הריאיון המפתיע הזה הבהיר למה נתניהו לא יזכה לחנינה

בעוד ארבעה שבועות נציין כאן את יום העצמאות העלוב ביותר שידענו מעודנו. למה אני מקדים לומר "עלוב" על היום שפעם היה הכי יפה בשנה? את ההסבר אפשר לפתוח במשדרי האקטואליה של אמש.

אם עצמאות היא ערך, ביטוי ליכולתו של אדם, במקרה הזה של עם ואומה, לחיות ולתפקד אך ורק בזכות עצמו, הרי שהשנה האחרונה עומדת בסימן ההכרה העצובה בכל שאיבדנו את זה לגמרי.

בקושי שנה אחת מלאה לכהונתו השנייה של דונלד טראמפ - וכבר אין לנו ולו החלטה חשובה אחת (אולי מלבד העברת שוחד קואליציוני מהכיס שלנו למגזר החרדי) שכדי שתוכרע איננו נושאים עיניים לוושינגטון. כך היה במו"מ לסיום המלחמה בעזה, כך היה במבצע "עם כלביא", כך ביציאה ל"שאגת הארי" - וכך במה שעלול להיות החזרה ממנו עם זנב בין הרגליים (או לחילופין: המשך ישיבה במקלטים).

למה אני מהרהר בעצמאות, ועוד במדור טלוויזיה? כי לא היה אמש אפילו משדר אקטואליה אחד שלא ניסה לפענח מה מתחולל במרחב היחיד שבו מתקבלות החלטות גורליות לגבי עתידנו: זה שבין אוזניו של הנשיא טראמפ, ירום הודו, מאחורי המצח המתוח והשזוף.

פה ושם "התהלכנו" בין הריסות המבנים בתל אביב, פה ושם זכינו לאיזו כתבה מרימה על יחידה כזאת או אחרת של הצבא או המשטרה, פה ושם דווח על תקיפה באיראן או בלבנון (כי צריך להרים איכשהו את רוחו של העם היושב בציון, גם אם זה בממ"ד), אבל עיקר השיח התקשורתי-אקטואלי בישראל הוקדש לניסיונות נואלים לפענח את צפונות ליבו של מי שהפך להיות הנשיא האמריקני הראשון שמנהל בפועל גם את ישראל (ולא רק משפיע עליה).

אז עצמאות אין לנו - וגם לא תקשורת דעתנית ומטילת ספק, אבל לפחות בשוליים קיבלנו דוגמה ממנה, גם אם בנושא שהתרחק טיפה מאור הזרקורים. המדהים הוא שאת השיעור קיבלנו מאדם בן 95.

פעמים רבות התגוללתי כאן על השעה שנקראת "אזור מלחמה" (רשת 13, ימים א'-ה' ב-19:10) שמיום ליום נראית כמו פרלמנט של ישראל שהובסה, קיטורים של אליטה שעבר זמנה.

רק שדווקא התובנה הזאת מוליכה אותי אליה לאחרונה כמעט בכל ערב: אם בימים כתיקונם אני מחפש את המגוון, הרי שבימים שבין התרעה לאזעקה אני מחפש קבוצת תמיכה, אפילו אם למדריך קוראים רביב דרוקר.

אתמול הגיש את התכנית (כפי שהוא עושה לעיתים תכופות) ברוך קרא ובמרכזה עמדו כמה דקות של שיחה מרתקת עם השופט בדימוס יצחק זמיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה.

למה נזכר קרא בזמיר? פשוט מאוד: זמיר היה היועץ המשפטי לממשלה בעת שהתחוללה פרשת 300 (על אודותיה פרסם ספר חדש, שהיה הסיבה לריאיון).

קרי, הוא היה מי שהמליץ לנשיא חיים הרצוג (כלומר האבא של בוז'י-יצחק) לחון את אנשי השב"כ שחיסלו את המחבלים אחרי שנתפסו בעודם בחיים, עוד לפני שהתנהל הליך משפטי נגד אנשי השירות.

