לפני כעשור וחצי, מבקר הקולנוע המהולל ג'יי. הוברמן כתב על צאת מארז הדיוידי של "שואה", מסמך הדוקו של קלוד לנצמן, וניצל את ההזדמנות כדי לפרסם את מה שהיא אולי ההשתפכות הכי גדולה בתולדות ביקורת הקולנוע: "שואה הוא החומר שממנו עשוי הקולנוע… שואה הוא ה-סרט… הוא גורל אכזרי, בידוד מוחלט, האבנים שבנתיבך, התהום שמתחת לרגליך, השוטר בדלתך, הקרחון שהטביע את הטיטניק, השלט שדנטה הציב בשערי הגיהנום, ההוויה והאין, החלום שאתה לא יכול להיזכר בו. גם אם תצפה ב'שואה' ותשכח אותו, לעולם לא תפסיק לחשוב עליו".
זה אולי נשמע כמו הגזמה, אבל הוברמן צדק - "שואה" הוא הרבה דברים, בראש ובראשונה אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע בכלל, אולי אפילו הגדול שבהם. מאז יצא לאקרנים ב-1985 הוא שמר בצדק רב על מקומו כיצירת פאר קאנונית, כזו שמככבת תדירות בכל רשימה של נכסי צאן ברזל קולנועיים, וקשה למצוא על איכותה ולו מילה רעה אחת שהתפרסמה. כל זאת לא רק מיראת קודש כלפי הנושא בו הוא עוסק, אלא גם מתוך הערכה למלאכת המחשבת של הבמאי הצרפתי-יהודי קלוד לנצמן, האבא של כל המגלומנים, שכיסה בגדול על היומרות שלו.
"שואה", כפי שכתב הוברמן, הוא מפלצת של סרט. זה מסוג הסרטים שרבים שמעו עליהם גם אם לא צפו בהם, בדיוק כפי שהם יודעים על "יוליסס" גם אם לא קראו ועל החומה הסינית גם אם לא טיילו בה. הוא הפך שם נרדף לעשייה מונומנטלית. לנצמן עבד עליו במשך 11 שנה, צילם לא פחות מ-350 שעות של חומר גלם, ויחד עם העורכת הישראלית זיווה פוסטק ערך אותם לכדי סרט באורך מפרך של כמעט עשר שעות.
בלי "שואה", לא היה "אזור העניין"
בזמנו, הסרט הוקרן בשני חלקים ברחבי העולם, כולל כמובן בישראל, בה הפך מן הסתם לאירוע. לנצמן אמר שהוא עשה את "שואה" כפי שראה לנכון וכפי שהרגיש מחויב, ומצידו שאיש לא יצפה בו - אבל עשרות מיליונים גמאו אותו. מה שכן, זה היה בעידן אחר לגמרי, עם סף ריכוז גבוה בהרבה, בלי התראות ושלל הסחות דעת. האם האפוס התיעודי הזה יכול להיות רלוונטי גם בימינו? מניסיון אישי, כנראה שלא. בנאיביות מסוימת נתתי אותו כשיעורי בית בקולג' אמריקאי לפני זמן מה, ואף שלכיתה היו לא פחות משבועיים של חופשת האביב כדי לצפות בו, הם התקשו בכך בלשון המעטה. רובם הודו שצפו בו לא בנשימה עצורה אחת או בשני חלקים, אלא בפרוסות של עשר צפיות ואפילו יותר.
לכן, אפשר אולי להבין את ההחלטה של HOT8 לשדר את "שואה" השבוע כסדרה של עשרה פרקים. אפשר להבין, אבל אפשר גם להתקומם, ואין ספק שלנצמן מתהפך בקברו. הכעס הוא לאו דווקא כלפי הנהלת הערוץ אלא על הקהל המפונק.
נכון, "שואה" הוא סרט ארוך - אבל זה חלק מהקטע! האורך הוא לא תופעת לוואי, אלא המהות. אפשר לצחוק על הארכנות והיומרה של לנצמן, אבל בנסיבות האלה באמת מוטב להשאיר את הלעג בצד. קודם כל, אספר שצפיתי בדוקו הזה שוב לפני כמה שבועות, בשתי חתיכות, ונשארתי דבוק לספה. מן הסתם לא אגיד שנהניתי, אבל עברתי חוויה קולנועית, אינטלקטואלית ורגשית מפעימה, שאין שנייה לה. אף שנייה בדוקו הזה לא מיותרת - הוא מרתק לכל אורכו.
