק?" קטעתי אותו.
עכשיו קול מצמץ לעברי כאילו הוא מתלבט אם אני רצינית. ואז הוא החליט. "נכון," אמר והתחיל לקום. "אולי זה לא בשבילך."
"חכה!" אמרתי והושטתי ידיים במחווה של תישאר עד שהוא חזר לשבת.
קול בחן אותי. "את יודעת משהו על משמר החופים? איזשהו דבר?"
הסיכון פה לא היה קטן. אם הייתי יכולה לשקר, הייתי משקרת. "לא ממש," אמרתי.
"אז את לא מתאימה לזה," הוא אמר, מנענע בראשו.
"אני בדיוק הבנאדם בשביל זה," עניתי, מבלפת בבירור. "דווקא זה שאני לא יודעת כלום על הצבא הופך אותי לבחירה הכי טובה."
קול חיכה, בשילוב ידיים, מתכונן להקשיב לשטויות שאני הולכת להגיד.
"זה סרטון תדמית, נכון?" המשכתי לחשוב מהר. "מה שאומר שקהל היעד הוא אנשים - כמוני - שלא יודעים כלום. אני יכולה ללמד אותם תוך כדי שאני לומדת! תהיה לי נקודת מבט רעננה. אני אראה דברים שאחרים לא יראו."
למען האמת, עדיין לא ידעתי מה בדיוק התפקיד.
אבל מה שזה לא יהיה, הייתי צריכה אותו.
ליתר דיוק: הייתי צריכה שלא יפטרו אותי.
קול נאנח והחליט להמשיך בינתיים את השיחה. בטון ששמור לשיחה עם ילדים, אמר: "משמר החופים מטיס מסוקים מעל הים הגדול כדי שהשחיינים שלהם יוכלו לחלץ אנשים ממים סוערים."
עלה לי דימוי חדש בראש. בטוח כבר ראיתי תמונות של אנשים קופצים ממסוק לים. "זה משמר החופים?" שאלתי, "אלה עם הפליפרים?"
קול מצמץ כל כך לאט שזה התפרש כתגובה צינית. "כן. אבל אל תקראי לזה 'פליפרים'."
ניסיתי לחשוב על מילה אחרת.
"קוראים לזה סנפירים," אמר קול והניד שוב בראשו. "המשימה צריכה לעבור למישהו אחר."
"לא, לא!" אמרתי. "הבנתי."
"אם אני אשמע עוד פעם אחת את המילה פליפרים, את בחוץ." ואז הוסיף, "כמעט נתתי את זה לג'יידן."
קול נתן כמעט הכול לג'יידן, שהגיע לפה חודשיים לפני. "ולמה לא ג'יידן?"
קול משך בכתפיו. "הוא לא יודע לשחות."
טוב, אל תגלו לאף אחד: גם אני לא יודעת לשחות.
"לדעת לשחות זה תנאי סף?" שאלתי.
"כן," אמר קול. "חצי מהעבודה היא במים."
"במים?"
"במים, מעליהם, לידם."
"לא מתחת למים, נכון? זה לא משהו שקשור לצלילה?"
קול חשב לרגע. "לא. אלה שחיינים, לא צוללנים."
"על המים - לא בתוך מים."
"רק אם משהו משתבש לגמרי."
לא הייתי צריכה לשאול. אבל שאלתי. "משתבש לגמרי?"
קול משך בכתפיים. "המסוק יכול להתרסק לתוך האוקיינוס."
"זה קורה?"
"זה יכול לקרות. זה קרה."
אלוהים. נשמתי עמוק.
"ואם זה קורה," המשיך קול, "את צריכה לדעת לשחות. כי מסוקים מתהפכים ברגע שהם פוגעים במים."
אולי הוא באמת צריך לתת את המשימה הזאת למישהו אחר.
אבל הנהנתי בקור רוח, כאילו ברור. ואז שאלתי, בטון של "תזכיר לי שוב": "למה הם מתהפכים?"
קול מצמץ. ברור שהוא חשב שכולם יודעים את התשובה. "את רואה את המדחפים הגדולים למעלה?"
הבטתי עליו. "כן."
"מתחתם יש את המנוע."
הנהנתי, כאילו, אה.
"מרכז הכובד של המסוק הוא למעלה," הוא המשיך.
