"האדומות", ערוץ הילדים, 2004. זו הפעם האחרונה, כמדומני, שעלתה למסכים סדרה ישראלית עלילתית שעוסקת בספורט נשים. ספורט נערות, ליתר דיוק. במרכזה עמדו שתי נערות, נועה וליבי, שפורשות להקמת קבוצת כדורגל משלהן לאחר שגורשו בבושת פנים מקבוצת הבנים. כלומר, מהקבוצה הרגילה. כמו בסדרות טלוויזיה, לא מוסיפים "נשים" כשמדובר בפורמט המקורי.
לעומתן, גיבורות "כל האימהות משקרות" (כאן 11) כבר מזמן סיימו את הבגרויות שלהן, והן לא משתתפות בספורט תחרותי בשביל להוכיח משהו "לבנים". רובן אפילו לא מנסות להוכיח משהו לעצמן. הן בטח לא עושות את זה מתוך חיבה יתרה זה לזו, לא; הן פשוט בורחות ממה שמחכה להן בבית.
קבוצת "יפו" מפוררת את אתוס האחווה-הנשית עד היסוד, ועל חורבותיו נשארות אסופה תלושה, מקרטעת, שנכשלות אפילו במקצה הספורטיבי שהוא הנישה-של-הנישה. ובכל זאת, גם הן עוברות מסע התבגרות, ואחד חשוב מכפי שהן יודעות.
כשלונות ותמונות מראה
הפעם, על רקע חגיגות בת המצווה לבתה של בת אל (בת אל מוסרי), נאלצת כל אחת מחברות הקבוצה להביט במצבה המשפחתי ובתפקיד שהיא מגלמת בתוכו. היכונו, ספוילר: בת אל נחשפת במערומיה, כשבתה עדה לרומן שהיא מתחזקת באופן אובססיבי אפילו במהלך החגיגות לבתה. ערב של אחדות וגאווה משפחתית הופך למבוך-מראות מביש, ובת אל ניצבת נבוכה אל מול כשלונה כאשת משפחה.
אלי (מאיה מרון), מעמתת במבטה השיפוטי את דינה (אגם רודברג) עם מערכת היחסים האלימה שהיא נשארת בה, ואילו דינה בתגובה משקפת לאלי את הפחד שלה ממחויבות. שתיהן מייצגות מעין תמונות-מראה זו של זו. למעשה, שני מודלים נשיים נפלאים וגרועים בה במידה שמתחרים מי מביניהם "אישה חזקה":
בפינה הימנית - דינה, הוונדר-וומן. אשת החיל שנותנת מעצמה הכל לזולת עד כדי ביטול עצמי. "את חושבת שזו חולשה אבל זה כוח", היא מפטירה, ומתקשה להאמין לעצמה. אחד הטריקים החביבים עליי בסדרה הזו, הוא השימוש המכוון בקלישאות. וכמו בריקוד ה"פנתרה" המבריק בסיום הפרק, גם הקלישאה הזו נועדה להתנפץ עוד בזמן שהיא מתממשת על המסך.
בפינה השמאלית - יש לנו את אלי, שרגילה כל כך להסתדר לבד שהיא כבר לא ממש יודעת איך להסתדר ביחד. לכאורה קל לראות בה את החזקה מבין השתיים, אבל גם ההימנעות של אלי, יסודה בפחד: להיחשף, להידחות, להיפגע. אם את אישה פמיניסטית ב-2025, אין סיכוי שהצדדים האלה לא נאבקו בתוכך אי פעם.
גם הדמויות הסובבות הולכות ונחשפות במורכבותן. כך, בת-אל, שתפסה הפעם את מרכז הבמה, מסרבת ליפול לקלישאת הבאדי פוזיטיב: לא לזו מעוררת ההשראה, ולא לזו מעוררת הרחמים. היא אוכלת גברים כמו תפוצ'יפס, אבל נשארת רעבה לאישור שלהם. הם נאחזים בה, והיא נאחזת במחטב. בימים שבהם התבטאויות על שמנות ממשיכות לפרנס פודקאסטרים, ברור שאין רלוונטי מזה. ואיפה שאחדים אולי צורחים למיקרופון, ואחרים מוותרים על הדיון כליל - "כל האימהות משקרות" מחליטה לצלול פנימה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
יותר שאלות מתשובות
ואולי זה מה שהכי יפה בה: הכנות. כנות רדיקלית, עלובה, מכוערת, שכבר קיבלנו ממנה השנה מנה יפה ב"מקום שמח" והראינו שאנחנו צמאים לעוד. וכמה משמח, בשונה מסרטים וסדרות רבים בעשור האחרון שניסו להיות "הדבר הפמיניסטי הזה" - לא קיבלנו כאן מניפסט, אלא מארג יחסים טעון ומורכב, ופרקים שיוצאים מהם עם יותר שאלות מתשובות.
אחרי "המפקדת", גם הסדרה הנוכחית בבימויה של עטרה פריש ממשיכה לעדור אל נבכיה הכעורים של הנשיות המתבגרת. היא גוררת את דמויותיה באומץ אל תחתית עליבותן - ועוד צוחקת עליהן. קצת בדומה למה שדינה אומרת על עצמה, אפשר לראות בסדרה הזו אין-סוף חולשות - אבל זה הכוח שלה. בעידן שבו דיונים מגדריים, פסיכולוגיים ופילוסופיים נחתמים בחצי דקת ריל, דרוש לנו עומק כמו אוויר לנשימה וכמו סיגריה של לפני אימון.
כל זה הופך את "כל האימהות משקרות" לסדרה שלא זקוקה לשום שם משפחה. היא לא סדרת "בנות" ולא סדרה "פמיניסטית" - כלומר, סליחה, היא כן כל אלה - אבל מעל הכל, היא פשוט סדרה טובה. אז בבקשה, מזה - עוד, ודינה, בחייאת, תברחי משם. כן, כן, אני יודעת שזה לא כזה קל.
פרק חדש של "אחרי המסיבה" משודר מדי יום שני בסלקום טיוי.