האורך משרת שתי מטרות. לנצמן שם לעצמו כמטרה לתאר בצורה מקיפה ומדוקדקת את סיפורה של מכונת ההשמדה הנאצית, ולשם כך דרושה מניפה רחבה. התוצאה מאלפת, מאירת עיניים וחינוכית באופן שאי אפשר בכלל לכמת. הרבה מהמידע שחשף כאן לנצמן כבר נראה היום כמובן מאליו, אבל ב-1985 הדבר היה פורץ דרך, והרבה מתכני השואה שהפיקו לאחר מכן נישאו על כתפיו הענקיות. אם ג'ונתן גלזר הרשה לעצמו לפני שלוש שנים להתמקד בחיי היום-יום של הנאצים ב"אזור העניין" מבלי בכלל להראות את הקורבנות היהודים, זה היה בגלל שלקהל כבר היה כל כך הרבה מסיפור הרקע הודות לעבודה של "שואה".
"אם תלקק את הלב שלי, הוא ירעיל אותך"
חשוב מכך, "שואה" הופך בסופו של דבר לחוויה אימרסיבית. הצופה מתמסר לה, והיא עוטפת אותו. רוג'ר איברט, המבקר האמריקאי החשוב ביותר בתקופה שבה יצא הסרט, היטיב להגדיר זאת - "בתום הצפייה, השואה היא כבר לא נושא, פרק בהיסטוריה, תופעה. היא סביבה. היא מקיפה אותנו".
כל זה קורה בגלל אורך הרוח וגם בגלל ההחלטה של לנצמן, שמגדירה את הסרט והפכה לאחת המפורסמות בתולדות הקולנוע. מדוקו היסטורי הייתם אולי מצפים שיתבסס על חומרי ארכיון, אבל ב"שואה" אין ולו קטע ארכיבאי אחד. כולו מתבסס על ראיונות שלנצמן קיים בזמן אמת עם שורדי שואה יהודים; עם פולנים נוצרים שהיו עדים לזוועות; עם פושעים נאצים שהפיל בפח באמצעות מצלמה נסתרת וטריקים אחרים; ועם ההיסטוריון ראול הילברג, שבקורקטיות מקפיאת דם שופך אור על מנגנון הפעולה של הנאצים.
לנצמן דיבר לא פעם על הסיבות להחלטתו: ראשית, כיוון שלדבריו, ב-1985 התמונות בשחור-לבן מן המחנות כבר הפכו נדושות, למשל בגלל שכיכבו בסרט כמו "לילה וערפל", שהוקרן פחות או יותר בכל תיכון בעולם המערבי. שנית, מפני ש"שואה" עוסק במוות, ודבר אחד שאין תיעודים שלו היא ההשמדה עצמה - הרי הנאצים לא תיעדו את המתרחש בתאי הגזים (בהמשך, הבמאי יאמר שאם היה מוצא תמונות כאלה, היה משמיד אותם). שלישית, מפני שהוא התנגד בתוקף לדרמטיזציה ושחזור בדיוני של ההרג - בעיניו זה היה חילול קודש לא מוסרי, ולכן הפך לגדול המתנגדים של "רשימת שינדלר" כשהסרט של ספילברג יצא לאקרנים אחרי כעשור. וחשוב מכל, הבמאי רצה להצהרתו לפורר את החומה בין העבר להווה.
כשרואים סרט שואה בשחור-לבן, אפשר לחשוב שמדובר בהיסטוריה רחוקה. יש כאלה שנוח מבחינתם להרגיש כאילו מדובר באירועים מימי-הביניים. "שואה" לא מאפשר את המרחק הזה. התחושה היא שהוא מתרחש בהווה, ולא משנה באיזה יום תצפו בו, היום הזה יהפוך מבחינתכם ליום השואה.
קלוד לנצמן מדבר על הסרט וההחלטות מאחוריו
אנשים מפחדים לצפות ב"שואה" מסיבות רבות. בגלל האורך כמובן, ובגלל שהוא כה מדכא, גם כן כמובן. העדויות בו מחרידות ושוברות לב, למשל הסיפור על האימהות היהודיות שחתכו לתינוקות שלהם את הוורידים ואז התאבדו בעצמן, רק כדי שלא ייפלו לידי הנאצים. אחד משורדי השואה שלנצמן מדבר איתם אומר לו "אם תלקק את הלב שלי, הוא ירעיל אותך". ואכן, הצופה בדוקו הזה לא מלקק דבש, אלא רעל.
סיבה נוספת ומפונקת יותר לרתיעה מן הסרט היא כזו: אם לומר את האמת, סרט של כמעט עשר שעות המתבסס על ראיונות נשמע כמו רצף אפרורי של ראשים מדברים. אלא שזה לא כך. קודם כל, לנצמן משלב צילומים במחנות, במסילות הרכבות ובאזורים הסמוכים, ועושה זאת בצורה פיוטית ומלאת עוצמה. נשמע מוזר לכתוב זאת, אבל זה אולי סרט השואה היפה אי פעם, אם כי מבלי לחטוא באסתטיזציה של הזוועות. כמו כל דבר אחר בו, גם הטבע הופך לחלק מן ההוויה ולחלק מן ההווה. העולם שעצר מלכת ממשיך להסתובב.
