ברשותכם, סיפור קצר. בצעירותי זכיתי לגור בשכנות לרדיסאב צ'ורצ'יץ', הסנטר האגדי של מכבי תל אביב. צ'ורה, עוד לפני שהפך לשם נרדף לפיצה (זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת), היה איש גדל מידות - ובקדנציה הזאת, לא רק לגובה. באותם ימים ערוץ הספורט עוד ידע לעשות בידור ולא רק "לשדר דרמה", והם צילמו אצלו בבית מערכון קורע מצחוק שבו חנה לסלאו גילמה את תפקידה המפורסם של "קלרה". הסרבי הענק צעק: "קלרה, אני רעב!", והיא הגיעה עם מעדן שוקולד מקומי וסעדה אותו.
שם פגשתי את חנה'לה לראשונה, פנים אל פנים. זה קרה די במקרה. היא נתקלה בכלב שלי, באדי ז"ל, ליטפה אותו ודיברה אליו בגובה העיניים. הכי רחוק מדיווה. הרגע הקטן והאנושי הזה נשאר איתי מאז. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שמגיע לה פרס ישראל רק על המערכון ההוא עם צ'ורה. ועל מריומה יומה יומה של "סבתא זפטה". אני כבר לא יכול. שלא לדבר על חרמונה האגדית מ"גבעת חלפון אינה עונה". וזה עוד לפני שדיברנו על פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן או על השתתפות בסדרה שזכתה באמי. התרומה של חנה לסלאו לתרבות הישראלית לא תסולא בפז. ותרבות, מדהים שעדיין צריך להזכיר - זה חשוב.
אבל נדמה שאיבדנו את זה לגמרי. איבדנו את היכולת הכי בסיסית שלנו כחברה - היכולת להוקיר תודה. האמנים הוותיקים שלנו הם אלו שמעצבים במשך עשורים את הפסקול והחיוך הישראלי. כשפורץ סבב לחימה - והרי תמיד פורץ כאן סבב - הם הראשונים לשלם את המחיר הכלכלי. הופעות מתבטלות והפרנסה נעלמת. ומה הם עושים? הם עולים על מדים אזרחיים, יורדים למקלטים, מגיעים לבסיסים ומופיעים בהתנדבות מלאה. הם הופכים לנחמה של עם שלם.
המעט שאנחנו יכולים לעשות בתמורה, זה להעניק להם רגע אחד של חסד. טקס, משואה, הכרה רשמית שאומרת שהתרומה שלהם לחיים שלנו, לחברה שלנו, לא מובנת מאליה. זהו המטבע שבו אנחנו אמורים לשלם את החוב המוסרי שלנו כלפיהם.
אבל במקום זה, אנחנו הופכים כל הכרה לזירת קרב. ולשם שינוי, זה אפילו לא קרה מפוזיציה. הפעם גם הימין וגם השמאל שיתפו פעולה בסערה. משמאל קראו לה לא לשתף פעולה עם מירי רגב ושות' (ובכך בעצם קיבעו את הפיכת הטקס הממלכתי לטקס פוליטי), ומימין זעמו עליה על חתימה על מכתב שדרש מצה"ל לא לבצע פשעי מלחמה. כבר חפרנו על המכתב הזה בזמן אמת - לא הייתה בו שום האשמה כלפי חיילי צה"ל, אלא דרישה לגיטימית, מוסרית ודמוקרטית.
מה, ביביסטים לא נקרעים מצחוק בסצנה של האוהל ב"גבעת חלפון" ביום העצמאות כל שנה מחדש? אין קפלניסטים שגדלו על נעמי שחר ב"השיר שלנו"? אני באמת צריך להזכיר שהומור עזר לעם היהודי לשרוד במשך אלפי שנים בגלות? יש דברים שהם גדולים מכל מחלוקת פוליטית. התפקיד שלה ב"עלובי החיים", למשל, הוא אחד כזה.
ואני יכול עוד להמשיך וללמד סנגוריה על חנה לסלאו, על התרומה שלה לארגוני נשים וזכויות בעלי חיים - אבל זה בכלל לא הסיפור שלה. היא פשוט הקורבן הרנדומלי של חוסר הפרופורציות והרדיפה האינסופית של החברה הישראלית נגד כל מי שבעד או נגד משהו. כל מי שמביע דעה הוא על רקע חשוד. המסר הוא פשוט: תשתוק, או שיהיה לזה מחיר.
ובסוף, בתוך הטרפת הזאת, הרעש פשוט ניצח. לסלאו הודיעה שהיא מבטלת את השתתפותה ומוותרת על הטקס - עוד משואה שכבתה בגללנו עוד לפני שמישהו בכלל הספיק להדליק את הגפרור. העובדה שאמנית במעמדה של לסלאו נאלצת לבטל השתתפות בטקס ממלכתי בגלל "מחלוקת" היא (עוד) תעודת עניות לכולנו. אם אנחנו לא מסוגלים לשים את הרעש בצד ולהגיד "תודה" לאנשים שליטפו לנו את הלב (ואת הכלב) כשצריך היה, כנראה שבאמת איבדנו את זה.