"ואז הוא פשוט - מתהפך?"
"רק אם הוא מתרסק."
"אבל הם לא מתרסקים, נכון?"
קול משך בכתפיים. "לפעמים כן. וכשזה קורה, זה קורה. הצוות חייב להתאמן על זה. הם נקשרים לסימולטור... ומתַרגלים יציאה. ומי שנשלח למשימה חייב לעבור את ההכשרה הזאת גם כן."
רגע - מה?
"סליחה," אמרתי. "מי שעושה את הסרטון הזה צריך להתהפך עם מסוק מתחת למים?"
"בסימולטור," אמר קול. "הביטוח דורש את זה."
ארגנתי מיד הבעת פנים אדישה. "מגניב."
החלטתי לא לשאול עוד שאלות.
"בכל אופן," המשיך קול, מתמקד מחדש, "רק מוודא שאין לך בעיה עם מים."
"אין," הנהנתי בהחלטיות. זה לא היה שקר, נכון? כלומר, מי לא בסדר עם מים?
"מצוין," אמר קול. "כי אני מנסה לעזור לך כאן."
באמת? "אתה עוזר לי?"
"כן," הוא אמר, חסר סבלנות. "ג'יידן בחוץ, אבל יכולתי ללכת על דילן. או ארג'ון. או מילָה." עובדים חדשים שגם היו בסכנת פיטורים.
"אז למה אני?" שאלתי, מופתעת שהוא בכלל חושב עלי.
"כי סאליבן עומדת לפטר חמישים אחוז מהעובדים בחברה."
"חמישים?" אמרתי. "שמעתי שמדובר בשליש."
"זה חמישים. הולך להיות טבח. היא משנה הכול. היא שכרה יועצים. שמעת על הגירושים שלה, נכון?" הנהנתי.
"שמעת שהוא בגד בה עם מדריכת פילאטיס?"
וואו. זה היה קשוח. נענעתי בראשי.
"והוא עשה איזה תרגיל עם עורכי הדין כך שהוא יצא עם רוב הכסף שלהם."
עכשיו הזעפתי פנים לאות הזדהות עם סאליבן, שבחיים לא החלפתי איתה מילה.
"זה מה שאני אומר. יש לה הרבה כעס לפרוק. והיא מתעלת כל טיפה מתוכו כדי להפוך את החברה הזאת למכונת רווחים. וזה אומר להיפטר מאנשים כמוך."
"אנשים כמוני?"
"אבל אני רוצה שתישארי. כי אם היא תפטר את כל האנשים המוכשרים, החיים שלי יהיו קשים יותר. ואני לא צריך שהחיים שלי יהיו קשים יותר."
"אתה חושב שאני אחת מהמוכשרות?"
"כן." קול משך בכתפיו.
אלה היו חדשות בשבילי. "ממתי?"
"מאז הלילה ההוא. כשסיפרת לי על החלומות שלך."
אלוהים. באמת עשיתי את זה?
ניסיתי להיזכר. היתה לנו ארוחת ערב של החברה. אולי שתיתי קצת יותר מדי. אני וקול נשארנו אחרונים בהסעה הביתה, ואם להיות כנים... אולי קצת בכיתי בגלל הרשימה הארוכה של האכזבות האחרונות שלי. וכן, כנראה שיתפתי יותר מדי.
לעזאזל, קייטי! נזפתי בעצמי. אל תספרי לאנשים על החלומות שלך!
"סליחה על זה," אמרתי, נבוכה.
"זה היה מקסים באופן מוזר," אמר קול. "בדרך כלל אני לא שם לב לעובדים זוטרים. כמה זמן את פה? חצי שנה?"
אני לא כזאת זוטרה. "שנה."
הוא הנהן. "הדמעות לכדו את תשומת לבי. סיפרת לי גם שמישהו זרק אותך - וגם אותי זרקו."
הוא משתף? הוא רוצה הזדהות? אנחנו תכף נעשה פה בונדינג?
אבל אז הוא המשיך. "נראית פשוט כל כך... איזו מילה יפה יותר יש לפתטית?"
"מעוררת רחמים?" הצעתי.
"בדיוק. מעוררת רחמים. את זוכרת שניגבת את האף ישר לחולצה שלך כאילו היא טישו?"
