המאהבת שלו מתה, ואשתו היא עורכת הדין שתגן עליו: קראו פרק ראשון מתוך "נישואים מושלמים"

"די כבר, נמאס לי."
האכזבה בקולו של אדם ממלאת את החדר ונתלית באוויר כמו ערפל קל שמטשטש הכול ומסתיר אותנו זה מזה. אני שואפת שאיפה עמוקה כדי לסלק את האובך, ואז נושפת באותה מהירות והאוויר חוזר להיות צלול. אני לא צריכה להסתכל עליו כדי לראות את הייאוש שעל פניו ואת שפתיו המכווצות. אני לא מאשימה אותו. שוב אִכזבתי אותו. אני מעבירה את הידיים בשיער ומצמידה כל קווּצה סוררת למקומה. השיער שלי אסוף בפקעת הדוקה ומושלמת. הוא תמיד אסוף בפקעת הדוקה ומושלמת. אני לובשת בלייזר לבן ומסדרת על הגוף את חצאית העיפרון. העיניים שלי פוגשות בעיניו וננעצות בהן.
"אני מצטערת." אני מרכינה את הראש ומתחמקת ממבטו כדי לפתות אותו להתמקד בי. הוא נוגס בפיתיון, מתקרב עד אלי, ומתנשא מעל גופי הקטנטן במלוא המטר-שמונים-ושמונה שלו. הוא מצמיד יד ללחי שלי, מרים לי את הסנטר ומנשק אותי בעדינות על השפתיים. כל שערה בגופי סומרת. אחרי עשר שנות נישואים, אדם עדיין עושה לי את זה. אחרי עשר שנות נישואים, אני עדיין עושה לו את זה — כלומר, מאכזבת אותו.
"היינו אמורים לנסוע לבית שעל האגם כבר אתמול. אמרת שהיום תצליחי לבוא."
אני מנתקת את החיבוק ומתחילה לארוז דברים בתיק המסמכים. חוש האחריות גובר על הרגשנות שלי. "אני יודעת, אני יודעת. פשוט יש לי כל כך הרבה עבודה, ואני צריכה להכין נאום סיכום ענקי."
אדם הולך עד לפתח חדר השינה שלנו ונשען על מסגרת הדלת. הוא משלב את הזרועות על החזה. הייתי נותנת הרבה כדי להתחפר עכשיו בין זרועותיו במקום להתחפר בפרשה משפטית מסובכת, אבל יש דברים שאפילו לי אין שליטה בהם.
"תמיד יש לך כל כך הרבה עבודה. תמיד יש איזו פרשה חשובה שאת עובדת עליה." הוא מצמצם אלי את העיניים במבט משועשע שאיכשהו יש בו גם האשמה, כאילו אני זו שעומדת עכשיו למשפט.
"מישהו צריך לשלם את החשבונות." אני מחייכת אליו חיוך קטן. זה כבר עושה את העבודה. הוא מנענע בראש בתנועה קטנטנה שאני בקושי מבחינה בה אבל יודעת שאני צריכה לסמן לו שראיתי אותה. אני מניחה ידיים על הכתפיים שלו. הוא מעמיד פנים שהוא לא יכופף את הראש עד לשפתיים שלי, אבל אני יודעת שהוא יעשה את זה. הוא לא יכול לעמוד בפני, בדיוק כמו שאני לא יכולה לעמוד בפניו.
הוא מחייך, אבל ממשיך לשחק עוד כמה שניות את הקשה-להשגה, עד שבסוף הוא רוכן אלי. השפתיים שלנו נפגשות שוב — הפעם יותר בתשוקה. הפעם הפיות שלנו נפשקים, הלשונות שלנו מסתחררות והידיים שלו עוברות מעלה ומטה על הגב שלי. אני שוקלת לבטל הכול. אני אתפטר מהמשרד. נמכור את הבית הזה ונעבור לגור בבית האגם שלנו בווירג'יניה, ונרוץ יד ביד לעבר סיפור האגדה הפרטי שלנו.
אבל אז אני חוזרת למציאות.
"אני חייבת ללכת," אני לוחשת לו באוזן ומתנתקת ממנו שוב. אני תמיד הראשונה שמתנתקת. יום אחד נהיה כל מה שתמיד ידעתי שנהיה, אבל לא היום.
"אבל מחר אנחנו חוגגים יום נישואים עשירי." הוא מקמט את המצח. הקסם הנערי שהתאהבתי בו עדיין שם, וזה קצת מעצבן ובכל זאת כובש אותי בכל פעם מחדש.
