העונה השלישית (והאחרונה?) של "זגורי אימפריה" הצליחה לגרום לי להרגיש כמעט כל רגש אפשרי. שתי העונות הראשונות הכניסו אותנו לבית מתוסבך, רועש ומבולגן, עם סיפור משפחתי מרוקאי של שמונה אחים ושני הורים בעייתיים - נדמה היה שמדובר בדרמה משפחתית קלילה, מצחיקה וכזו שאפשר לצרוך "על הדרך".
אבל העונה השלישית לוקחת את הסדרה למקום אחר לגמרי. מאור זגורי הצליח להפוך את אותה סדרה, שנראתה לעיתים שטחית, ליצירה עמוקה וכואבת שנוגעת בפצעים ובמערכות יחסים שכולנו מכירים, גם אם אנחנו לא חלק ממשפחה מרוקאית שעלתה לארץ ונאבקה לשרוד.
לא מעט ביקורות ברשת טענו ש"הרסו את הסדרה", שהיא "כבר לא מה שהייתה", במידה מסוימת הן גם צודקות וגם מפספסות. כי זגורי לא הרס את הסדרה, הוא פשוט העמיק אותה. הוא מכניס אותנו לתוך כל דמות, חושף את הפצעים שלה, ומאלץ אותנו לשאול שאלות לא נוחות. למשל למה אביה הוא מי שהוא? למה אביאל נתפס כבן המועדף? ומה המחיר של אהבה בתוך המשפחה הזו?
דרך שיח טעון של הומור, קללות וציניות הוא לוקח אותנו למסע משפחתי שהוא גם מסע דורי, כזה שמנסה לרדת לשורש הכאב. על פניו זו משפחה ענייה ומתוסבכת, אבל בפועל זו משפחה שמלאה באהבה, רק כזו שמתבטאת לעיתים דווקא דרך ביטויי שנאה. כל פרק מתמקד בדמות אחרת, ובכל פרק מצאתי את עצמי עוברת בין צחוק לכעס ולהתרגשות, אבל בעיקר בוכה. לא בכי רגעי, אלא כזה שמגיע מבפנים, מתוך זיהוי עמוק עם משהו אנושי ואמיתי.
אחת הדמויות שלדעתי עוברת את השינוי המשמעותי ביותר היא אבישג זגורי (חן אמסלם). אם בעונות הקודמות הכרנו את שוגה כ"פרינססה", אחת שבטוחה בעצמה, גאוותנית, כזו שכל העולם נופל לרגליה. הרי שבעונה השלישית היא מתפרסת מול העיניים שלנו. החומות שלה נסדקות, והיא נאלצת להודות באמת הלא פשוטה: הבעיה היא לא רק באנשים שבסביבה - אלא גם בה, בעצמה. וכך, הדמות שהייתה מזוהה עם שליטה וקור, הופכת לדמות הכי פגיעה ומרגשת בסדרה, שבסופו של דבר, כמו כולם, גם היא מחפשת דבר אחד בסיסי, אהבה.
ולפני האהבה הרומנטית, היא זקוקה קודם כל לאהבה הראשונית - אהבה של הורה. הרגעים בין אבישג לאמה חושפים עד כמה הצורך הזה הוא הבסיס גם לכאב וגם לריפוי שלה, כך שמאותה "סולחה" ביניהן נדמה שנפתח בה מקום לאהבה אחרת, כשלבסוף מגיע האביר על הסוס הלבן, או יותר נכון: עם החלוק הלבן.
הרבה זמן לא נתקלתי ביצירה שמצליחה ללחוץ על כל כך הרבה כפתורים בלב. אולי כי "זגורי אימפריה" לא באמת מדברת על משפחה אחת, אלא על הפצעים שכולנו סוחבים, על הצורך הבלתי נגמר באהבה ועל הקושי להעניק אותה דווקא למי שהכי קרוב אלינו. ובדיוק כאן גם טמון המתח של העונה הזו: היא לא מנסה לרצות את הצופה, אלא להכאיב לו מעט. היא מוותרת על הנוחות של ההומור הקל, ובוחרת להישיר מבט אל המקומות הכי לא פתורים. וזו בדיוק הסיבה שיש מי שיאהב אותה וגם מי שירגיש שהיא נהרסה.