זה ספר מרתק, עשיר ומעמיק. כתיבה כזו היא דבר שהולך ונעלם

יום אחד עלה הסופר חיים באר עם אשתו תחייה לקברו של קפקא בפראג. הקבר היה מכוסה בפתקים ובאר החליט לפתוח פתק אחד למרות מחאותיה של אשתו. בפתק היה כתוב: "רק אתה תבין את עומק המצוקה שאני נמצאת בה". פתאום הבין באר מה התפקיד שיכול להיות לפעמים לספרות, והפתק הזה נטע בו ביטחון שאולי הוא לא עובד לשווא.

הקטע הזה משובץ בספר "אוצר מילים" (הוצאת עם עובד) שמבוסס על שורה של ריאיונות שערכה העיתונאית וחוקרת הספרות שירי לב ארי לאורך 20 שנה עם מיטב סופרי וסופרות ישראל, כמו שנהוג לומר, וגם עם מספר סופרות וסופרים בחו"ל. מי לא נמצא ב"נבחרת" של לב ארי - חיים באר שאיתו פתחתי, וחיים גורי המשורר, וא.ב יהושע ועמוס עוז ויהושע קנז ודויד גרוסמן ורונית מטלון וגם אורלי קסטל בלום ואתגר קרת. רשימה כזאת מסתכנת לכאורה ביצירת איזה קאנון שמעלה מיד את השאלה מי לא נמצא שם (אהרון אפלפלד. יצחק לאור. יצחק בן נר. אשכול נבו. דורית רביניאן ועוד ועוד). אני מניח שאת חלק מהבחירה ניתן לתרץ בכך שביסודו של הספר עומדות רשימות עיתונאיות ולאו דווקא מחקר ספרותי מעמיק ומקיף.

לזכותה של לב ארי ניתן לומר שהיא מצוידת בידע רחב, מרשים ממש, לגבי כל הספרים של הסופרות והסופרים איתם היא נפגשת וכל השיחות שאותן היא עורכת מעידות, לצד הבקיאות המרשימה, גם על שיח שמנסה לגעת ברצינות גדולה בכל שאלות היסוד שהספרים בהם היא דנה עוסקים. מהבחינה הזאת אין ספק שלב ארי מציבה רף גבוה, שאולי הולך ומתמעט ונעלם בכתיבה המתקיימת בשנים האחרונות על ספרות בעיתונות הישראלית.

בעיקר משמש הספר הזה הזדמנות לסופרים ולסופרות לעמוד לצד היצירה שלהם ולפתוח אליה עוד צוהר, כל אחד בדרכו שלו. אני חושב שגם מה שעומד לזכותה של לב ארי הוא העובדה שהיא מבינה היטב שהצוהר שפותח לפנינו הסופר הוא לא צוהר של בית כלא, כלומר לצד ה"קריאה" של הסופר יכולות להתקיים כל הזמן עוד "קריאות" ועוד פרשנויות אחרות.

מצד שני, החוזקה של ספר רשימות כזה שאיגדה לב ארי היא העובדה שהוא מפקיע את היצירות האלה מהמרות של המחקר האקדמי ה"טהור", למרות שמדי פעם היא מזכירה ומעלה קטעים קצרים של חוקרי ספרות חשובים (או חשובים בעיני עצמם) כמו גרשון שקד או דן מירון ולצידם חוקרת הספרות המבריקה נעמה צאל שהלכה לצערי לעולמה בגיל צעיר מדי ממחלת הסרטן ועבודת הדוקטורט שלה הוקדשה ליצירה של הסופר יהושע קנז - עדיין זכות המילה הראשונה והאחרונה ניתנת לסופרות ולסופרים עצמם.