מבחינה משפטית, זהו אולי המקרה הקרוב ביותר לקריאה לביטול משפט נתניהו (שרוב ערוצי התקשורת סיווגו בקלות רבה מדי כ"בקשת חנינה") וזמיר, צלול כבדולח ערב יום הולדת ה- 95, ניתח את הפן המשפטי של בקשת נתניהו בצורה מבריקה.

מסקנתו חותכת: אין לפנייה של נתניהו להרצוג, אפילו עם מכבש לחצים מכאן ועד לנשיא ארה"ב, שום תוחלת משפטית.

הפרשנות החד משמעית לא הייתה רק מרעננת בנחרצותה, בערב של אי-ודאות באשר לגורל המלחמה, היא הזכירה נשכחות: מימים שבהם עוד הבינו כאן שמי שהורג מחבלים ללא משפט הוא עבריין ולא "הילד של כולנו", דרך עיתונות אמיצה דיה כדי לחשוף פרשה שכזאת (הצילום של אלכס ליבק שפורסם ללא אישור הצנזורה וגרם לסגירה זמנית של עיתון "חדשות"), בטח על רקע התקשורת המגויסת של העת הזו.

המשך בימים שבהם לא ערערו נאשמים בבית המשפט על סמכותו של הייעוץ המשפטי לממשלה - ולקינוח מגיעה מילה טובה גם לברוך קרא שעשה יופי של עבודה והביא עדות מצולמת על האיש הכי מוסמך לפרש את מה שמכונה בתקשורת "בקשת חנינה".

ובעניין אחר לגמרי: תגידו שאני נטפל לזוטות - ואהיה הראשון להודות שאכן לא מדובר בליבת העשייה העיתונאית, אבל העובדה שלא מדובר בעיקר, אין פירושה כי בטפל עסקינן, שכן הנחלת עברית טובה, אפילו רק סבירה, היא בעיני אחד מתפקידיה של התקשורת.

"פגיעת הטיל המתפזר הקטלני בלב תל אביב" הכריזה הכותרת של "שבע" (שמה החדש של מה שהייתה פעם תכנית כלכלית, הפכה למהדורת חדשות מוקדמת וזכתה עתה למיתוג מחודש) בקשת 12.

אני מודה שנחרדתי, שכן הייתי די צמוד לאורך כל אותו היום למשדרי האקטואליה (אם זה לא ייחשב לי כהקרבה למענכם, כנראה שכבר אין לי סיכוי לזכות בחיבה...) - אז האם החמצתי את העובדה, לכאורה, שהיו קורבנות בנפש בפיצוץ שהחריד את תל אביב אור לבוקר יום שלישי?

אז זהו, שלא - זה רק הכיתוב שניסח עורך טיפש שביקש להיות דרמטי אפילו יותר מהמציאות הנוראית לכשעצמה. הטיל אולי היה מתפצל ואולי אף היה מדאיג, מכעיס, הרסני ועוד סופרלטיביים שניתן להשתמש בהם בהקשר הזה, אבל - תודה לאל - הוא לא גבה חיים ומשום כך גם לא היה קטלני.

תאמרו שאני קטנוני, אבל כל מי שעסק אי פעם בפרסום בגופי התקשורת השונים, יודע שיש פיקוח לשוני הדוק על פרסומות ברדיו ובטלוויזיה. כך למשל פרסומת עלולה להיפסל בגלל שמישהו כתב (נניח) "מטהר אויר" ולא "מטהר אוויר".

אז מי שאוכף (בצדק!) כללים נוקשים בהפסקות הפרסום, מן הראוי שייראה את שמונח מתחת לאפו: למרבה הצער יש כאן קטל אמיתי שנגרם בכל אשר נפנה, מהכבישים ועד לשברי מיירטים. לא צריך להפוך טיל שגרם לפציעות קלות בלבד ל"קטלני".