לפני שבועיים, פרסמתי כאן טור ביקורת תחת הכותרת: "המונולוג של יניב ביטון ב'ארץ נהדרת' מפחיד יותר מכל אזעקה". עברו שבועיים של אזעקות, ועוד שתי תכניות של "ארץ" ואני עדיין מפחד יותר מהמונולוג ההוא מאשר האזעקה ששלחה אותי לכתוב את הביקורת הזאת במקלט. ברשותכם, רגע לפני שאני אכתוב על התכנית ששודרה אמש, אני חייב לחזור שוב למונולוג המצמרר הזה.
למי ששכח, נזכיר שאותה תכנית הסתיימה כשיניב ביטון, בדמותו של עלי חמינאי פנה לאזרחי ישראל ממעמקי הגיהנום ושלח אזהרה מצמררת: "גם איראן הייתה פעם כמוכם, כן כן, עשירה, מפותחת עם תרבות מפוארת, אבל אז הגענו אנחנו, עשינו מהפכה, שמנו סוף לטרלול המערבי הזה, התחלנו להשקיע רק במה שחשוב באמת, חינוך דתי, עם ערכים, עם צניעות, בלי כל הקשקושים האלה של מדע והשכלה".
אז זהו, בביקורת הקודמת התעלמתי מעובדה פשוטה: זה לא נכון. לא חסרים דברים רעים להגיד על המשטר הרצחני של איראן, אבל ספציפית בכל הקשור ללימודי מדעים - הוא לא התייחס לזה כקשקוש בכלל. אפילו להפך. משטר האייתוללות פיתח אובססיה למדע, רפואה טכנולוגיה והנדסה - בעיקר מתוך צורך אסטרטגי לשרוד תחת סנקציות.
לפני הפלת שלטון השאה רק אחת מתוך שלוש נשים באיראן ידעו לקרוא ולכתוב - כיום המספר בקרב צעירות קרוב ל-100%. כיום, איראן בולטת יחסית באחוז גבוה של נשים בתחומי הנדסה - גבוה יותר ממדינות מערביות רבות - כן, כולל ישראל.
אני חוזר לטעות הזאת כי היא לא באמת שינתה את השורה התחתונה: "ארץ נהדרת" ביקשה להראות לנו כמה שאנחנו חוזרים על הטעויות של איראן, ואני טענתי שאנחנו כבר שם. עברו 28 שנים מאז שאביב גפן מילא את תל אביב בשלטי חוצות של "בוקר טוב איראן" (פאק? כמעט 30 שנה? זה לא היה שלשום?) - ואכן, בלא מעט מהדברים המהותיים בהחלט צמצמנו את הפערים ממדינת ההלכה השיעית.
אוקיי, אז למה בכל זאת אני מקשקש שוב על הפרק ההוא מלפני שבועיים? כי האמת היא שאני לא היחיד שכתב ביקורת נוקבת על אותו פרק, אלא גם שר החינוך יואב קיש בכבודו ובעצמו. לא מספיק שה-AI רוצה לקחת לי את הפרנסה, עכשיו גם שרים בממשלה כותבים ביקורות על תכניות טלוויזיה פופולריות?
הביקורת של קיש שפורסמה ברשתות החברתיות הייתה קצרה, אני אצטט ברשותכם פשוט את כולה: "בזמן שהעורף בספיגה והתגוננות, בזמן שכוחות הבטחון במלחמה מול משטר האייתולות הרצחני השואף להשמיד את מדינת ישראל, ארץ נהדרת של ערוץ 12 בחרו להשוות את אותו משטר לממשלת ישראל. זו לא סאטירה - זו חרפה. ערוץ 12 אתם לא משלנו. עם ישראל בז לכם".
מדובר בהגדרה המילולית של "על ראש הגנב בוער הכובע" כי בשום שלב במערכון ביטון לא משווה את ממשלת ישראל למשטר האייתולות, את החיבור הספציפי הזה קיש עשה בעצמו. ובכל מקרה, לקח לאנשי "ארץ נהדרת" שבועיים כדי לעכל את הביקורת של יואב קיש - שגם בתוך הממשלה הגרועה בתולדות ישראל מצליח לזרוח כשר גרוע במיוחד - ולהגיב בכלי הכי טוב שיש להם: חיקוי מלגלג.
חייבים לציין שיחסית למישהו שלפני שבועיים פשוט הסית נגדם ברשתות החברתיות וטען שעם ישראל בז להם (מניח שהוא לא בדק את טבלאות הרייטינג לפני שהוא צייץ) - "ארץ" הגיבו לקיש בצורה די מאופקת ומעודנת. וזה הגיוני, כי קשה ללעוג לאיש כל כך נלעג ומעורר רחמים. לרוב אני בא בטענות לחיקויים מתנחמדים מדי של התכנית - כמו במקרים של בוז'י הרצוג או מרדכי דוד - אבל במקרה הזה עומר עציון הצליח להביא את כל הכישלון של מערכת הישראלית ולהציג אותה בבן אדם אחד לא מתפקד.
רגע לפני שנחזור לדבר על קומדיה, צריך להיות הגונים: יואב קיש לא המציא את המשבר במערכת החינוך. כשהתיישב בלשכת השר בסוף 2022, הוא ירש מקודמיו מערכת חולה ושחוקה. מבחני פיז"ה האחרונים שפורסמו ב-2023 שיקפו את ההזנחה הזו היטב, כשהציבו 37% מתלמידי ישראל מתחת לרמת המיומנות הבסיסית - רמת השכלה שמקבילה לדינות עולם שלישי. ובכל זאת, קיש סוגר כבר למעלה משלוש שנים בתפקיד, וזמן החסד תם מזמן. משבר כוח האדם הפך תחתיו לפארסה עם אלפי מורים נטולי תעודת הוראה שממלאים את הכיתות, ופערי שכר שמשאירים מורה מתחיל בישראל הרחק מאחורי ממוצע ה-OECD.
