יש יצירות שמתגנבות אל הלב שלך דרך החלון. בשקט, בלי שהרגשת, בצעדים קטנים. כזאת היא "כל האמהות משקרות", סדרה די איזוטרית על פניה, שעוסקת בקבוצת כדורשת-נשים מדשדשת ביפו, ובעיקר בחייהן הפרטיים של חברותיה. כולן אמהות שמחזיקות הרבה סודות, מסרבות להישיר אליהם מבט ופורקות את התסכולים שלהן באולם הספורט של בית ספר.
בתחילת העונה, מישהו אמר לי שזו לא באמת דרמת ספורט. בשביל דרמת ספורט אמיתית, הוא אמר, דרושה איזו תשוקה לניצחון מצד הגיבור/ה, שסביבה אמורים להתגייס גם אנחנו כצופים. עניתי שדרמות ספורט אף פעם לא עוסקות בספורט; הן עוסקות בניצחונות והפסדים, בכוח וחולשה. אחר כך, הרהרתי בנושא המוטיבציה.
כאן יש לנו קבוצה של אנטי-גיבורות עם אנטי-מוטיבציה. הסיבות שדוחפות אותן לקבוצה הן הכול מלבד אהבה לענף הכדורשת. מלבד יאנה, באף אחת מהן גם אין דרייב ספורטיבי אמיתי. ובכל זאת, לעת הפרק האחרון ששודר אתמול, ערב יום האישה - הן מגלות שדווקא כן חשוב להן לנצח. אפילו חשוב מאוד.
הבעיה: הן עדיין הקבוצה הכי כושלת בסביבה. לכן, גם את הניצחון שלהן הן משיגות בדרכה של תחתית שרשרת המזון הנשית בחברה: דרך המיניות שלהן. כדי להבטיח את ניצחונן, שתיים מהדמויות משחדות מינית את מי שעשוי/ה לגאול אותן. כמובן, ספוילר-ספוילר - שזה הולך להתהפך עליהן בענק.
זה מוצא חן בעיניי, לא רק בשל חיבתי הפרטית לסדרות לוזרים ולוזריות, אלא כי זו עוד דרך שבה "כל האמהות משקרות" שוברת את הציפיות שלנו. במקום לספר עוד סיפור על הגשמת חלומות דרך המגרש, היא מספרת לנו סיפור על דמויות שנקלעות אליו, ולומדות לחלום דרכו. הדוגמה הכי בולטת לכך היא דינה, שמוצאת את הכוח שלה דרך הקבוצה שהקימה - ומעזה, סוף סוף, להתעמת עם בעלה. וזה רגע כל כך מספק, שהתחשק לי להודות עליו ליוצרות, כי אלה לא ימים לסופים פתוחים, אנחנו חיים באי ודאות גם ככה.
אבל דינה היא לא היחידה שמגלה את כוחה במסע הזה: אלי לומדת לדברר את פחדיה בפני יגאל; בת אל לומדת להתמקד בדברים שחשובים לה באמת, אלה ששווה להילחם עליהם; יאנה לומדת דווקא לוותר; סברין מוצאת את הכוח לעמוד מול משפחתו של בעלה; ויש עוד דוגמאות קטנות אך משמעותיות, שנשזרות בפרק בחכמה, כהפתעות קטנות לאורך הדרך.
ההפתעה האמיתית שבפרק הזה היא הסיום שלו, הדרמטי מכפי שיכולנו לדמיין. זו לא סערה-לשם-הסערה, אלא אחת מבריקה ומדויקת, כי היא מציגה באור חדש את העונה כולה. פתאום, העונה כולה נדמית כמערכון עם פאנץ' אפל במיוחד.
לפרק כדי לבנות
כשאחת הדמויות מותקפת באלימות - סימן שאלה מרחף באוויר באשר לזהותה, ולפתע, מתחוור לי שזו יכולה הייתה להיות כמעט כל אחת מהן. הסכנה אורבת לדמויות הנשיות שלנו בכל פינה, אבל דווקא זו שנפגעת ממנה הכי הרבה, היא הדמות שלא עליה חשבנו. זו שנכנסה ללב שלנו דרך החלון.
לאורך כל הדרך "כל האמהות משקרות" התמידה בשבירת מיתוסים, מה שאפשר לה לעסוק בנושאים חשובים בצורה חדשה ומרעננת, מבלי להפוך למוסרנית ומתישה. היא מניחה את כל הפרות הקדושות על המנגל: מבנה המשפחה, הורות ואל-הורות, מיניות נשית, מוות, בגידה, אלימות. איכשהו, היא מצליחה לעשות את זה וגם להצחיק אותנו תוך כדי. אולי זו העובדה שהמציאות בחוץ כבדה מנשוא עכשיו, אבל מצאתי את עצמי שומרת לי את הסדרה לצפיית לילה מנחמת, כאילו לא מחכים בה כמה מהסיוטים הכי גדולים של כולנו.
בטור הקודם דיברתי על פירוק אתוס האחווה-הנשית, אבל עכשיו אפשר לומר, "כל האמהות" לא כאן רק כדי לפרק: היא מפרקת כדי לבנות מחדש. וזה עושה אותה, במיוחד בטיימינג הזה, כל כך משמעותית. בזכות הנאמנות שלה לאמת ולא ל"מסר", היא מביאה לנו סדרה מורכבת, מרובדת, מלאה בכל טוב - כזו ששווה לדבר עליה, להערכתי עוד הרבה זמן. כי דווקא היצירות האלה שנכנסות מהחלון, נוטות להתנחל עמוק ללב.
"כיף" היא מילה בעייתית לאור פרק הסיום הזה, אבל איזה כיף שמחכה לנו עונה שניה.