"ארץ נהדרת" חיה בין שני קטבים: בין הקומדיה הבנאלית להברקה, או, אם לדבר במונחים פיזיים יותר: בין הפיהוק לפיפי. הפרק ששודר אמש (חמישי) ברקע הכוננות לעימות שיהיה או לא עם איראן, נראה בהתחלה דומה יותר לאופציה הראשונה.
למען האמת, לא נראה היה של"ארץ" יש ממש מה להגיד מעבר לתיאור הפינג פונג שבין הבית הלבן של טראמפ לבין איראן, אלא לכל היותר להשתמש בו לעוד בדיחות על "הפוסקאס" והקוף מחבק הבובה, הגיבור הוויראלי של השבוע. "זה כמו להתחבק עם אמא שלי רק פחות פרווה", אומר חמינאי-יניב ביטון, ובבדיחה מודעת לעצמה מפנה את החץ פנימה: "זה הבדיחות אחרי 23 עונות? פרסי שעיר? זאת הרמה?". זאת באמת רמה נמוכה מאוד, ובאופן עגום, גם הדבר הכי אמיץ במערכון כולו.
זה לא השתפר גם במערכון הבא. אוקיי, ואטורי יוצא טמבל. למי אכפת. בזבוז של אנרגיה על דמות שולית וחסרת חשיבות. ומה קורה כשההתבריינות על לוסי אהריש מגיעה לפאנל ובן גביר מגיע להתעמת? בדיחות חביבות על שפה גבוהה ונמוכה או על זה שצחי הלוי חתיך, מרחק קילומטרים מכמה שהאירוע הזה איום, מבהיל וברברי.
ואז הגיעה מירי.
סמו הוא שחקן מבריק, אבל החיקוי הצעקני של מירי רגב הוא לעתים קרובות אחת החוליות החלשות של "ארץ נהדרת". לא הפעם. במערכון הזה הדמות הנלעגת הזאת, שמייצגת את מי שיש לה חלק יותר ממכובד בעיצוב הפופוליזם הישראלי הרעיל שהשתלט על חיינו, הגשימה את עצמה במלואה. במונחים של סאטירה זו קלישאה, אבל באמת הרגשתי שאני מקבל בוקס בבטן: המציאות עד כדי כך רעה, נוראה ומבחילה.
הרקע הוא הפוסט האינפנטילי של השרה, שמזמין למשתה פורים בהודעה שנפתחת במילים "הותר לפרסום", לכאורה דאחקה על דיווחים עיתונאיים, ולמעשה ביטוי שמתכתב עם הסיוטים של יותר מדי ישראלים בשנתיים ומשהו האחרונות. חלקם גם התגשמו. השילוב בין המשתה החגיגי לצירוף המילולי הכמעט-אלים, בחברה שעדיין מלקקת את הפצעים, יצר מפגן טעם רע יוצא דופן אפילו ביחס לחבורה העלובה שאוחזת בהגה.
ואת הטעם הרע הזה זיקקו סמו ו"ארץ נהדרת" לכדי הזיה מבעיתה. רגב-סמו, כתר נסיכה לראשה וחיוך-ג'וקר מאוזן לאוזן, מזמין ליכודניקים ברצף של סרטונים מצולמים שכל אחד מהם מנוסח באופן מזעזע מקודמו. "משתה הפורים שיתחיל ב-06:29 ויימשך יום שלם, עד שאנשים יפלו מהרגליים. יהיו הרבה נופלים - מהרגליים"; "הולך להיות טירוף אנשים יצאו משם על אלונקות. אין מה לדאוג, המשטרה לא תגיע, בטח לא הצבא, לא משנה כמה תתקשרו"; "אסור להגיד אירוע: זה יהיה הטבח של השנה". כשהעוזר "דודו" מעיר לה, היא לא מבינה מה הבעיה. היא אפילו מתעצבנת.
זה מערכון מושלם לא מפני שהוא מצחיק, אלא דווקא מפני שהוא לא-מצחיק במתכוון, בוטה וגס. הוא ממחיש בדיוק את הניתוק של רגב וחבריה, את שיוויון הנפש לחורבן ואת הדקדנטיות של הזמן הנוכחי בישראל 2026: זה לא רק שהם חוגגים ברקע האסון, אלא שהם מזלזלים בו במופגן. שרי הממשלה הזו היו צריכים כולם להתפטר ולהתחבא מתחת לשמיכה אחרי הכישלון וההרס שהם זרעו פה, אבל הם חוגגים במשתה. בפומבי, בחיוך גדול ותוך תנועה מגונה לכולנו.
להבדיל ממערכונים אחרים, הדמות שאנחנו רואים כאן הפעם היא לא מגוחכת, לא טיפשית, לא משעשעת. היא מזעזעת. כל מה שנותר הוא להביט על החיוך המופרע של סמו ולצאת מהדעת.
היה עוד רגע אחד ראוי לציון שהצדיק את הפרק של "ארץ נהדרת", וגם הוא הגיע מדמות שבדרך כלל לא מרגשת במיוחד. אבל הפעם המשפיענית ליב יאטאנוב, בגילומה של תום יער, נתנה תצוגת תכלית במונולוג ארוך ונפלא שבו היא אורזת את אוכל, מכשירי חשמל ואת אמא שלה לטיסה לתאילנד מפני שהיא חוששת מההיצע ביעד.
"לא סומכת", היא צועקת כל פעם בתערובת של לאומנות, טירוף, בורות וטראש, דוחפת דברים למזוודות ומפילה אותן מהשולחן, ממשיכה כל פעם לדבר המופרע הבא עד שהיא מגיעה אפילו לרעפים, ממיר, שקעים וכוסות קפה, מזכירה את מערכוני הסופגניות של מיקי שמו הזכורים לטוב. לא פלא שהמצלמה חתכה שוב ושוב לקיציס נקרע באולפן: כשקומיקאית מבריקה מקבלת הזדמנות להתפרע, אפשר להיזכר למה מלכתחילה אנחנו צופים כל שבוע ב"ארץ נהדרת".
בקטנה:
יש משהו מתסכל בסדרת המערכונים על ההיפים מפרדס חנה. זה לא רק שהבדיחה קצת חוזרת על עצמה, אלא גם ש"ארץ" ידעה פעם להשתמש בדמויות כאלה גם כדי להפנות את החיצים בחזרה מהן אל המציאות "הנורמלית" שלנו, וכאן היא אפילו לא טורחת לנסות. חבל גם לתת לבזבז את אחת השחקניות הכי מצחיקות בקאסט, גיתית פישר, על תפקיד שאין לו כמעט פאנצ'ים.
אבל האמת, הכי מבאס זה האירוח של אתי כרייף בתכנית סאטירה כאילו מדובר באיזו דמות כיפית של תרבות הפופ. איך אמר חמינאי: אחרי 23 עונות, זו הרמה?