עכשיו אני זוכרת.
"סיפרת לי גם על הסרטונים שלך בפרויקט 'יום בחיים'," המשיך קול. "והלכתי הביתה וצפיתי באחד. והוא היה מפתיע לטובה."
השיחה הזאת היתה כמו משחק פינג פונג. "באמת?"
"הצילום שלך חזק. הזוויות מפתיעות. ואת מוציאה תגובות רגשיות מדהימות מהמרואיינים."
זה באמת היה הקטע שלי, לטוב ולרע: לגרום לאנשים לבכות.
לא ידעתי כמה טוב יהיה לקבל עידוד כזה עד שזה קרה.
לקול אולי יש ביטחון מופרז, קמצוץ נרקיסיזם, והוא לא בדיוק החבר הכי טוב שלי במשרד.
אבל הוא טוב במה שהוא עושה.
וכשמישהו שטוב במשהו אומר שגם את טובה בזה - זה נעים לשמוע.
לא משנה כמה צרות קול האצ'סון עומד לעשות לי, אני חייבת להודות שההערכה הישירה שלו ליכולות המקצועיות שלי היתה מעוררת השראה.
כי באמת זרקו אותי.
ובאמת אני אוהבת את העבודה שלי.
ובאמת שלא רציתי להיות מפוטרת.
"לכן אתה עוזר לי?" שאלתי.
קול מנה על אצבעותיו. "אני עוזר לך כי: אחת, ראיתי את העבודות שלך והן טובות. שתיים, אם תפוטרי, יהיה לי קשה יותר. ושלוש: העבודה הזאת מתאימה לנושא שלך."
הנושא שלי.
אלוהים. גם על זה סיפרתי לו?
במהלך השבוע אני עובדת בחברה שמפיקה סרטוני וידיאו לתאגידים. מכירים סרטוני תאגידים, נכון? זה כאילו פרסומת טלוויזיה וסרט דוקומנטרי יעשו ילד - אבל לפרסומת יהיו את כל הגֵנים הדומיננטיים. סרטונים כאלה כוללים מיתוג, שיווק וריצוי לקוחות. והרבה מוזיקת רקע קצבית וחינמית.
זה לא רע.
זאת עבודה כיפית בבניין נחמד עם קולגות נחמדים. יש לי ביטוח בריאות ומשכורת - בינתיים. אין לי תלונות.
אבל. בקטע של עבודה יצירתית לפי הזמנה את לא בדיוק בונה את החזון שלך. את בונה אֶת מה שנדמה לך שמישהו אחר רוצה לראות.
וזה לא אותו דבר.
לכן, בסופי שבוע, עשיתי משהו משלי.
פרויקט תשוקה.
הפקתי מיני-דוקו קטנים ומקסימים באורך שש דקות לערוץ היוטיוב הצעיר שלי.
והמיני-דוקו עסקו ב... גיבורים.
זה היה הנושא שלי.
הצגתי אנשים שחילצו ילדים ממכוניות בוערות, שניסו לעצור שוד, שקפצו לים גועש. צילמתי אותם בביתם בבוקר, בצהריים ובלילה, וגרמתי להם לספר לי על מעשה הגבורה שעשו - למה, איך ואם זה שינה אותם, ומה זה אומר.
"יום בחיים". זה הכול. דיוקן קטן של אדם רגיל שבחר לעשות משהו יוצא דופן.
הרעיון עלה בראשי בתקופה שבה, איך נאמר, הרגשתי אכזבה עמוקה מהאנושות. תקופה שבה פשוט הייתי צריכה לשמוע סיפורים כאלה: של טוב לב, אומץ, הקרבה. אנשים שעשו מעשה טוב.
זה עבד ככה: ביליתי בדיוק עשרים וארבע שעות עם כל משתתף, צילמתי כל היבט של אותו יום בחייהם - מקפה בבוקר, דרך גריבת גרביים, האכלת החתול ועד הנסיעה לעבודה. כל זה היה "בּי-רול", מונח שבמאי דוקו משתמשים בו כדי לתאר תמונות "מילוי" בין הראיונות, אבל אני לא השתמשתי בחומר הזה כמילוי. תוך כדי הפעולות השגרתיות ראיינתי אותם בפירוט על רגע הגבורה.
