בסיום התוכנית של "ארץ נהדרת", עם המונולוג החזק של יניב ביטון (עוד נחזור אליו), ניסיתי להיזכר אם היה איזה קטע שהצחיק אותי פיזית. כלומר, אם ממש ישבתי מול הטלוויזיה ובקע ממני צחוק - ולא הצלחתי. הכי קרוב שהגעתי היה כשתום יער דיברה על הטיפול בדובאי בו שותים את הגב עם כוסות. בעצם, גם שם לא צחקתי. אולי זה המצב, אולי זה מה שיש. ובכל מקרה, גם בפרק חלש (מאוד) של "ארץ" במושגים של עצמה, לא הפסקתי לחשוב על איזה מזל שהיא קיימת.
בחוץ המציאות מדממת: אזעקות, יירוטים, ומשפחות שיושבות שבעה על יקיריהן שנקטפו מפגיעה ישירה בבית שמש. ובפנים? נעימת הפתיחה המוכרת של "ארץ נהדרת". האיפור המושלם, הבדיחות שכבר קראנו בטוויטר והחיקוי המושלם של ערן זרחוביץ' לצביקי מפיקוד העורף. אוי זרחוביץ'!
המעבר החד הזה, מהצליל הצורם של אפליקציית פיקוד העורף לצחוקים באולפן, מעורר דיסוננס שקשה לעכל. בחילה קלה, אפילו. וזה עוד לפני שדיברנו על המסך המפוצל ששולח מדי פעם ישראלים אל המרחב המוגן - בין אם יש להם כזה או לא. ומצד שני, המעבר החד הזה הוא כנראה מנגנון ההישרדות האחרון שעוד נותר לנו.
רק לפני שבוע - נצח במונחים של מציאות ישראלית קורסת - כתבתי כאן ביקורת על "קברט", המחזמר מבית הקאמרי שברא מחדש את מועדון הקיט קאט מברלין של שנות ה-30 באמצע תל אביב. שם, המנחה (רן דנקר) פונה אל הקהל ומזמין אותו להשאיר את הצרות בחוץ, להתעלם לחלוטין מהעולם שעולה באש מעבר לדלת. וכך גם קרה הערב על המסך שלנו. איל קיציס עמד שם, מחויט ומעונב בדיוק כמו דני קושמרו, ורציני בדיוק כמוהו - כי להצחיק אומה מרוסקת זה תפקיד רציני. אולי התפקיד הכי רציני שאפשר להחזיק בו בזמן מלחמה.
אבל כאן גם מסתיים הדמיון. בניגוד למנחה של הקיט קאט, או לפורמטים של אסקפיזם פלסטי מנותק ששוטפים אותנו לאחרונה, "ארץ נהדרת" לא מבקשת מאיתנו לעצום עיניים - אלא להפך, לפקוח אותן. מולי שגב ושות' לא מתעלמים מהשריפה אלא פותחים את דלתות האש של האולפן, ומבקשים מהלהבות להיכנס פנימה.
האש הזאת שורפת, אבל היא עדיפה על האופציה האלטרנטיבית: להתעלם. להשאיר את המציאות הנוראית הזאת כמנדט בלעדי לאולפני החדשות שמשדרים בשיטת "גל פתוח" כבר שבוע (או שנתיים וחצי, תלוי מי סופר).
מתי כספי המנוח שר באחד הפזמונים הפחות מוכרים שלו על ייאוש אחד שפוגש ייאוש אחר ושואל אותו איך הוא מרגיש, והוא עונה לו: "אני אדיש". לזכותה, "ארץ נהדרת" לא מתייאשת - ובטח שלא אדישה. אפשר לבוא בטענות רבות כלפי הקומדיה של "ארץ נהדרת", בעת הזאת או בכלל. וממילא אי אפשר אף פעם לרצות את כולם כשזה נוגע לקומדיה. ומצד שני, הם לא מוותרים אף פעם. לצחוק על המצב זה ההפך מלהתייאש. גם אם יהיו מבקרים קפוצי ישבן (זה אני, היי, אני הבעיה, זה אני) שיטענו שאפשר היה למצוא דמויות מצחיקות יותר מאשר חני קיטרו.
המלחמה הזאת הייתה מוזרה במובן הטלוויזיוני. מצד אחד יונית לוי עולה לאוויר יחד עם הגיחה הראשונה של מטוסי חיל האוויר בשמי איראן ופותחת במבצע שידורים של גל פתוח בלתי נגמר - ומצד שני זו המלחמה הראשונה שלנו שמלווה כמעט מהרגע הראשון עם הפסקות פרסומות ושבירת שגרה בשביל תוכניות ריאליטי ובידור.
במובן הזה צריך להבהיר ש"ארץ נהדרת" מרגישה פחות כמו אסקפיזם, ויותר כמו חלק מהרצף. בקטע טוב. "ארץ" היא מוסד. נחמה. אזור נוחות בטוח. הנוכחות שלה בין מהדורות החדשות מרגישה כמו מרחב מוגן אמיתי. משהו ש"מועדון לילה" או "המירוץ למיליון" לא מצליחות לספק.