לנצמן אולי היה אגו-מניאק, אבל גם הסבלנות שלו לא הייתה אנושית. הוא מעניק לבני השיח שלו מרחב שיוצר אינטנסיביות ואינטימיות. כשהבמאי מראיין אנשים שלא דוברים את שפתו, הוא לא מדבב אותם ולא מוסיף כתוביות, אלא מחכה עד שהמתורגמנית תתרגם לו את עדותם. וכך, בהנחה שגם אנחנו לא דוברים את השפה, נותר לנו רק להביט בהם ולהמתין לתרגום. הקלוז-אפים הללו מלאי הבעה, ומחזירים לדוברים את האנושיות שהנאצים ניסו לקחת מהם. יש ב"שואה" כמה מן התקריבים העוצמתיים והמרגשים בתולדות הקולנוע.
כל העדויות בסרט מאלפות ומעלפות - הנאצים שמיתממים ומסרבים לקחת אחריות, הפולנים שמסבירים עם חיוך כי היהודים מתו כעונש על כך שהרגו את ישו, או ההיסטוריון הילברג שמסביר כיצד האנטישמיות ההיסטורית התפתחה להשמדה הנאצית: "בהתחלה, הגויים אמרו שהיהודים לא יחיו איתנו כיהודים; אחר כך, הם אמרו שהם פשוט לא יחיו איתנו; בסוף, הם אמרו שהיהודים לא יחיו בכלל".
אך העדויות המצמררות מכולן הן אלה של שורדי השואה, והן גם אלה שמעלות את השאלות האתיות הנוקבות ביותר לגבי הסרט. את "שואה" מקטלגים תמיד בכל מקום כסרט תיעודי, אך לנצמן בעצמו לא הגדיר אותו כך. הוא בחר בהגדרה "הבידיון של הממשי" ("Fiction of The Real").
הסיבה לכך היא שרבים מן הראיונות מבוימים במידה מסוימת. לדברי לנצמן, לאתר את שורדי השואה היה קל - לדבב אותם ולקבל מהם את התמונה המלאה, היה קשה יותר. הרי אלה היו זיכרונות קשים מנשוא, שהם החביאו עמוק בנשמתם, לעתים כטלאים על גבי טלאים.
כדי לשחרר את השד מן הבקבוק, לנצמן היה צריך להחזיר את העדים לזירת הפשע, שלעתים כבר לא היתה קיימת. הדוגמה הטובה ביותר היא הריאיון הכי איקוני בסרט - זה של אברהם בומבה, ספר שהנאצים אילצו אותו לשבת בכניסה לתא הגזים ולגזור את השיער של הנשים שעמדו בפני השמדה. היו גם מקרים בהן הכיר את הקורבנות הללו, אך אסור היה לו לומר להן דבר.
אם לנצמן היה סתם כך יושב עם מצלמה מול בומבה, הוא לא היה מצליח להיזכר ובטח שלא לדבר. כדי לאפשר זאת, הבמאי שכר מספרה, שכר קליינטים, ואז צילם את שורד השואה כשהוא מספר אותם. רק עם מספריים ביד, צפו כל הזיכרונות. גם כך, זה לא היה פשוט. באמצע הריאיון, בומבה אומר לבמאי "אני לא יכול", אך לנצמן מתעקש ודוחף אותו להשלים את העדות במלואה.
ב-1993, לרגל עליית "רשימת שינדלר" שלנצמן כה השמיץ, הטלוויזיה הצרפתית הזמינה אותו לעימות מול תלמידות תיכון צרפתיות. אחת מהן אמרה שדווקא הסרט של ספילברג מניפולטיבי פחות, כי שם הבמאי עבד עם שחקנים שלא נאלצים לחיות מחדש טראומות. במקרה של בומבה, לעומת זאת, זה נראה לה כאילו הבמאי מענה אותו, לא פחות.
"מענה אותו?", התרעם לנצמן, אם כי בנימוס המתבקש מהופעה בטלוויזיה צרפתית. "זה לא נכון. הוא רצה לדבר. נפגשתי איתו לראשונה כמה שנים לפני הצילומים, וביליתי איתו כמה ימים. שנינו ידענו שהסצינה הזו תהיה קשה. זה היה כמו לידה. ביקשתי ממנו סליחה. ידעתי שכדי לדבר, הוא ייאלץ לשלם את המחיר היקר מכל - לחיות את הכל מחדש, אבל אמרתי שהוא חייב לעשות זאת, שאנחנו חייבים לעשות זאת".