זאת אמנות: לשאול את השאלות הנכונות. להוציא את הסיפור האמיתי - איך זה באמת היה להיות גיבור.
צילמתי את הראיונות, אבל בסופו של דבר השתמשתי רק בקולות. אנשים גיבורים שמספרים את הסיפורים שלהם במשך שש דקות - עם המון-המון בי-רול שמהבהב על המסך כדי לשמור על עניין אצל הצופה.
אז אני אגיד את זה. הסרטונים היו מגניבים.
לא שמו לב אליהם, אבל הם היו מגניבים.
והנה טוויסט: עד עכשיו הצגתי בסרטונים נשים בלבד.
לא בגלל פמיניזם דווקא - פשוט כי לבלות יום שלם בבית של מישהו, כולל לישון שם, זה משהו שהן היו צריכות להסכים עליו מראש בחוזה. יום מלא שבו אני מצלמת הכול.
היה אפשר להשיג תמונות מדהימות ככה: נשים שמייבשות שיער באִטיות, עושות כפיפות בטן בזריחה, אדים עולים מכוס קפה ראשונה. אטריות ספגטי נכרכות סביב מזלג, שיחות טלפון עם הורים חולים, ליטופים של חיות מחמד. אנחות, קימוטי גבות, צחוקים. דמעות.
דברים אישיים. אמיתיים.
העניין הוא, שלא הייתי מבקשת מגבר זר שאוכל לישון אצלו לבד.
גם לא אם הוא גיבור.
אולי אוסיף גברים לפרויקט כשאהיה עשירה ומצליחה ויהיה לי צוות או מאבטח צמוד. עד אז, נשים בלבד.
אבל אז קול אמר, "לכן אני נותן לך את זה. הבחור שאנחנו עושים עליו את הסרטון הוא גיבור אמיתי. אז כדאי שאת תיסעי לפלורידה ותעשי את הסרטון הרשמי - אבל בזמן שאת שם, תעשי איתו גם סרטון של 'יום בחיים'."
אה. מה אמרתי קודם על להגיד כן ולגלות איך מסתדרים עם זה אחר כך?
טוב, בסדר. זה שהבחור הוא גבר היה בעייתי. אבל ראיתי מספיק הזדמנויות באות והולכות כדי להבין שאסור לי לוותר על הפרויקט הזה.
"איזה סוג של גיבור הוא?" שאלתי.
"בטוח ראית את זה בחדשות. זה היה בכל מקום לפני כמה שנים. הוא הציל גולדן רטריבר שנפל מצוק."
התיישבתי. "הכלב של ג'ניפר אניסטון?"
"כן."
"אני מכירה את הסרטון הזה," אמרתי. "ראו אותו בכל מקום!"
"אני יודע. זה היה עולה בכל מקום גם בלי קשר לג'ניפר אניסטון מפני שהתיעוד היה כל כך דרמטי -"
עכשיו כבר הנהנתי. "הורידו אותו עם כבל לחוף, ואז הוא טיפס בחזרה למעלה עד לבליטה הצרה -"
"שלושים מטר -"
"והכלב סבל מכאב והתחיל לנשוך -"
"והוא זמזם לו את 'לב ונשמה' שוב ושוב, עד שהוא נרגע."
הנהנתי. מבחינת גיבורים, זה באמת היה אחד רציני. "זוכר איך הוא קיבע לו את הרגל הקטנה?"
קול הנהן. "ואז הוא שם את הכלב בסל חילוץ, נכנס יחד איתו, והרימו אותם למעלה."
כנראה גם קול ראה את הסרטון הזה כמה פעמים.
"איך קראו לו?" שאלתי, כאילו זה עמד לי על קצה הלשון.
"בתקשורת קראו לו 'הלוחש לגורים'."
"טום משהו," אמרתי, מנסה להיזכר.
אבל עכשיו קול הביט בי והטה את ראשו. "רגע. ראית את זה כל כך הרבה פעמים ולא קלטת שזה היה משמר החופים?"
ניסיתי לחשוב על תשובה מכובדת יותר מסתם כן.
"ידעתי שהוא היה איזה סוג של כוח הצלה."
קול נענע בראשו. "בדיוק בשביל זה הם צריכים סרטוני תדמית."
