"פרויקט הייל מרי" היה הסרט המדובר ביותר של האביב ברחבי העולם. אבל בשעה שכל צופי תבל צפו בראיין גוסלינג בחלל עם כוכבים בעיניים, אנחנו הסתתרנו בממ"דים ובמקלטים, בתקווה שמתישהו נחזור להיות מדינה נורמלית עם קולנוע מתפקד. ובשעה טובה זה קרה: שובר הקופות הגיע ארצה, וגם הקהל הישראלי מוכיח שהוא רוצה לנהור בהמוניו לבתי הקולנוע.
גם בהוליווד "פרויקט הייל מרי" אמור להוכיח שהקהל הרחב עדיין מעוניין לצאת מהבית ולשלם כדי לראות סרטים מבדרים שלא מזלזלים באינטליגנציה של הצופה, בלי להיות נספח של מותג אחר (מדובר בעיבוד לספרו של אנדי ויר, שאמנם היה רב-מכר, אבל זה לא סניף קולנועי לצעצוע, משחק מחשב או סדרת קומיקס מצליחה). וזהו באמת סרט חכם ומהנה, הישג קולנועי מרשים שבראשו עומד ראיין גוסלינג בעוד הופעת מחץ. אז למה בכל זאת עולה הרושם שיכולנו לקבל פה משהו גדול יותר?
קודם כל, סיפור המעשה: גוסלינג שלנו מתעורר בחללית שטסה במעמקי החלל החיצון, והוא לא יודע מיהו ומה הוא עושה שם. מהר מאוד הערפל מתבהר: זהו דוקטור ריילנד גרייס, בעבר מדען מבטיח שהפך למורה חתיך למדעים. יום אחד נכנסה לכיתתו סוכנת ממשלתית שגייסה אותו לפרויקט הייל מרי, פרויקט שמטרתו להציל את האנושות מהאיום הגדול ביותר עליה: השמש שהולכת וכבה.
לא אלאה אתכם בהסברים המדעיים שמצורפים לסרט - בכנות, לא היה לי מושג על מה הם מדברים. אבל לפי מה שמתארת הסוכנת (סנדרה הולר הנפלאה, בתפקיד שמעביר אותה רשמית מכוכבת סרטי פסטיבלים איכותיים לשחקנית הוליוודית קום איל פו), הסכנה היא עידן קרח חדש שישמיד את רוב האוכלוסייה האנושית. והבעיה היא לא רק שלנו, אלא גם של שאר הכוכבים השכנים שלנו בגלקסיה. כולם מלבד פלנטה אחת, במרחק שנות אור מפה - ואל כוכב הלכת המחוסן הזה דוקטור גרייס מתבקש לשוט בחלל, כדי לחקור מה כל כך מיוחד בו. שם הוא נתקל בשוס האמיתי של הסרט: חייזר שמסייע לו במשימה להציל את העולם.
על הנייר זה נשמע כמו סיפור מדע-בדיוני מהסוג שהורים חנונים במיוחד מספרים לילדיהם לפני השינה, אבל בפועל זה יותר אקדמי, בוגר ומנומק מהסטנדרט. הסכנה הגדולה אינה מטאור מהשמיים, הפתרון אינו פיצוץ מרהיב אלא מחקר מדעי מעמיק. המדע הבדיוני של "פרויקט הייל מרי" מגובה עובדתית ומחקרית, וזה באותה המידה מציק: לוקח זמן להבין לאן הכל מתחבר ולמה דקות ארוכות מהסרט מתבזבזות על מיקרו-אורגניזמים מהחלל החיצון. למזלו של הסרט, הוא היה מספיק מצחיק כדי שהג'יבריש הזה יעבוד גם עלי.
כל זאת בזכות צמד הבמאים זוכי האוסקר שהרימו את "פרויקט הייל מרי", פיל לורד וכריסטופר מילר, שדווקא לא באו מעולם האקשן עתיר התקציב: השניים אחראים לסרטי ילדים אהובים כמו "סרט לגו" ו"גשם של פלאפל", וגם לסרטי הקומדיה-למבוגרים המצליחים "רחוב ג'אמפ 21". הם לא אלופים של אפקטים מנקרי עיניים, אלא של הומור אמריקאי מיינסטרימי, מודע לעצמו, שמאזן בין המטופש למתוחכם, עם רפרנסים לתרבות הפופ, סלפסטיק ועוד גאגים שאפשר למצוא בסיטקומים על הספקטרום שבין "ברוקלין תשע-תשע" ל"קומיוניטי". דוקטור גרייס של ראיין גוסלינג לא מתנהג כמו ברוס וויליס ב"ארמגדון" - הוא יותר כמו גרסה חכמה יותר של צ'נדלר בינג מ"חברים", שנאלץ בעל כורחו להציל את העולם.