"אני אנסה להגיע לשם מחר." אני מתרחקת ממנו בצעד וסורקת במבט את האכזבה שעל פניו, את הנזק שעשיתי.

הוא נושף. "אחרי עשר שנים כבר הייתי אמור להתרגל לזה... אבל אני לא." הוא משפשף את הסנטר כאילו שוקל מה לומר עכשיו. "פשוט באמת נמאס לי מכל זה, שרה." הוא מסתכל למטה ומנענע בראש.
אני מצמצמת את המרווח בינינו וטומנת את הפנים בחזה שלו. "אני מצטערת. אני יודעת שאכזבתי אותך. אבל בכל מקרה, אחרי שהמשפט ייגמר אני אקח שבוע חופש. כבר דיברתי עם קֶנט." אני פוערת אליו עיניים בתקווה שהחדשות האלה ישמחו אותו.
הוא מחייך חיוך קטן. "זאת הבטחה אמיתית או הבטחה בסגנון שרה?"
"אוי, תפסיק," אני אומרת וטופחת לו בעדינות על החזה.
הוא תופס את הידיים שלי ומושך אותי לעוד נשיקה. "אני אפסיק כשאת תפסיקי." הוא מחייך אלי חיוך ערמומי. אנחנו מתנשקים שוב.
"אוי, כמעט שכחתי." אני שולפת מהארון קופסה קטנה בנייר עטיפה ונותנת לו את המתנה. "קניתי לך משהו."
הוא מסתכל על הקופסה ואחר כך עלי. "לא היית צריכה," הוא אומר, ולוקח את הקופסה העטופה בשלמות. אחרי יום הנישואים החמישי סיכמנו שנפסיק לקנות אחד לשני מתנות, אבל לא הצלחתי להתאפק. אני יודעת שאני מזניחה אותו כבר הרבה זמן, וזאת היתה מבחינתי דרך קטנה לפצות אותו. הוא משתהה לרגע ואז מקלף בזהירות את העטיפה. הוא פותח את הקופסה וחושף שעון פטק פיליפ מדגם גרנד קומפליקיישנס עם רצועה מעור תנין ומסגרת זהב. הפה שלו נפער.
"אני חולם על השעון הזה כבר שנים... אבל... זה באמת יותר מדי," הוא מוחה, ובינתיים מתפעל מהפרטים הקטנים והמעוצבים שעל פני השעון.
"לא נכון — זה לכבוד עשר שנות נישואים." אני לוקחת ממנו את השעון. "תסתכל על מה שחרוט מאחור."
אדם הופך את השעון ומעביר אצבע על המספר שחרוט שם: 5,256,000.
"מה זה?" הוא שואל.
"מספר הדקות שיש בעשר שנים." אני נותנת לו נשיקה קטנה על השפתיים.
"ספרת?"
"אני תמיד סופרת." אני צוחקת ועוזרת לו לענוד את השעון.
הוא מושיט את היד קדימה כדי להתפעל ממנו. "הוא אמור לעזור לי לשים לב לזמן בכל פעם שאת מאחרת או מבריזה לי?" הוא שואל בנימה קנטרנית. אני מגלגלת עיניים.
"אני צוחק," הוא מוסיף.
"לא נכון."
אדם מחזיר אלי את תשומת לבו, מניח את כפות ידיו על הכתפיים שלי ואז מוריד אותן אל הזרועות שלי. "את צודקת, אבל אני אוהב אותך בכל זאת, שרה." הוא מנשק אותי חזק.
אחרי שאנחנו משתחררים מנשיקה סוערת אנחנו יורדים למטבח, חלל גדול ומודרני עם מוצרי חשמל מנירוסטה, ארונות בצבע בז' ושיש גרניט. אני מניחה את התיק על האי ומחפשת במקרר פירות ומים. אני מוציאה פרוסות אננס ובקבוק זכוכית של סן פלגרינו, שאמורים להחזיק אותי עד שאשלח את העוזרת האישית שלי לקנות לי ארוחת צהריים.

אדם מוזג שתי כוסות קפה ומניח אחת מהן ליד תיק המסמכים שלי מתוצרת בוטגה. הוא מוציא את הפילטר המשומש מהמכונה, ניגש לפח ולוחץ ברגל על הדוושה כדי לפתוח את המכסה. כשהוא עומד לזרוק את השאריות לפח הוא קולט משהו כסוף מנצנץ.
"מה זה?" אדם מתכופף לפח ומוציא את מקור הנצנוץ. מעטפה קרועה ובתוכה כרטיס ברכה.