נפנפתי בידיים. "עזוב, לא התמקדתי בפרטים הצבאיים. התמקדתי במה שמרגש."
להפתעתי, הוא קיבל את זה. "זה באמת היה מאוד מרגש," אמר בטון שרמז שאולי זה היה טיפה יותר מדי מרגש.
"הסרטון הזה היה נהפך לוויראלי בכל מקרה," אמרתי. "אבל בתוספת ג'ניפר אניסטון לסיפור? הרגע שבו הוא מחזיר לה את הכלב לידיים - והיא בוכה?"
זה לא מה שכולנו מחפשים? משהו אמיתי?
"טלוויזיה מצוינת," הסכים קול.
היה לנו רגע של הרמוניה נעימה.
ואז שאלתי, "והשחיין שהם רוצים שנעשה עליו את הכתבה זה באמת הוא?"
"זה לא במקרה. זה בגלל שזה הוא. זה סרטון גיוס, בכל זאת."
"אבל..." ניסיתי להיזכר, "הוא לא סירב לכל הראיונות?"
"נכון."
"מה גרם לו לשנות את דעתו?"
קול הטה את ראשו, כאילו אומר נו באמת. "המפקד שלו שכנע אותו."
"אני זוכרת שהוא אמר, 'אני לא גיבור. רק עשיתי את העבודה שלי.'"
"אופייני לו," אמר קול והוסיף, "למרות שבדרך כלל הוא לא מדבר הרבה." כאילו הכיר אותו אישית.
חיכיתי לעוד.
אבל קול המשיך, "אז להשיג אותו לסדרה שלך ביוטיוב יהיה הישג מדהים. הישג שבונה קריירה. אם הוא יסכים ל'יום בחיים' איתך, זה ישתלט על האינטרנט. החיים שלך יהיו קלים."
האמת? לא נראה לי. במאים של דוקו כמעט אף פעם לא חיים טוב. אלא אם את במקרה קן ברנס. זה בערך התשוקה הכי פחות נחשבת בעשייה הקולנועית. בלי הזוהר של הוליווד. בלי כסף או תהילה. רק לנסות בשקט לספר את הסיפור שאת מאמינה שצריך לספר - ואז לנסות לשכנע את העולם להקשיב.
וחוץ מזה, לסקר נושאים אזוטריים שאיש לא התעניין בהם לפני שראה את הסרט? זה אף פעם לא קל.
אבל קול צדק. כולם כבר אהבו את הבחור הזה. כולם כבר סקרנים לגביו, או שהיו פעם - והסקרנות הזאת עוד לא שככה.
העובדה שהוא לא רצה להיות מפורסם רק הפכה אותו ליותר מפורסם.
מיני-דוקו של שש דקות עליו בטח יקבל המון חשיפה.
וכשאני אומרת חשיפה, אני מתכוונת למיליוני צפיות.
האם זה יציל לי את הקריירה?
לא יזיק לנסות.
"למה אתה עוזר לי, בעצם?" שאלתי את קול.
"את עוזרת לי," הוא אמר. "כי בעצם אני זה שאמור לעשות את הפרויקט הזה."
"אתה אמור לעשות את הסרטון?"
קול הנהן. "הגיבור בעצמו ביקש שזה יהיה אני. וביקש מהממונים עליו לשכור דווקא את החברה הקטנה שלנו מדאלאס."
"ולמה אתה לא עושה את זה?"
"אני לא רוצה."
למה הוא נשמע כל כך מריר?
"למה שהוא יבקש דווקא אותך?" שאלתי. "ולמה שלא תרצה הזדמנות כזאת ענקית? ובאותה הזדמנות, למה שהלוחש לגורים של ג'ניפר אניסטון יסכים שאני אעשה איתו 'יום בחיים' - אחרי שסירב להכול עם כולם?"
עכשיו קול הנהן. "שאלות טובות," אמר. ואז הקיש באצבע על המחברת שלי, כאילו כדאי שארשום, ואמר, "ולכולן יש את אותה התשובה."
הכנתי את העט.
אבל קול גרם לי לחכות נצח לפני שלבסוף אמר, "כי הבחור הזה... הוא אחי."
"איך לחסל אהבה" / קתרין סנטר. מאנגלית: יובל בוקמן. 325 עמודים. ידיעות ספרים.