כמי שטורח במשך לא מעט שנים לפתוח עוד ערוצי קשב לספרות הישראלית, גם בתקופה שבה אומרים לפעמים המלעיזים שמתמעטים כאן מאוד הקוראים ומתרבים דווקא (לא תמיד לטובה) הכותבים או גרפומנים כאלה או אחרים, הספר של לב ארי חשוב ומרתק מאוד בעיני דווקא מפני שהוא מתעקש להחזיר אותנו להיות קשובים מחדש למה שלסופרות ולסופרים יש להגיד.

קשה במסגרת המעט מצומצמת כאן להביא את כל מה שיש לספר רחב היריעה הזה להציע, אבל בחרתי בכל זאת להביא שלושה ציטוטים שאיכשהו נחרטו אצלי בזיכרון: הראשון הוא של הסופר המנוח עמוס עוז שאומר בין השאר על ספרו "סיפור על אהבה וחושך" את הדברים הבאים:

"אני בספר הזה קדחתי בחצר שלי קידוח משפחתי בשביל הנכדים שלי, שלא הכירו את ההורים שלי... קדחתי בחצר קידוח פרטי וכאילו המקדחה פגעה פתאום בעורק של מתח גבוה ומהמון חלונות התחילו להבהב אלי אורות... והמון אנשים ממקומות רחוקים שלא שיערתי אומרים: זה גם עלי. זה שימח אותי"

ועל זה מוסיף הסופר דויד גרוסמן:

"אני חושב שזה קיים בכל ספר שלי. הרצון להגיע אל האחר באמצעות סיפור או להינגע בסיפור של אדם אחר... דרך הסיפור אפשר לא רק לגעת באנשים אלא להפוך לחלק מחייהם. זה סוג של הטבעת חותם שהיא לא אימפריאליסטית או קולוניאליסטית אלא היא דבר אנושי עמוק".

אבל אני מודה שהסיפור שמשום מה הכי צד את ליבי (תמיד יש גם עניין של טעם אישי) הוא מה שמספר אתגר קרת על "צינורות", הסיפור הראשון שהוא כתב. הוא הראה אותו קודם לאחיו הבכור נמרוד, שאותו תמיד הוא העריך ואפילו העריץ. הם הלכו יחד ברחוב בן יהודה בתל אביב וטיילו עם הכלב של נמרוד. אח של אתגר קרא את הסיפור ואחר כך שאל אותו אם יש לו עוד עותק. אתגר אמר שכן ואז נמרוד התכופף אל המדרכה ואסף את הקקי של הכלב עם הנייר של הסיפור.

אין ספק שבאנקדוטה הזאת המצחיקה גם עד דמעות, מקופלות הרבה מהאיכויות של הכתיבה של קרת, גם בלי שיהיה צורך לכתוב על זה מאמר אקדמי מנומק: החרדה, ההומור ומצד שני גם איזו אופטימיות ואמונה שהסיפור יכול להחזיק גם בלי הנייר והחומר שעליו הוא מוטבע.

מובן שברגע הזה קרת לא מעוניין להיות "הצופה לבית ישראל", רעיון עתיק שאותו מקדש בין השאר הסופר אסף ענברי, שלא נכלל ברשימת האנשים שאותם שירי לב ארי פגשה וראיינה. הכתיבה של קרת היא "בגובה המדרכה", אבל ברור שבתוכה נשזרות גם לא מעט מהחרדות הלאומיות.

זה באמת ספר מרתק, שאוגד בתוכו הרבה נקודות מבט (ועוד לא אמרתי מילה על כל הראיונות החכמים עם ה"צלע הנשית" - צרויה להב, רונית מטלון, אורלי קסטל בלום). דויד גרוסמן אומר שכעם אולי התמכרנו יותר מדי לשימוש בפתרונות צבאיים כוחניים וברוטאליים (כמה רלוונטי ואקטואלי להיום), ולכן הקריאה בספר של לב ארי וההקשבה למה שיש ליוצרים וליוצרות לומר היא כמעט מבחינת אוויר הכרחי לנשימה.

אוצר מילים. הוצאת עם עובד. 384 עמודים