לרגע המציאות זלגה לה פנימה. על המסך עלו שלושת ראשי הנחש - יחיא סינוואר (אלי פיניש), חסן נסראללה (יובל סמו) ועלי חמינאי (יניב ביטון) - וביצעו את "נחמד" של כוורת בגרסה הומוריסטית, מהגיהנום. הנה שלושת הנבלים האולטימטיביים. שלושה ארכי-טרוריסטים שעבור בני דורי הם הרבה יותר גרועים מהמן הרשע. הפרצוף של הרוע האולטימטיבי. והנה הם, מחוסלים, ושרים על איך "כשחוזרים הביתה, התקרה מונחת בול על הרצפה - ועליי". איזה גאון דני סנדרסון, איזה מידעים היו לו כבר בתחילת הסבנטיז.
לראות את שלושת הרוצחים האלה נשרפים באש הגיהנום היה חלום של עשרות שנים עבור הישראלים, וכעת הוא הפך למציאות. ובו בזמן שזה קורה על המסך של "ארץ נהדרת", המסך מתפצל לשניים, ובצד הימני מופיעים היישובים בצפון שצריכים להיכנס למרחב מוגן בגלל תקיפה של חיזבאללה. רגע, לא חיסלנו את נסראללה? לא "החזרנו את חיזבאללה עשרות שנים אחורה" כפי שהבטיח לנו ראש הממשלה? איך היה אומר נסראללה של סמו? הצחקתותו.
ואי אפשר בלי הנאום של יניב ביטון בסוף, בתור חמינאי, מזהיר את אזרחי ישראל - בצורה לא מאוד מעודנת - מהלקחים של המהפכה האיראנית של 1979. "גם איראן הייתה פעם כמוכם, עשירה, מפותחת עם תרבות מפוארת, אז הגענו אנחנו עשינו מהפכה", אמר ביטון, והמשיך להשוות בין ישראל של היום לאיראן של אז.
המונולוג של יניב ביטון - שחקן דרמטי מוכשר לא פחות מאשר קומיקאי מבריק - לא היה קורע מצחוק, אבל הוא היה גאוני - דווקא בגלל הרדוקציה ההיסטורית המודעת שהוא עושה. ראוי לציין, למען הדיוק ההיסטורי, שלפני המהפכה איראן אמנם הייתה חילונית - אך כאן פחות או יותר נגמרת ההשוואה התמימה לישראל. איראן שלפני 1979 לא הייתה גן עדן ליברלי. זה היה משטר של טרור ופחד: השאה אמנם לבש חליפות מחויטות ודיבר אנגלית רהוטה (מזכיר לכם מישהו?) אבל הוא ניהל דיקטטורה אכזרית. המשטרה החשאית שלו עינתה, רצחה והעלימה עשרות אלפי מתנגדי משטר. לא היה חופש ביטוי, לא הייתה עיתונות חופשית, וכל אופוזיציה פוליטית דוכאה באלימות.
למעשה, המהפכה שעליה מדבר המערכון הונהגה בראשיתה על ידי קואליציה של אנשי שמאל ליברלים לצד אנשי דת מוסלמים שקצו בשחיתות ובדיכוי של השאה. רק אחרי המהפכה, בגד חומייני בחבריו והחל לרדוף את הליברלים. רוצה לומר, האזהרה של "ארץ" היא לא כלפי העתיד, אלא תזכורת: ישראל כבר אחרי המהפכה. אלא שיניב ביטון ממילא לא מדבר אל השלטון, אלא אל החלקים בעם שמרגישים שאין להם ארץ אחרת, גם אם אדמתם בוערת ומבקשים לא לשתוק כי ארצם שינתה את פניה.
כבר עשרות שנים שאף מנהיג ישראלי חילוני לא יכול להחזיק קואליציה יציבה בלי להיכנע לתכתיבים של אנשי דת קיצוניים. ולא, זה ממש לא התחיל עם נתניהו, ולא ייגמר ביום שאחריו. זוכרים את הצ'ק הפתוח שהבטיח בני גנץ לחרדים בניסיון נואש לזכות בתמיכתם? אנחנו חיים תחת שלטון דתי דה-פקטו כבר שנים, פשוט התרגלנו.
המהפכה האיראנית לימדה אותנו, בין השאר, שמלחמות תרבות פנימיות תמיד עולות ביוקר. זה נכון גם לאנשים בצד הליברלי שמפנטזים על לכפות את התרבות החילונים על יהודים מסורתיים. ההיסטוריה מלמדת שכל ניסיון לדחוק ציבור דתי שלם לפינה לא מביא לנאורות, אלא לפונדמנטליזם קיצוני וחסר מעצורים. המונולוג של "חמינאי" אתמול לא נועד להצחיק, הוא נועד להזהיר אותנו שאנחנו צועדים בעיניים פקוחות בדיוק לאותה תהום. ברגע שנפנים את זה, ונתעורר מהפנטזיה של "וילה בג'ונגל", נוכל להתפנות ואינשאללה גם לתקן. יש הרבה מה.
הרגע הזה, כולל שבירת הקיר הרביעי של ביטון, הוא בדיוק התזכורת שהיינו צריכים לכמה חשובה "ארץ נהדרת" במציאות הישראלית בעשורים האחרונים. "בימים האפלים, האם גם אז יושר עוד שיר? אכן, גם אז יושר עוד שיר, על הימים האפלים". השורות האלה של ברטולט ברכט (תרגום: מרדכי אבי-שאול), שנכתבו רגע לפני שאירופה נבלעה בחושך, הדהדו הלילה בסלון - או ליתר דיוק בממ"ד - של מאות אלפי ישראלים. למי שיש, כמובן.