ואז הגיעה המלחמה. בשעה שתלמידי ישראל, המפונים והלא מפונים, נזרקו ללמידה בזום שמקבילה לריקוד בהתכתבות - מערכת החינוך הישראלית פשוט לא הצליחה לתפקד. אני כותב את השורות האלה למרות שהבנות שלי זכו למורות נהדרות, שמנסות, באמת באמת מנסות, להעביר תכנים דרך המסך המפוצל - ולמרות שההורים של כל הילדים מנסים, באמת באמת שמנסים, לחבר את התלמידים לכיתה ולמורה - אבל התוצאה היא תמיד של חוסר אונים ושל שקר עצמי. זה לא לימודים. וזה עוד לפני שדיברנו על הניסיון להחדיר תכנים לראש של ילד שלא ישן בלילה בגלל אזעקות.
וכאן נכנס שר הקיש-לון הלאומי. בזמן שהמערכת עליה הוא מופקד נדרשה לתפקד תחת איום טילים תוך כדי משבר נפשי לאומי חסר תקדים - שר החינוך היה עסוק בדברים אחרים. במקום להפוך שולחנות באוצר על תקציבים וטיפול רגשי לילדים שלנו, קיש בחר להקדיש את זמנו היקר לפוליטיקה קטנה: מהתייצבות מתוקשרת ומופקרת בספסלי משפט נתניהו, דרך התנגחויות פומביות במפגינים נגד הממשלה, ועד מלחמות שליטה אובססיביות על פרס ישראל. קיש אולי לא יצר את הבוץ של מערכת החינוך, אבל בשעתה הקשה והגורלית ביותר של המדינה, הוא בהחלט בחר להתפלש בביצה הפוליטית במקום לחלץ משם את הילדים של כולנו.
יואב קיש יישכח מספרי ההיסטוריה, אם בכלל יישארו פה ספרי היסטוריה אחרי שהממשלה הזאת תסיים להתעלל במערכת החינוך הישראלית. אם הוא ייזכר בזיכרון הקולקטיבי שלנו זה בעיקר בזכות התמונה המביכה שלו מנופף לנאשם בפלילים ביום עדותו השני בבית המשפט. זה היה ניסיון נואש ופתטי שלו להשיג מעט תשומת לב מהשליט העליון. סליחה, מראש הממשלה.
ולכן, לשם שינוי, לא הפריע לי ש"ארץ נהדרת" החליטו להציג שר בממשלה הזאת כמו אידיוט שימושי שלא יודע להפעיל זום. ראשית, כי החיקוי היה מצחיק - כולל אפטר טייסט משובח עם נגיעות של טומי, תפקידו האלמותי של עציון ביצירת המופת "האחיין שלי בנץ" של כאן חינוכית. שנית, כי מתוך המרמור האישי של יוצרי "ארץ" (לפחות ההורים שביניהם) יצאה סאטירה משובחת. זו לא עוד תלונה של "איזה מסכנים אנחנו תקועים בבית עם הילדים" שרואים לא מעט בחדשות - אלא שאלה: למה אנחנו בעצם במצב הזה שוב ושוב? ולמה האיש שאחראי על החינוך של הילדים שלנו עושה רושם של כל כך מטומטם?
ובכלל, אחרי תכנית חלשה בשבוע שעבר, הפעם קיבלנו לא מעט רגעים משעשעים. כמו שאומר הפתגם: יש שלושה דברים בטוחים בחיים - מוות, מס הכנסה וזה שרועי בר נתן יהיה קורע מצחוק בכל תפקיד של קשישה נרגנת. והפעם, בתור הזקנה חסרת הסבלנות במקלט של כולנו בפארודיה על "כשהגלים מתחזקים" (סדרת רשת של "קשת", איך לא) זה הוכח שוב.
גם האירוח באולפן של לירן חולצה אפורה (ירון ברלד) ותומר משקף לבן (אלי פיניש) הצליח להפתיע לטובה. זה אמנם מסוג הרגעים שבהם המציאות תמיד תהיה מצחיקה מכל חיקוי - אבל ברגע שהוחלט להכניס בהפתעה לדינמיקה בין השניים את השחקנית והשחקנית גילה אלמגור - תפקיד חייו של ערן זרחוביץ' - הסצנה התחילה לכתוב את עצמה, עם נונסנס נהדר והמון פרצי צחוק אותנטיים באולפן ובבית. בדיוק כמו האינקוויזיציה הספרדית שאף אחד לא מחכה לה במערכוני מונטי פייתון - כך גילה אלמגור האלמותית ב"ארץ נהדרת".
לסיום הגיעה המכה בבטן עם אשר (יובל סמו) שנוסע במונית עם ילדים מקסימים שמספרים על המצב. למען הסר ספק, הילדים היו חמודים - אבל כל החמידות הזאת רק מדגישה את הטירוף מאחורי העובדה שעברנו למצב שמלחמה זה הנורמה של הילדים שלנו. ברגע אחד סמו ואחד הילדים מוצאים את עצמם באזעקה, ונשכבים יחד על הכביש. סמו נשאר בדמות, ברגע שהזכיר לי - להבדיל שישה מיליוני הבדלות - את "החיים יפים" של רוברטו בניני. זה נגמר בכך שנרי, בנו האמיתי של יובל סמו, מצטרף למערכון ושובר את הקיר הרביעי. כבן לשני שחקנים, המצלמה לא זרה לנרי הכובש, אבל הדרישה שלו לסיים את יום הצילומים וללכת הביתה לא הרגישה כמו רגע של משחק. בשום מובן. אין משחקים במלחמה.