בכותרות "מגבירים תקיפות", אבל בביירות מבלים בדיוק כמו בתל אביב

"ישראל מגבירה את התקיפות בטהרן" גרסה הכותרת (על רקע ריאיון עם עמוס ידלין, חדשות הבוקר עם ניב רסקין, קשת 12) והצופה הנבון כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות: לא נמאס לכם לשקר לציבור? כלומר, ברור שהידיעה הזאת לא צצה מאליה במוחו הקודח של כתב או עורך, הלוואי שכך היה.

למה "הלוואי"? כי עם פנטזיות של עיתונאים עוד אפשר להתמודד, אבל מאחר שהיא נשתלה שם, ככל הנראה, בהסתמך על מקור צבאי, סימן שמצבנו חמור: פנטזיות של גנרלים נגמרות באסונות לאזרחים. מה עשינו עד עתה? שואל את עצמו כל צופה - תקפנו לא בשיא הכוח? ירינו קפצונים?

בצר לו, מחפש הצופה מקלט ומוצא אותו בכתבות כמו למשל זו של דני הכט, ששודרה ב"חדשות סוף השבוע" (קשת 12), והביאה דיוקן - לא ברור עד כמה מייצג, של החיים הטובים בביירות.

תכף נשוב לבלייני ביירות, אבל קודם כל משהו על תל אביב. צהרי שישי קראו לנו לצאת ולבלות מעט, אלא שאסקפיזם מוחלט אינו אופציה אפילו למי שהחליט להמיר את כוס התה שלו בדרינק ואת השנ"צ של שישי במפגש רעים. התחלנו עם יקב, שמרכז המבקרים ההומה שלו עומד סגור (בגלל היעדר מיגון זמין) ועל כן התארח במזקקה ביפו. היה כיף גדול, אבל כשעמדנו להמשיך הלאה, תפסה אותנו אזעקה ראשונה.

הלכנו אל המרחב המוגן, כוסות יין בידינו, ואחר המשכנו אל התחנה הבאה, מסעדה מוכרת שהייתה מלאה עד להתפקע. זו הייתה יכולה להיות פרסומת נהדרת שכותרתה "עם ישראל חי", אלא שאז הובהלנו שוב, אל המרחב המוגן הסמוך (הפעם עם בירות). האוכל שכבר הוגש נותר על הבר והתקרר, חומם שוב וקצת איבד מטעמו.

להתרעה השלישית כבר הגבנו בבית, אחרי שפשטנו את הג'ינסים ועברנו למדים של המלחמה הזאת, כלומר לטרנינג.

לבל יישמע הדבר כקינה: אני מסוגל למידה של ניתוק, אבל לא עד כדי כך שאתלונן על מנת אוכל שהתייבשה לאחר חימום מיותר או על זה שריח הטחב במקלט הפריע לי ליהנות מהיין.

להפך: אשריי שאני גר בעיר שלמרות שהיא חוטפת כהוגן, זמן ההתרעה בה מאפשר גם לנסות ולבלות מעט. כלומר - זה לא בכי על דרינק שנשפך בדרך למרחב המוגן, אלא הובלה להלך הרוח של בני דמותי בביירות.

גם שם מתנצלת אחת הדוברות בכתבתו של דני הכט על כל שהיא מבלה בעת מלחמה. היא מסבירה שככה קל לה להתמודד ואף לסייע לאחרים. מדהים עד כמה מתקיימים קווי הדמיון בין תל אביב לביירות לא רק בטיב המסעדות ומורכבות הקוקטיילים, אלא גם בהאשמות ב"ניתוק" מצד גורמים מסורתיים הנחזים לפטריוטים (ובעת הישמע התותחים: פטריוטים בשקל).

שוחרי החיים הטובים בביירות מתנגדים למלחמה, מבדילים בין שיעים (סבבה מבחינתם) לבין חיזבאללה (קצת כמו קפלניסט שמסביר שימין זה סבבה לעומת ביביזם) ומוכנים לשלום עם ישראל - לא מתוך אהבת ישראל אלא מתוך רצון להמשיך את המסיבה עם כמה שפחות הפרעות.

מול כל אלה יש את המפונים מהדאחיה. אלה מפגינים נאמנות לחיזבאללה (לפחות מול המצלמה) ומבטיחים להיות חזקים ככל שיידרש, גם אם ייאלצו לחיות כפליטים לאורך זמן, עד לניצחון. נשמע למישהו מוכר?

אחרי כל ברבורי הפרשנים הקבועים, הייתה הכתבה הזאת כמשב רוח מרענן, מציצנות כיפית לחייו של האחר מעבר לגדר, ספק אויב ספק אח (ובגדול שילוב של שניהם), אבל בעיקר - בן אדם.

עוד אפשר היה להתברך בהופעתו של ג'ונתן אלחורי, אזרח ישראלי (ממפוני צד"ל) יליד לבנון ומומחה לנעשה בה, שסיפק פרשנות הכרחית מאחר שדני הכט, מטבע הדברים, לא יצא אל השטח לצורך הכתבה אלא קיבל חומרים שצולמו בביירות.

מהורהר נטלתי את הכלבה ויצאתי לטיול לילי לאורך הטיילת של תל אביב, שבסיבוב הקודם שלי, אחר הצהרים, המתה אדם - לא רק באופן יחסי לימי מלחמה אלא באופן אבסולוטי, בהשוואה לכל שבת אביבית בתקופות רגועות יותר (עד כמה שאפשר להיזכר בכאלה בשנתיים וחצי האחרונות). היא הייתה כמעט נטושה.

למרות שאין שעות קבועות למטחי הטילים מאיראן, מתברר שאחד השינויים שחוללה המלחמה הוא העדפה של בילויים לאור יום, שנוסך בנו, ככל הנראה, תחושה של ביטחון. אז מזגזגים - בין בית הקפה לממ"ד, בין הפאב למקלט, עד שעולה בזיכרון השיר ההוא של סי היימן:

"כי שום פחד לא יעמוד מול הסבלנות, וביום בהיר אפשר לראות מתל אביב את ביירות ואני חשה מי יחיה ומי ימות. אני פוחדת מי ימות מאיזו שטות".