אני כבר לא זוכר מתי בכיתי מול הטלוויזיה. עד הריאיון עם אורן נהרי

אורן נהרי נפרד מעצמו ומאתנו. קובן לא הצליח לעצור את הדמעות

בחיי שאני כבר לא זוכר מתי דמעתי מול הטלוויזיה. כלומר, רגע - מוטב שאסייג: השנתיים וחצי האחרונות סיפקו לנו, הישראלים, לא מעט רגעים טלוויזיוניים סוחטי דמעות, כך שבטח יצא לי, כמו לרובנו, להרגיש גוש מטפס במעלה הגרון. לכן אחדד: אני כבר לא זוכר מתי יצא לי לבכות מתוכנית ראיונות, ועוד מהזן שהיה למשוקץ במיוחד - עיתונאי מראיין עיתונאי.

ובכל זאת, משהו בריאיון שקיים רוני קובן עם אורן נהרי - לנצח אוסיף לו את הטייטל המחייב "עורך חדשות החוץ" - לחץ לי על בלוטת הדמעות כמו ששום נושא "אזרחי" לא עשה כבר זמן רב. לא רק לי - גם קובן, ששמע מהמרואיינים שלו כבר הכל, התקשה שלא למחות מעת לעת דמעה מזווית עינו.

הסיבה קודמה כבר בקדימונים ל"פגישה עם רוני קובן": אורן נהרי חולה במחלת ניוון שרירים, שבמקרה שלו מתפתחת מהר מאוד ונוגסת בו בכל יום עוד נגיסה כואבת. נהרי כבר אינו ילד, מלאו לו 70, לכן ניוון השרירים לא יגרום לו למות בדמי-ימיו, אבל הוא עלול לקטוע בקרוב את חייו כשהוא בשיא העשייה: עיתונאית, תקשורתית, ספרותית וכמובן - משפחתית זוגית ואישית.

נהרי נושא את סבלו באצילות מרסקת. בדיבור מדוד ושקול הוא נפרד מכל אשליה להחלמה. להפך - הוא מתאר את השלבים בהתדרדרות הצפויה, מונה בגילוי לב ובכאב לב את אשר כבר לא יעשה לעולם, כמעט נפרד.

יש משהו מפעים באדם המישיר כך מבט אל עתידו. כשהוא מדבר על כך שלא יזכה לראות את נכדו בן השנה הולך לכיתה א', אתה נעצב עבורו.

כשהוא מתאר את התהליכים ההרסניים שעוברים על החברה הישראלית (וכיאה לעורך חדשות החוץ - ומי שפתח לרבים מהצופים צוהר אל העולם - גם על דמדומי המערב), אתה נעצב עבור כולנו: ישראלים ואזרחי העולם, שפעם היה נדמה לנו שהוא צועד קדימה, אל עתיד טוב יותר.

קשה להפריד את התוכן מהעיתוי: הפגישה האישית עם אורן נהרי צולמה אמנם לפני פרוץ המערכה הנוכחית מול איראן, אבל היא משודרת בערבו של שבוע חדש שיש בו מעט מאוד תקווה: מנהיגים וגנרלים מדברים גבוהה-גבוהה, אבל הציבור כבר למוד ניסיון וסבל, ולפיכך מתקשה לראות את הסוף בין אזעקה לאזעקה, מאבד את האמונה שעוד יהיה פה טוב.

כך נרקם קשר משתמע בין מחלתנו שלנו. כלומר - במקרה הפרטי שלו הוא לא מקווה להירפא, אלא רק מבקש להותיר אחריו זיכרונות טובים והסוף יכבד את השנים שקדמו לו. במקרה הקולקטיבי שלנו, אשתדל שלא להיות מורבידי מדי ולהסתפק בציטוט של נהרי מהריאיון: "אלוהים הוא לא תוכנית עבודה".

נהרי משתדל בכל כוחו שלא להיות נוסטלגי, הוא מנתח באופן חד את כישלונה של הדמוקרטיה הליברלית, אבל למרות שהוא לא מתרפק על העבר, הוא מצליח לעורר געגוע אל ימים שהייתה בנו קצת פחות אמת מוחלטת ויותר סקרנות, התכונה שבלעדיה לא תיתכן תבונה.

באופן אישי, נהרי מצליח לעורר בי געגוע אל הימים שבהם השיק ערוץ 1 את מגזין החוץ שלו: "רואים עולם" - ופתח עבורי צוהר, כחייל על סף שחרור, לעולם שאותו אני עתיד לכבוש. ביחד עם עמנואל הלפרין ודוד ויצטום הוא גרם לי לראות את עצמי, אחרי שתרמתי שלוש שנים מלאות למקום הזה, גם כחלק ממשהו גדול יותר, לרצות להיות אזרח העולם.

ולא רק אל האיש הצעיר שהייתי אני מתגעגע, אלא גם אל זמנים אחרים בתקשורת: עם עיתונאים שידעו שדקת התהילה שלהם אל מול המצלמה היא רק סופו של תהליך שמתחיל בתחקיר, קריאה ולמידה. משהו שהיה מובנה במקצוע בעבר והתפוגג אל תוך פאנלים מקושקשים שבהן יושבים משפיעני ומשפיעניות רשת.

אז כן, כבר אמרנו בפתיח: עיתונאי שמראיין עיתונאי אחר הוא עניין שיש בו לרוב טעם לפגם, אבל יש בו גם יוצאים מן הכלל כמו בפעם הזאת, שבה אורן נהרי, לנצח "עורך חדשות החוץ", גרם לי לדמוע מול המסך עת הביט נכחה באומץ - ולשנייה אחת גרם לגורל להשפיל מבטו.