וזה עובד - בזמן שהלכתי לאיבוד בתוך כל המדע (בין אם הוא בדיוני או לא), הצפייה עדיין הייתה מבדרת וסוחפת, ו-156 הדקות של הסרט עברו די מהר. בהקשר הזה, צריך לתת גם סבב מחיאות כפיים לראיין גוסלינג, כבר למעלה מ-20 שנה אחד השחקנים הטובים בקרב כוכבי הוליווד, כזה שיודע לרתום את הכריזמה הטבעית שלו לטובת תצוגות משחק כנות וטבעיות. ב"פרויקט הייל מרי" גוסלינג גם מזכיר שהוא שחקן קומי אדיר, אבל חשוב מזה: גוסלינג יכול להפוך סצנות שלמות שבהן רק הוא על המסך לקולנוע משובח. וזה עוד לפני שנדבר על מערכת היחסים המיוחדת שהוא רוקם עם החייזר החביב הזה.
"פרויקט הייל מרי" מתחיל כאפוס מד"ב על עתיד האנושות, וממשיך כקומדיית חבר'ה על צמד גיבורים לא צפויים שמצילים את העולם באמצעות כוחה של החברות. וזה מקסים, כמובן, בעיקר בזכות העובדה שלורד, מילר, גוסלינג, וגם התסריטאי המצוין דרו גודארד ("באפי קוטלת הערפדים", "בקתת הפחד", "המקום הטוב") יודעים להרים סיטואציות אנושיות ומצחיקות. המכונה הזאת מתקתקת.
אבל בשלב מסוים מתקדם הגישה הקומית והקלילה הזאת מתחילה למצות את עצמה. הסרט זורח ברגעים בהם הוא מאפשר לעצמו להביא שחקנית מפורסמת מסוימת להופעת אורח בתפקיד עצמה או להתעכב על רפרנסים לסרט "רוקי". אבל בסופו של דבר עולה הרושם שזה כל מה שיש לו להציע: כמה בדיחות חביבות, לא רגעי התעלות אדירים מהסוג שסרטי החלל הגדולים הביאו לנו.
כריסטופר נולאן היה מביים את כל זה עם חמש טון פאתוס, כפי שעשה ב"בין כוכבים"; ספילברג היה הופך את הסיפור לאופרה קולנועית ומרהיבה, כפי שעשה ב"מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי."; אלפונסו קוארון הפך את סיפורה של אסטרונאוטית שננטשה בחלל להישג קולנועי בלתי נתפס עם "כוח משיכה" ורידלי סקוט ביים סיפור דומה ממש לפני 11 שנה עם "להציל את מארק וואטני", שמבוסס גם הוא על ספר של אנדי ויר. הבעיה היא לא ש"פרויקט הייל מרי" היה יכול להיות יותר טוב - זה הסרט שקיבלנו והוא מתוק וסוחף - אלא שכבר ראינו כמוהו בעבר, ולעיתים התוצאה הייתה מרשימה הרבה יותר.
אז האם הקולנוע חזר? כן, תודה לאל, וכשהתעשייה תחת כל כך הרבה איומים (עליית הסטרימינג, משבר הקורונה, ולפעמים גם מתקפת טילים בליסטיים), כדאי לברך על סרט אינטליגנטי ועשוי היטב שמושך לאולמות מיליונים ברחבי העולם. ממליץ בחום לראות את הסרט הזה, אבל כשתחזרו - אפשר לדבר על זה שחלה הגזמה מסוימת? כי נכון לעכשיו "פרויקט הייל מרי" מדורג במקום 85 בטבלת הסרטים הטובים ביותר אי פעם ב-IMDB ומקבל באזז ראשוני לקראת האוסקר של שנה הבאה. אבל זו לא יצירת מופת חד-פעמית. זה זמן איכות מבדר עם ראיין גוסלינג בחלל החיצון, כשלצדו חייזר חביב. וגם זה לא עניין של מה בכך.