הידעתם שבבית החולים איכילוב יש מכון מחקר שמטפל, לצד כלים שגרתיים יותר מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, גם באמצעות סמי הזיה - מפטריות ועד חומרים אחרים שנקראו, אי אז בסיקסטיז "מרחיבי תודעה"?
אז מעבר לכך שאני די בטוח שלא יזיק לרבים מאזרחי ישראל, גם כאלה שלא אובחנו עדיין כסובלים מתגובה לטראומה כלשהי, להתנסות בטיפול שכזה, הרי שאודה ששמעתי על קיומו של מכון שכזה רק אמש - ועוד בתוכנית על ספרים, כזאת שפעם הייתה חוסה תחת הצל הלא-תמיד-מחמיא של המושג הרחב "תרבות".
לו מישהו היה מציע לי לצפות בתכנית שעניינה "המלצות קריאה", יש מצב שהוא היה נבלע אל הפיהוק שעצם המושג היה מעורר אצלי. לא בגלל היחס לקריאה, חלילה: ספרים עבורי אינם רק דפי נייר ועליהם מילים, אלא יצורים חיים שאני מקיים עמם יחסי אהבה-שנאה מאז שהייתי ילד - אלא בגלל הפורמט שהתקבע לתכניות שכאלה: יושב לו מנחה חמור סבר, רצוי גם ממושקף ולבוש ז'קט קורדרוי שטלאים אליפטיים במרפקיו, מול גבר (לרוב) הדומה לו במאפייניו החיצוניים, שמספר לו על תהליך היצירה המייסר.
ובכן לא הפעם: התוכנית הזאת גרמה לי לפרצי צחוק ספונטניים כאילו הייתה מופע סטנד-אפ, ובעצם - זה מה שהיא: שילוב של מופע סטנד אפ בשיחה על ספרים.
כן חברים, אני באורות, כי העונה השנייה של "אתה חייב לקרוא את זה" יצאה אמש לדרך וגרמה לי להבין (שוב, יש לציין) שאחד האפיקים המוצלחים ביותר מבין אלה שבהם מושקעים כספי המיסים שלי, הוא השידור הציבורי.
שממה תרבותית
זה גם בגללה - ותכף ניגע בעצם העניין, אבל זה לא מעט גם בשל המדבר התרבותי שמקיף אותה ואותנו: תכניות אקטואליה ברצף בלתי פוסק משעות הבוקר ועד לשעה 21:40 (בערך), אחר כך משדרי תעודה בינוניים למדי - במקרה הטוב, או לחילופין תכניות ריאליטי שגם אם הן מוצלחות-יחסית, הרי שהעובדה שהפרמטר החשוב ביותר לליהוק אליהן הוא מספר עוקבים, מביאה לקדמת המסך אנשים שטוחים כפלקט (ע"ע משתתפי "אהבה חדשה" למשל), פרי אהבתם של בינה מלאכותית ומכון כושר. גם בפלטפורמות הצפייה השונות (שם גנרי: נטפליקס) כבר נדיר למצוא סדרה שאינה נוסחתית עד זרא.
אז נכון שלפעמים מוטב לזכור שטלוויזיה, בעיקר בישראל, אחרי שעות ארוכות של אקטואליה קשה, צריכה לבדר.
כלומר לפעמים באמת כל מה שצריך, כדברי שלמה בראבא (בדמות יאצק, הדמות המיתולוגית עם השפם והאקורדיון) הוא: "לסתום את המוח ולשמוח בכוח". רק שהבעיה עם הז'אנר המכונה "גילטי פלז'ר" הוא שכמוהו כאכילה רגשית: זה כיף כל עוד זה נמשך, אבל לך תנסה להירדם אחר כך על בטן מלאה קרמבו וביסלי בצל.
לא יהיה זה הוגן לתלות את התלהבותי המחודשת מ"אתה חייב לקרוא את זה" רק במדבר הצחיח שסביבה, שכן חלק מקסמה של התכנית הזאת, נווה מדבר תרבותי, אינו רק בחול הצהוב והצחיח שמקיף אותה אלא באגמון המים החיים שהיא מציעה. הפורמט, שהגה יוצר התוכנית איתי רייכר, גאוני: שלושה פאנליסטים מוכרים, בשני הרכבים נפרדים, יושבים ומשכנעים מישהו שזקוק להמלצה על ספר, לבחור דווקא בספר "שלהם".
טוב לי על הלב
כך למשל בתוכנית הפתיחה לעונה השנייה, ששודרה אמש, התבקש חוקר המכון שמשלב טיפולים בחומרים פסיכדליים בטיפול פסיכולוגי קונבנציונלי (אני מקווה שדייקתי), לבחור בין שלוש המלצות קריאה: של גיתית פישר, של גורי אלפי ושל צדי צרפתי.
חלק מההנאה כמובן אינו רק בהתמקדות בספרים הנבחרים ועלילותיהם, אלא בדינמיקה המשעשעת שנוצרת בתוך הפאנל. אחר כך התחלף הפאנל לזה שכלל את יניב ביטון, רביטל ויטלזון-יעקבס וקותי סבג. גם שם השמחה הייתה מרובה, עת השלושה המליצו לחוקר פרטי צעיר על ספר.
אז נכון שזו אינה תוכנית ספרות במלוא מובן המילה, כלומר היא לא מאוד עמוקה, אבל אולי זה סוד קסמה: היא מצליחה להיות טלוויזיה מבדרת וקלילה גם כשהיא עוסקת לכאורה בתרבות "כבדה".
אפשר להוסיף ולהתפייט כאן עוד, אבל אוסיף אך את זאת: משתמה התכנית כיביתי את האור והתנמנמתי לי בחיוך, מרגיש שעשיתי משהו טוב בשביל הנפש שלי - היש להרגשה הזאת תחליף?