הדיון הזה מעלה את השאלה - מה אנחנו חייבים לשורדי השואה, ומה הם חייבים לנו? האם המטרה מקדשת את האמצעים? לנצמן פוסק כאן שכן. הזיכרון הוא מבחינתו הערך הנעלה ביותר. רוג'ר איברט, שוב הוא, אמר כי "שואה" חוגג את המתנה שניתנה לו ומבדילה אותנו משאר החיות, הופכת אותנו לאנושיים, ומעניקה לנו תקווה - "היכולת של דור אחד לספר לדור אחר את מה שלמד". אלי ויזל, שלא רצה ש"לילה" שלו יהפוך לסרט ולא בהכרח היה חובב של סרטי שואה, הילל גם הוא את לנצמן מסיבות דומות ואמר כי "'שואה' הוא לא רק סרט על מוות, אלא גם על משהו שעיקש כמו מוות - זיכרון".
"לא עיניתי אותו": לנצמן עונה לתלמידות
ומה נזכור מ"שואה"? אולי הדימוי הצרוב ביותר ממנו הוא פניו של הנריק גבקובסקי, נהג קטר ברכבות שהובילו את היהודים לטרבלניקה. יש לו פנים קולנועיות, בלתי נשכחות, ואולי לכן מכל התמונות בסרט, בחרו דווקא בו לפאר את הכרזות שלו. אירועי העבר ניכרים בתווי פניו של הפולני הלא יהודי הזה, אדם שעבר הכול וראה הכול, וכיום פניו הם ההיסטוריה עצמה יותר מאשר שהם פרצופו של אדם. בשל כך, גם קשה לקבוע בתחילה האם הוא שורד שואה או שמא מהצד השני של הסיפור, מה שתורם עוד יותר לעוצמה הייחודית של דיוקנו.
גם במקרה שלו, לנצמן לא היסס לביים את העדויות. הוא שכר רכבת כדי לאפשר לגבקובסקי לנהוג בה, כאילו הוא שוב בשנות הארבעים, והציף את כל הזיכרונות. הפולני מספר בפירוט רב על החלק המשמעותי הזה בתהליך ההשמדה. הוא גם משחזר את מחוות שיסוף הגרון שהפולנים השתמשו בה כדי להמחיש ליהודים את הגורל שמצפה להם. האם הם עשו זאת כדי להזהיר את הקורבנות, או בשמחה לאיד? הבמאי אמר באחד הראיונות עמו כי לדעתו זה היה מתוך סדיזם טהור, אבל לעולם לא נדע את התשובה באמת. זו עוד אחת מן החידות הלא פתורות שהחורבן הותיר מאחוריו.
השואה היא הרי סיפור שיש לו התחלה, אבל אין לו סוף. הסיפור שלא נגמר. אך סרט צריך לסיים איכשהו, גם אם הוא נמשך כמעט עשר שעות. במקרה של "שואה" תסכימו עמי שאי אפשר לעשות ספוילרים, אז נחלוק איך הוא מסתיים.
מכל הדימויים האפשריים, לנצמן בחר בזה של הרכבת לטרבלניקה, שממשיכה לדהור קדימה, לעד. "אם את נוסעת, לאן את נוסעת?", שאלו יהודה פוליקר ויהודה גלעד, ואפשר גם לשאול את לנצמן - "לאן הרכבת הזו נוסעת? למה סיימת את האפוס שלך דווקא איתה?".
אולי גם זה מתוך מגלומניה. אולי לנצמן מרפרר כאן לסרטם של האחים לומייר, מן הראשונים והאיקוניים בתולדות הקולנוע, שתיעד רכבת נוסעת. החיבור בין שני הדימויים נועד לומר ש"שואה", וזיכרון השואה בכלל, הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הקולנועית, חשובים בדיוק כמו מה שהתחיל אותה.
ואולי זה גם סמל למשהו אחר: שלסיפור הזה לא יכולה להיות פואנטה. לנצמן סיפר שבמהלך העבודה על הסרט שאלו אותו שוב ושוב מה המסר שלו, ולא הייתה לו תשובה. ל"שואה" אין מסר, אין פתרונות, אין הפי-אנד כמובן, ואין סוף בכלל. איך אמר ג'יי הוברמן? הסרט הזה הוא הקרחון שהטביע את הטיטניק. הטיטניק טבעה, הקרחון נשאר. אף פעם לא נוכל להסביר את השואה, אף פעם לא נבין אותה, ובכל זאת אף פעם לא נוכל להתרחק ממנה, בדיוק כמו שאף פעם לא נעצור את הרכבת. "שואה" הוא אפר ואבק, היש והאין, הגורל האכזר, שערי הגיהנום, התהום שמתחת לרגלינו, הסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו. "שואה" הוא הנצח.
"שואה" ישודר כסדרה בת עשרה פרקים החל מהיום (שני) ב-HOT8, ב-HOTVOD וב-NEXT TV.