"אמא שלך שלחה לנו כרטיס ברכה," אני עונה בלי להרים את העיניים מהטלפון.
"ואַת פשוט... זרקת אותו?" הוא מקמט את המצח.
"קראתי אותו. הכרתי בקיומו. עיכלתי אותו. מה עוד אתה רוצה שאני אעשה איתו?"
הוא מוציא את הכרטיס מתוך המעטפה הקרועה וקורא אותו בקול: "לא ייאמן שהחזקתם מעמד עשר שנים! מזל טוב, אדם ושרה היקרים. נ"ב: איפה הנכדים שלי? אוהבת, אמא."
הוא מחייך ופונה למקרר. "יפה מצדה." הוא פותח מגירות ומתחיל לחפש מגנט כדי להצמיד את המציאה אל הדלת הקדמית של מקרר הנירוסטה שלנו. אני מגלגלת עיניים כשאני רואה אותו מצמיד למקרר משהו שהיה בזבל.
"מה אתה מתכוון לעשות היום?" אני שואלת כדי לשנות את הנושא. אני פשוט אוותר על העניין הזה, והכוונה בעניין הזה היא לאמא שלו. אני מרימה את כוס הקפה ומקרבת אותה לשפתי. אני מרגישה צריבה אבל היא נעימה, כמו מדורות קטנות של אש שאנחנו זקוקים להן לפעמים כדי לזכור שאנחנו עדיין חיים.
"טוב, עכשיו כשהשעון מתקתק..." הוא אומר ומצחקק כשהוא מסתכל על השעון החדש שלו. אני צוחקת בנימוס בתגובה לבדיחה הגרועה. "נראה לי שאני אסע לבית על האגם ואתקדם קצת בכתיבה. דניאל צריך עוד עמודים לפני שהוא יוכל לשלוח את הספר להוצאות לאור."
אני מהנהנת ולוגמת שוב מהקפה. "העמודים האחרונים ששלחת היו מעולים. הסוכן שלך ימות עליהם. אל תשכח לשלוח לי את העמודים החדשים."
"את מתכוונת לזה?" הוא מרים גבה ונראה ספקני.
"אני תמיד מתכוונת למה שאני אומרת... בייחוד כשאני מדברת עליך." אני קורצת.
הוא מניח את כוס הקפה ומצמצם את המרחק בינינו, ואז נעמד מאחורַי ומניח את כפות הידיים על השיש משני צדדַי. הוא מחכך את האף בעורף שלי ומנשק אותו, ומצמיד את האגן לישבן שלי. אני מצחקקת כמו תיכוניסטית.
"תבואי מחר. רק ליום."
"אני אנסה, גם אם אצליח להיות איתך רק כמה שעות."
"אבל תשתדלי באמת. קנינו את הבית על האגם לפני יותר משנה ואף פעם עוד לא נשארת שם יותר מלילה אחד."
"אמרתי שאני אנסה." אני לוגמת שוב מהקפה.
הוא נאנק אל תוך הצוואר שלי. "בבקשה."
"אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להיות שם מחר, ואז נוכל סוף-סוף לחשוב ביחד על שֵם לבית הזה." אני זזה קצת אחורה ונצמדת אליו בשביל הכיף והוא מצמיד אותי אליו חזק ומנשק אותי בצוואר.
"טוב, זאת לגמרי תוכנית שאני בעדה." אדם מסובב אותי כך שאהיה עם הפנים אליו ומעביר את הידיים על כל גופי.
"תודה שיש לךָ כל כך הרבה סבלנות אלי." אני מרימה את הסנטר כך שהמבטים שלנו מצטלבים, ועושה פרצוף של כלבלב קטן וביישן כדי להדגיש את הכנות שלי. הוא נועץ בי מבט.
"אני מוכן לחכות לך כל החיים ואפילו יותר." הוא מנשק אותי על המצח, על קצה האף ואז על השפתיים. "או לפחות עוד 5,256,000 דקות..." הוא מחייך. "עכשיו לכי מהר לעבודה, כדי שתוכלי לחזור אלי מהר." הוא טופח בשובבות על הישבן שלי, כאילו אני בדרך לעלות על מגרש פוטבול.
אני מרימה את התיק ומתחילה ללכת לכיוון הדלת. אני אומרת לו שאני אוהבת אותו.
"אני אוהב אותך יותר," הוא עונה.

"נישואים מושלמים" / ג'ניבה רוז. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי. 376 עמודים. הוצאת מטר.